בס''ד               פרשת שלח: האם צריך לברך שוב על הטלית ביציאה מהשירותים 

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (טו, לח) על מצוות הציצית שנועדה להזכיר לבני ישראל את המצוות: ''דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת. וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְקֹוָ֔ק וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם''. כיצד תזכיר הציצית את המצוות? נחלקו רש''י ורמב''ן (שם):

א. רש''י פירש, שהגימטריה של ציצית היא שש מאות, עם עוד שמונה חוטים וחמישה קשרים, יוצא שש מאות ושלושה עשרה, כנגד תרי''ג מצוות שבתורה. ב. הרמב''ן חלק והקשה, שהרי התורה כותבת תמיד ציצית חסר י', דהיינו ציצת, ואם כן נמצא שהגימטריה היא חמש מאות תשעים ולא שש מאות. מה עוד, שלדעת בית הלל יש שלושה חוטים ולא ארבעה, והקשרים מהתורה שניים ולא שלושה. משום כך פירש, שהתכלת אמורה להזכיר את המצוות, שצבעה מזכיר את כסא הכבוד. ובלשונו:

''ואחר כן ציווה במצות ציצית, שיזכרו בו המצות... וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג. ולא הבינותי זה, שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים. ועוד, שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה, והקשרים מן התורה אינם אלא שנים... אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל.''

בעקבות התורה הכותבת על מצוות הציצית, נעסוק השבוע בהלכות ציצית ובשאלה, האם במקרה בו אדם מסיר את טליתו על מנת ללובשה שוב אחר כך (לדוגמא במקרה שהולך להתפנות במהלך התפילה), עליו לברך שוב כאשר יתעטף מחדש. כמו כן נעסוק בשאלה, מה הדין במקרה בו נפלה הטלית מבלי משים במהלך התפילה, והאם יש הבדל בין מקרה בו המתפלל לובש טלית קטן, לבין מקרה שאינו לובש.

מספר ציציות

כפי שראינו בעבר, מעיקר הדין אין חובה ללבוש טלית קטן כשם שכן מצווה להניח תפילין, אלא העושה בגד בעל ד' כנפות, מחויב בציצית. הגמרא במסכת מנחות (מא ע''א) מביאה מחלוקת, האם החובה לשים ציציות בבגד, היא חובה על הבגד או חובה על האדם, והשלכה לכך תהיה מה דין העושה בגד בעל ד' כנפות ומניחו בארון. לדעת הסובר שהחובה היא על הבגד, כל בגד של ד' כנפות חייב בציצית. לעומת זאת לדעת הסובר שהחובה היא על האדם, יש לשים ציצית בבגד רק אם לובשים אותו.

להלכה נפסק כמאן דאמר שציצית היא חובה על האדם, ולכן אין איסור להניח בגד בעל ד' כנפות בארון ללא ציצית. נראה שכתוצאה מכך הביא האורחות חיים (ציצית סי' ד) שיש מי שאומר, שבמקרה בו אדם לובש מספר בגדים בעלי ד' כנפות, אין חובה לשים ציצית בכל הבגדים, אלא די בבגד העליון, שכן למעשה האדם לבוש בציצית, ודי בכך. הטור (או''ח סי' ח) חלק וסבר, שלמרות שהמצווה היא על האדם, כל בגד ובגד של ד' כנפות שהוא לובש חייב בציצית, וכן פסק להלכה השולחן ערוך (ח, יב).

מה נחשב הפסק

במקרה בו אדם לבש ברצף מספר ציציות, מוסכם שדי בברכה אחת לכולן. משום כך, הלובש טלית קטן ולאחר מכן טלית, יכול בברכה אחת לצאת ידי חובה. במקרה בו עשה הלובש הפסק בין לבישה ללבישה, עליו לברך על כל בגד ובגד. מה נחשב הפסקה? הבית יוסף (שם) טען שנחלקו על כך הראשונים, בעקבות מנהג העולם ללבוש טלית קטן בבית[1], וטלית גדול בבית כנסת:

א. הרא''ש (ציצית סי' כ) כתב, שהלובש טלית קטן בביתו, ולאחר מכן טלית בבית הכנסת, עליו לברך שוב, ולפירוש הבית יוסף טעם הדבר הוא שההליכה מביתו לבית הכנסת נחשבת הפסק. ראייה שהפסקה מחייבת ברכה נוספת הביא הרא''ש מהגמרא במסכת מנחות (מג ע''א) הכותבת, שרבי יהודה הנשיא למרות שסבר שמצווה ללבוש ציצית גם בלילה, ואכן לבש טלית בלילה, הרי כאשר לבש על גביה את טלית היום, היה מברך על לבישתה, שכן עשה הפסק מברכת הטלית של הלילה. ובלשונו:

''וקשה לי, אמאי מברך בצפרא? גם בערב היה צריך לברך כשמתעטף טלית של לילה... וצריך לומר דטלית של לילה לא היה פושטו ביום, אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה, ורוב פעמים לא היה פושטה אף בלילה. ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו... אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן.''

