בס''ד  פרשת בהעלותך: מעמדו ההלכתי של בשר מתורבת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על משה התמה על ה', כיצד ייתכן שיוכל לספק בשר לכל עם ישראל: ''וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים. הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם''. המפרשים תמהו על דברי משה, וכי פקפק ביכולת ה' לספק בשר לכל עם ישראל? על כך נאמרו מספר הסברים, שחלקן הובאו ברמב''ן (יא, כב):

א. האבן עזרא כתב, שמשה סבר שה' עושה מופת רק כדי להצדיק דברי הנביא, ואם כן, במקרה זה שלא זו מטרת הבאת השליו, תמה כיצד ה' יעשה נס מעין זה. ב. הרמב''ן חלק והקשה, שהרי ה' כבר עשה בעבר ניסים שלא לאמת את נביאיו, כמו הוצאת המים מהסלע ונתינת המן. משום כך כתב, שמשה ידע שכאשר ה' עושה ניסים, הוא עושה רק לטובה, ואם כן במקרה זה שהיה לרעה, ידע משה שהשליו לא יבוא בנס. משום כך תמה, כיצד באופן טבעי יגיע כל כך הרבה בשר. ובלשונו:

''והנכון אצלי, כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו... אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים... והשם השיבו, כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים.''

בעקבות התורה הכותבת על נתינת הבשר לבני ישראל, נעסוק השבוע בשאלה מה דין בשר שיוצר בתנאי מעבדה, האם דינו כבשר ממש, ויהיה אסור לאוכלו בחלב, או שאין דינו כבשר. על מנת לענות נפתח תחילה בביאור הרקע המדעי, כיצד מייצרים בשר מתורבת. לאחר מכן נראה מחלוקת הפוסקים, מה מעמד תא גזע זה והאם יש הבדל בין תא עוברי הנלקח מבהמה חיה, לבין תא עוברי הנלקח מביצה מופרית.

רקע מדעי

על מנת לייצר בשר מתורבת, לא ניתן לקחת תא שריר או שומן ולחלק אותו פעמים רבות. הסיבה לכך היא, שלכל תא בוגר בגוף, ישנו מנגנון המונע להתחלק בצורה אינסופית, שכן חלוקה כזו תגרום לשכפול של תאים רבים בתא, דבר שיצטבר ויפגום במבנה התא, וממילא יפגע בתפקודו. בנוסף, חלוקה אינסופית בהכרח תגרום פגמים בDNA, אותם הגוף כבר לא יוכל לתקן, וכן צריכת משאבים רבים, אותם הגוף לא יוכל לספק (במקרה בו יש פגם בגוף הגורם לתא להתחלק בצורה אינסופית, נוצרת מחלה הנקראת 'סרטן').

משום כך, אם רוצים לקחת תא ולשכפל אותו פעמים רבות, כמו במקרה בו רוצים להכין בשר מתורבת, יש לקחת תאי גזע. תאים מעין אלו, הם תאים בתחילת דרכם, תאים עובריים שיכולים להתחלק אינסוף פעמים לכל סוגי האיברים בגוף. לדוגמא, עובר בתחילת דרכו, מכיל תאי גזע רבים, שכן עליו לגדול ולהתרבות. באופן כללי, על מנת ליצור תאי גזע, צריך להכניס את תא הגזע למיכל גדול, המכיל את החומרים הנזקקים לצורך התפתחותו ושכפולו. אולם, ישנן שתי דרכים מרכזיות להשגת תאי הגזע הללו:

השיטה הראשונה, לקיחת תאי גזע מהשריר של בעל החיים, שכבר התחילו תהליך ההתמיינות. היתרון שלה הוא, שהתאים כבר יודעים איך להפוך לבשר, שכן הם בחצי הדרך, אך החיסרון הוא שהם עדיין מזדקנים אחרי זמן מה, ולכן מדי פעם צריך לקחת דגימות חדשות מבעלי החיים. השיטה השנייה, לקיחת תא עור פשוט ומחיקת ה'זיכרון' שלו לגמרי במעבדה כדי להפוך אותו חזרה לתא גזע ראשוני. היתרון הגדול הוא שתא כזה מאבד את שעון העצר שלו ויכול להתחלק לנצח, מה שמאפשר לייצר כמויות בשר אינסופיות מדגימה אחת בלבד, אך החיסרון הוא שהתהליך מורכב מאוד ודורש פיקוח קפדני.

