'"וירא בלק". זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דב' לב ד). כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ. וכן עשה לנבוכדנצר,  שנאמר:  "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו" (ירמיה כז ו). זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (ישע' יד יד). נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו. נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות. וכן הוא אומר: "נביא לגוים נתתיך". ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וגו' (ישע' טז יא). וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה" (יחז' כז ב). ונביאי אומות העולם היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה' (תנחומא "בלק" סימן א). חז"ל הביאו שלושה סוגי גדלות - מלכות, עושר ונביאות. הביאו שלושה דברים כגילוי של חזקה (שזהו גילוי של שלוש), שמוכח שיש הבדל מהותי בטבע ישראל מול טבע האומות, שלכן אנו שדבקים בקדושה משתמשים בגילויים האלו לחיוב ואילו הם שדבקים ברע מתגלה בהם לשלילה. מלכות זה שיא המעלה בחשיבות של כבוד שאחרים רוחשים לו, ששמים אותו למלכם; זהו גילוי כבוד בין בני אדם. עשירות זהו גילוי של האדם והמציאות החומרית בעולם, שיש לו הרבה נכסים וממון במציאות הפיזית בעולם, שזה מביא למעלתו; שזהו גילוי באדם והעולם החומרי. נביאות זהו גילוי של אדם במעלה גבוה רוחנית עד כדי כך שה' מדבר אתו; שזהו גילוי בין אדם והקב"ה; אדם והרוחני. שזהו גילוי של כלל גילויי הגדולה והמעלה שיש בעולם, שכאשר מחוברים לקדושה, בבנ"י, זה מתגלה לחיוב, וכשמתגלה בחיבור לטומאה, באומות, זה מתגלה לשלילה. אברהם אבינו הוא היסוד של בנ"י, וראשון מקדשי שם ה', מגלי שם ה' בעולם (' ... אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה!. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' [ב"ר ב,ג]), ולכן בו התגלו שלושת המעלות: באברהם היה גילוי כעין מלך, נשיא: "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו). היה באברהם גילוי של עשירות: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (שם יג,ב). והיה בו גילוי של נביא, שה' דיבר אתו. ויותר מזה, יש לנו שלושה אבות שהם יסוד מעלתנו ושורשנו, ולכן נראה שבכל אחד מהאבות יש גילוי של מעלה משלושת המעלות, וכשורש לגילוי שיתגלה בישראל צאצאיו. אברהם היה גילוי כעין מלך כמו שאמרו לו במפורש בני חת, שקראוהו "נשיא אלקים". ביצחק התגלה עושר, שהרוויח בעצמו גם כשהיה קשה מאוד כלכלית, שזהו גילוי של גדולת ממון רב יחסית לשאר; שגם כשהיה רעב בכ"ז התרבה אצלו השפע והממון, ובכך גדל בעשרו עד שקנאו בו: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלשתים" (שם כו,יב-יד). ביעקב התגלתה נבואה גדולה עד שהיתה נבואתו כעין נבואת משה רבנו: 'ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּ"ויְחִי" אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד''א לא אתנביאו) אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב: (שמות לג) "כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: "ויְחִי יַעֲקֹב". "וַיְחִי", נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא' (זוהר ח"א ריב,א; תחילת פרשת "ויחי". תרגום: 'וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל "וַיְחִי" אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ [שלא התנבאו] כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". בְּיַעֲקֹב כָּתוּב: "וַיְחִי יַעֲקֹב". "וַיְחִי", נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה [מאירה] הַמְּאִירָה']). על המלכות נאמר ששלמה בנה את בית המקדש ואמר רננות ותחנונים לעומת נבוכדנצר שהיה ההיפך; נראה שזה נרמז בכח אברהם שהכיר לעולם את שם ה' כעין שנעשה במקדש שמגלה ומכריז בעולם על גילוי שם ה'; וקשור לאמירת רננות, שאברהם היה מכיר לעולם את שם ה' תוך כדי שאמר להם לומר תודה לה' (שזהו