ב. תרומת הדשן (סי' מה) חלק וכתב, שייתכן שרק הפסק בדיבור בין לבישה ללבישה מחייב ברכה נוספת, אך הליכה בלבד לא מהווה הפסק. כך הסביר מנהגו של מהר''ם, שהיה לובש טלית קטן רק לאחר התפילה, אז היה נדרש לדבר ולברך בוודאי. שכן אם היה לובש טלית קטן בביתו, מברך עליה והולך לבית כנסת, יש ספק אם עליו יהיה לברך על הטלית, שכן ההליכה מהווה הפסק, או לא לברך שכן לא דיבר, לכן המתין עם לבישת הטלית קטן לאחר התפילה שיהיה גם הפסק הליכה וגם הפסק דיבור.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (ח, יג) פסק להלכה כדעת הרא''ש, שהליכה מביתו לבית הכנסת נחשבת הפסק, ולכן המניח טלית קטן בביתו ומברך עליה, צריך לברך שוב על הטלית גדול בבית כנסת (ויכול לברך רק על הטלית גדול בבית כנסת, ולפתור את ברכת הטלית קטן). בדומה לכך פסק המגן אברהם (שם, יז), אם כי נימק שיש לברך, לא בגלל שההליכה מהווה הפסק, אלא שלאחר שינוי מקום יש לברך שוב, כפי שהמברך על הפירות, ויצא מביתו, צריך לברך שוב. כתוצאה מכך הוסיף, שהמברך בביתו בחדר אחד על טלית קטן, ועובר לחדר אחר לא צריך לברך על טלית גדול, שכן מעבר מחדר לחדר באותו הבית אינו נחשב שינוי מקום. לעומת זאת לפי השולחן ערוך, ייתכן שגם במקרה זה יש צורך לברך, שכן כל הליכה מהווה הפסק. ובלשון המשנה ברורה (שם, לג):

''הלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לברך עליו, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק: משנה ברורה: והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק, ואף על פי כן כתבו דצריך לברך על הטלית גדול, משום שינוי מקום. ולפי זה הוא הדין אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הטלית גדול, גם כן צריך לברך עליו... דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם דשינוי מקום הוי הפסק.''  

ב. הט''ז חלק וסבר, שרק הפסק בדיבור נחשב הפסק ולא הפסק בהליכה, וכפי שבהלכות תפילה אין שינוי מקום נחשב הפסק (ולכן לדוגמא הגמרא במסכת ברכות (לג ע''א) פוסקת שהרואה עקרב באמצע תפילתו, יכול לשנות מקום בשתיקה). עוד הוסיף שלמעשה כך דעת גם הרא''ש, והסיבה שלשיטתו מברכים על הטלית לאחר ההליכה לבית כנסת, אינה שההליכה מפסיקה מברכת הציצית, אלא שלאחר לבישת הציצית בביתו, מסתמא הניח תפילין, וברכת התפילין מהווה הפסק.

המסיר את הטלית

עד כה עסקנו במחלוקת מה נחשב הפסק במקרה בו אדם מניח שתי טליתות. נחלקו הפוסקים, מה הדין כאשר אדם מסיר את הטלית, אך מתכוון להחזירה אחר כך, כמו במקרה בו אדם הולך להתפנות במהלך התפילה, מסיר את טליתו לפני הכניסה לשירותים, ומתכוון להחזירה כשיחזור לתפילה:

א. השולחן ערוך (ח, יד) סבר, שגם במקרה זה עליו לברך על הטלית, למרות שהתכוון להחזירה מיד אחר כך. ראייה לדבריו הביא בבית יוסף מהגמרא במסכת סוכה (מו ע''א) הכותבת, שבמקרה בו אדם הולך להתפנות ותפילין בזרועו ובראשו, כאשר מניח אותם שוב לאחר יציאתו מהשירותים, עליו לברך שוב, למרות שהתכוון להחזירם מיד אחר כך. ועל אף שהגמרא דנה בתפילין ולא בציצית, הרי שהגמרא במסכת קידושין (לה ע''א) כותבת שכל התורה כולה הוקשה לתפילין. ובלשונו:

''ואיני יודע מה עלה על דעתו של הטור להסתפק בכך, דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום, וכשמסיר אותם כדי להיכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא, ואפילו הכי היה מברך, והוא הדין לציציתו.''  

