'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים' (אבות א,א-ב). לכאורה שמעון הצדיק היה משיירי הכנסת הגדולה, כך שהוא חלק מהם, אז לכאורה הוא גם כלול במה שנאמר קודם שאמרו אנשי כה"ג, אז למה אצלו מופיע כבר דברים אחרים? בפשטות כיון שאנשי כה"ג היו רבים אז נאמר מה אמרו בכללם, לעומת זאת אצל שמעון הצדיק כבר התחיל להתגלות העברה מכנסת הגדולה לחכמים יחידים או זוגות בהמשך (ולכן מדגישה המשנה שהוא 'היה משירי כנה”ג'), ולכן כבר מביאים משמעון הצדיק מה שאמר בעצמו כיחיד מיוחד בדורו בתורה ובהנהגת ישראל. בפרט שכנסת הגדולה היתה איחוד של בי"ד שבירושלים ועוד שלושת הנביאים (כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המועדים'), כך שהם ייצגו את גילוי התורה, ואולי לכן גם מובא יחד אתם המסירה ממשה, שהם העמידו את התורה שנחלשה בגלות בבל, לכן הם אמרו דברים שקשורים לחיזוק התורה ('הם אמרו שלשה דברים – הרבה דברים אמרו, אלא שלשה דברים הללו אמרו [הן] שיש בהם קיום התורה' [ברטנורא]), שהתורה היא הבסיס לכל (וכך כשיתחברו לתורה גם ילמדו אותם את שאר הדברים שצריכים חיזוק), ולאחר זמן כשהתורה התחזקה בישראל אז כבר החל להתגלות אמירות בדברים נוספים שצריכים חיזוק, וכך נאמרו ע"י חכמי הדורות עוד דברים שהיה נצרך להדגיש בדורם (וזה גם חשוב לשאר הדורות). לכן שמעון הצדיק מתחיל בשלושת הדברים בתורה, כיסוד לחיבור לנאמר לפניו ע"י אנשי כנה"ג, ולזה מוסיף גם עבודה וגמ"ח. ביר' מובא לימוד כמקור לדברי שמעון הצדיק: 'תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשתן בפסוק אחד (ישעיהו נא): "ואשים דברי בפיך", זו תורה. "ובצל ידי כסיתיך", זו גמילות חסדים; ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב (תהילים לו): "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון”. (ישעיהו נא) "לנטע שמים וליסד ארץ", אלו הקרבנות' (יר' תענית ד,ב). אולי לכן למד שמעון הצדיק מכאן כהמשך לנאמר לפניו בדורות, שלמד שפס' קודם נאמר: "ואנכי ה' אלקיך רגע הים ויהמו גליו ה' צבאו'ת שמו” (ישעיהו נא,טו). שאולי למד שבזה נרמז על דברי קודמיו: "ואנכי ה' אלקיך רגע הים", רומז ל'הוו מתונים בדין', שכאשר באים לגלות את גילוי שם ה' בעולם, ע"י עשיית דין ע"פ רצון ה' (וזה רמז בשם אלקים שהוא מידת הדין), שזה נעשה ע"י רצון ה' המתגלה בתורה, שזהו "הים" כרמז לתורה שנמשלה בים ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א], וכך כנה”ג באו לגלות תורה מסיני שירדה יחד עם הלוחות, שזה רמוז בים), זה נעשה ב"רגע", ברגיעה – במתינות. "ויהמו גליו", רומז לתורה (שנמשלה בים וגליו) שמתגלה בהמולה, שזהו כשהתלמידים דנים ביניהם במלחמתה של תורה, שזהו: 'והעמידו תלמידים הרבה'. "ה' צבאו'ת שמו”, '"ה' צבאו'ת שמו" – לפי שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה' (מצודות), רומז ל'ועשו סייג לתורה', שה' הוא המושל למעלה ולמטה, ולמטה יש יצה”ר ואדם קרוב לחטא ולכן יש להרחיקו בסייגים מלחטוא (ואז יתגלה בו דימוי כמו של מעלה שאינם חוטאים), וזהו לעשות סייג לתורה. וכששמעון הצדיק ראה את השינוי שנעשה, שבטלה כנה"ג וכעין התחיל גילוי חדש, ולכן גילה כנגד זה את ההמשך שמתגלה בפס' הבא (ושמתאים לדורו). אולי אפשר ששמעון הצדיק היה משיירי כנה”ג ולכן בדבריו גם רמז לעומק דברי כנה"ג (שהוא היה חלק מהם ולכן כלול בדבריהם, שהוא מפרט זאת בגילוי דבריו): כנגד: 'הוו מתונים בדין', אמר: 'גמילות חסדים', שעשיית דין אמת זהו חסד גדול ביותר, שמחזיר ממון לבעליו ומונע פגיעה בו. כנגד: 'והעמידו תלמידים הרבה', אמר: 'על העבודה', שעבודת המקדש נעשית בכהנים שתפקידם גם ללמד תורה בישראל, שזהו שנאמר: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא” (מלאכי ב,ז). שעבודת המקדש קשורה עם התורה שהיא שורש המקדש (שזהו קה”ק שם הארון עם הלוחות; וכן המקדש הוא תיקון לעגל שפגמו בחיבור לתורה), לכן נאמרו יחד בפס': ”יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך” (דברים לג,י). כנגד: 'עשו סייג לתורה', אמר: 'התורה', ששמירתה זהו בעשיית סייגים, וזה גם חלק מלימוד התורה שלומדים את הגזרות, ואף לומדים מה עליהם לגזור (שלפעמים צריך להוסיף גזרות ותקנות). ששמעון הצדיק בא לפרט שבדברי כנה"ג (שהוא חלק מהם) יש רמז בעומק על הדברים האלו. אולי זה ממשיך בהעברה עד מתן תורה, כרמז שבעגל חטאו בשלושת העברות החמורות (רש"י; שמות לב,ו), ולכן בדבריהם רמזו כתיקון לחטאים אלו: 'הוו מתונים בדין', שאם ימהרו בדין יבואו לחייב מיתה בזכאי, וזהו שפיכות דמים. 'והעמידו תלמידים הרבה', כנגד גילוי עריות, שזהו גילוי של רבים בישראל בקדושתם, שזה נעשה בקיום מצוות פו"ר כראוי שכך מביאים לעולם צאצאים שהם יהיו אותם תלמידים. 'ועשו סייג לתורה', כנגד ע"ז, שהתורה כולה היא נגד ע"ז ('כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי; דברים יא,כח]). וכך גם שמעון הצדיק לימד בדבריו: 'על התורה', כנגד ע"ז (זהו היפוכו). 'ועל העבודה', כנגד גילוי עריות, שבאיש ואשתו חל בהם גילוי שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א), כעין שבמקדש יש השראת שכינה (וכן במקדש עובדים הכהנים שהם מיוחסים בטהרתם, שיש בהם חומרות בייחוסם). 'ועל גמילות חסדים', כנגד שפיכות דמים שזה ההיפך הגמור מגמ"ח. כך שהוא גילה כעין דבריהם, שבא להעמיד את התורה והקדושה בישראל שיתגלה כחיבור למתן תורה בתיקון חטא העגל (ולהרחיק מהעברות החמורות).