רננות): '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא; מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם?! משל אלקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם!' (סוטה י,א-ב). ואמר תחנונים לה', בכדי להציל את סדום. בעקבות היות אברהם מכריז על שם ה', נעשה בעיני האומות נשיא אלקים, גילוי של מלך, כמו שמתגלה המלכות בשלמה במקדש ורננות (שזהו הכרזה בשם ה'); ובזכות אברהם ניצל לוט מסדום (עליהם אמר תחנונים), ושלמה הוא מצאצאי רות המואביה, ומואב נולד מלוט ובתו בעקבות מהפכת סדום, כך שקשור לגילוי מכח אברהם. היפוכו של שלמה זהו נבוכדנצר מלך בבל, שבא מהמזרח דרך צפון, כעין אברהם שבא כעין כך ומהאזור ההוא, אלא שלא התגלה כישראל שמאברהם ולכן התגלה בגילוי של קלקלה. על העושר נאמר שדוד קנה את מקום המקדש, ועל המן שבא להשמיד את ישראל. נראה שזה מתגלה ביצחק שהיה לו עושר ועם זה השתמש להקים את א"י פיזית (חומרית) בשביל השראת השכינה (שלכן דרשו מ"שכון בארץ" להקמת הארץ פיזית ולגילוי שכינה), כעין שדוד קנה את מקום המקדש פיזית בשביל גילוי שכינה, גילוי המקדש (והצטווה לעשות כך כשנאמר לו שלא לרדת למצרים בזמן הרעב, שאז ברעב התעשר, כך שזה בגילוי עושר; וזה גם קשור למקדש, שנאמר לו שלא לרדת לחו"ל בשל העקידה שנעשתה במקום המקדש): "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ", שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת", א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג). וגילויו בדוד שהיה מלך בעקבות חטאו של שאול שריחם על עמלק (שלכן נפסל למלכות), שכך ביצחק כשנודע לו שהברכה נתנה ליעקב אמר: "גם ברוך יהיה" וגו' (בראשית כז,לג), שלא שינה את הברכה מלחול על יעקב ולא בעשו, שלא ריחם עליו על אף שבכה. וכן יצחק ניסה למשוך את עשו לחזור בתשובה (ראה 'מעשי אבות א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), לבטל את גילוי הרשעה בו, וכך במחיית עמלק יש ביטול שיא הרשעה שבגילוי עשו. וההפך זה בגילוי המן, שהוא מזרע עמלק, נכדו של עשו בן יצחק, כך שזה כעין קשור גם לו (בהיותו מזרע יצחק), אלא שכיון שהתגלה שלא בישראל, שרק אנו עיקר זרעו של יצחק, אז יצא מזה לרעה כגילוי שבאומות. נבואה מתגלה במשה ובלעם, שזהו כגילוי יעקב שנאמר עליו שהגיע למעלת נבואה כמו משה. ועל משה נאמר שנשאר בו כח חיות עד מותו ("ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" [דברים לד,ז]. [לעומת בלעם שכהתה עינו: "שתם העין". במדבר כד,ג]), כעין יעקב שנאמר בו חיות בסוף ימיו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (בראשית מז,כח) [אמנם ביעקב כן היתה התחלשות אבל רק לקראת מותו, שנעשה חולה וכבד ראיה (לעומת בלעם שהיה סתום עין מצעירותו)]. הנביאים הזהירו לחזור בתשובה כעין יעקב שאסף את השבטים והעלה לפניהם את שאלתו האם יש בהם חוטא: 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (פסחים נו,א). ויותר מזה מבואר בספרי: 'וכן אתה מוצא כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא להם לבניו, והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וקרא אותם כולם כאחד. אמר להם: שמא יש לכם בלבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת - כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא "ה' אלקינו ה' אחד"' (ספרי "ואתחנן", לא), שמבואר שהוכיח כל אחד מהשבטים, וכן כולם יחד, שזהו שחזקם לדבוק בה'. וכן הזהיר לפרוש משמץ ע"ז שיש בידם מהשלל של שכם: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם" (בראשית לא,ב), כך שמתגלה בו העניין של להחזיר בתשובה, לדבוק בה'. לעומת זאת בבלעם מתגלה הקלקול, שיעץ להחטיא את ישראל בערווה, שזה כעין שהזיקו (הגוים) ליעקב באונס דינה. ולבן הוא חמיו של יעקב, ובלעם קשור למשפחת לבן (ע"פ המדרשים; יש כמה דעות, האם היה זה לבן עצמו או מזרעו), כך שהתגלה כדימוי לגילוי מיעקב (וזרעו), אלא שהתגלה בקלקול כגילוי שבאומות. (ובלעם רצה 'לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר', כעין לבן שרצה 'לעקור את הכל' [הגדה של פסח], לעקור את כל בנ"י).