 ב. הב''ח (שם), הט''ז (שם, יב) ואחרונים רבים נוספים, חלקו וסברו שהמסיר את טליתו על מנת ללובשה לאחר מכן, לא צריך לברך שוב. עוד הוסיפו על בסיס דברי המהר''ם, שבמקרה בו אדם הסיר את טליתו, אך ללא כוונה ברורה, דהיינו לא התכוון להחזירה לאחר מכן, אך גם לא ממש התכוון להסירה, במקרה זה אם לובש טלית קטן לא צריך לברך שוב (אם לא עבר זמן רב מהלבישה הקודמת), שכן הטלית קטן מעין ממשיכה את לבישת הטלית ומונעת הפסק, אך אם אינו לובש, יש בכך הפסק ועליו לברך.

הם דחו ראיית הבית יוסף מתפילין, שכן דווקא תפילין, שחובה להסירם לפני הכניסה לשירותים, חייב לברך לאחר מכן, שכן היה כאן ממש הפסק. לעומת זאת הרי עם טלית ניתן להיכנס לשירותים, ולכן גם אם בפועל מסירים אותה, אין זה נחשב הפסק המצריך ברכה. בדומה לכך גם בהלכות סוכה, שם נפסק שהיוצא מסוכתו על מנת לחזור תוך זמן קצר, אינו צריך לברך שוב 'לישב בסוכה', שכן לא עשה הפסק גמור מישיבתו. וכפי שסיכם הילקוט יוסף (ח, נב):

''הפושט טליתו על דעת לחזור ולהתעטף בה, כגון שרוצה להיכנס לבית הכסא, אם הוא תוך חצי שעה, אין צריך לחזור ולברך עליה כשחוזר ללובשה. אבל אם פשט טליתו על דעת לחזור וללובשו, ושהה זמן ממושך חצי שעה או יותר צריך לחזור ולברך עליו. ובפרט אם קיפל הטלית והניחו לתוך הכיס (= שכן עשה הפסק גדול). ואפילו אם פשט טליתו סתם, ולא חשב אז אם יחזור וילבשנו מיד או לא, לא יחזור לברך עליו.''

ג. הרמ''א (שם, יד) במעין דעת ביניים סבר, שאמנם מעיקר הדין הלכה כדעת רוב האחרונים שהלובש טלית על מנת ללובשה מיד לאחר מכן, אינו צריך לברך שוב (שכן צודקים בקושייתם על הבית יוסף), אולם כיוון שמדעת המהר''ם ניתן להבין שהדין כך רק במקרה בו לובש טלית קטן, יש לסייג פסק זה. כך שלמעשה לשיטתו, במקרה בו אדם הלך להתפנות, הסיר את טליתו ויש עליו טלית קטן, לא יברך שוב, אך אם אינו לובש טלית קטן יברך שוב, למרות שהתכוון ללובשה שוב אחר כך.

טלית שנפלה

בניגוד למקרה בו אדם מסיר את טליתו על מנת ללבוש אותה שוב, שכאמור נחלקו האם עליו לברך, הרי במקרה בו נפלה הטלית מבלי משים, הסכימו האחרונים שיש לברך מחדש. ונימקו, שבמקרה זה בו ההסרה הייתה שלא מרצון הלובש, ובוודאי שיש בכך הפסק המחייב ברכה. עם זאת נחלקו, כמה מהטלית צריכה ליפול כדי שהנפילה תחשב כהסרת הטלית, ותחייב ברכה נוספת:

א. השולחן ערוך (ח, טו) סבר, שרק אם כל הטלית נפלה (אפילו אם תפסה בידו), יש בכך הפסק, אך אם נשארה על חלק מכתפו, אין צורך לברך. ב. הט''ז (שם) והמשנה ברורה (שם, מא) חלקו וסברו, שאפילו אם רוב הטלית נפלה מגופו, יש בכך הפסק המחייב ברכה. ונימקו, שהרי כפי שמעיר הבית יוסף, למדים שיש לברך שוב על טלית שנפלה מתפילין שזזו מבלי משים ממקום ההנחה, והרי בתפילין די בכך שרובם יזוזו כדי שיתחייבו שוב בברכה, ואם כן הוא הדין לגבי טלית.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...