דעת המתירים

נקודת ההנחה הבסיסית היא לכאורה, שבשר מבהמה טמאה אסור, שכן כפי שכותבת הגמרא במסכת בכורות 'כל היוצא מהטמא טמא'. אמנם הרב צבי רייזמן (תחומין לד), (שנראה שפתח את הדיון סביב בשר מתורבת), העלה כמה טעמים להקל בדינו (ונציג חלקם), ומשום כך סבר שאין מניעה לקחת תא גזע גם מחיה טמאה, שכן לא מדובר בבשר ממש, ובוודאי שמותר לאוכלו בחלב:

א. מיא בעלמא: הגמרא במסכת נדה (לא ע''א) כותבת, שעובר בארבעים ימיו הראשונים, נחשב כמיא בעלמא, דהיינו כמו מים. השלכה לכך מביאה הגמרא, שבמקרה בו אשה הפילה בתוך ארבעים יום משעת הריונה, אין היא טמאה טומאת לידה, שכן לא מדובר בגוף בעל חיות, אלא במים בלבד. בנוסף, כאשר דנו הפוסקים בהפלת עובר בעל מום, הקלו רבים יותר כאשר מדובר בעובר קטן מארבעים יום. על בסיס זה טען הרב רייזמן, שאין מניעה לקחת תאי גזע עובריים, שכן בשלב זה התא נחשב כמים.

ב. ביטול בשישים: כפי שראינו פעמים רבות בעבר ובהקשרים שונים, רוב האיסורים כאשר התערבבו בפי שישים היתר, ניתן לאוכלם. כתוצאה מכך טען, שגם אם התא אסור, הרי שהוא בטל בשישים בשאר החומרים מהם ניזון התא. עוד הוסיף, שלא שייך לומר שהתא נחשב 'כדבר המעמיד', שאפילו באלף לא בטל (עיין בדף לפרשת אחרי מות קדושים שנה ח'), שכן לטענתו אדרבה, החומרים המזינים את התא, אלו הם שמעמידים אותו, ולא הוא מעמיד אותם. ובלשונו:

''ולפי זה בנידון דידן, אפילו אם להכנת הבשר המשובט נלקח תא האסור באכילה, יהיה בוודאות שישים כנגד האיסור. ברם לכאורה, בנידון דידן לא נוכל לבטל את בשישים... שכל דבר איסור שנערב בהיתר, והאיסור מעמיד את ההיתר, אינו מתבטל בשישים... (אולם) יותר מסתבר בנידון דידן, אי אפשר להגדיר את התא כדבר המעמיד, שכן אדרבה, הדבר המעמיד את התערובת הם החלבונים, הסוכרים והשומנים, שהן המזון הנצרך להחיות את התא.''

ג. דבר בלתי נראה: גודל תא עוברי הנלקח מבהמה הוא מיקרוסקופי, ודבר שאינו נראה בעין בלתי מזויינת אינו אסור. דוגמא לכך הביא מדברי ערוך השולחן (יו''ד פד, לו), שפסק שתולעים שאינן ניכרות בעין אינן אסורות באכילה. וכן מדברי הגרש''ז אויערבך, שסבר שאין איסור לשתות ממי הכנרת בפסח, למרות שמעורב בהם חמץ, שכן החמץ הנמצא במים בכמות מזערית, ודבר שאינו ניכר אינו אוסר (ועיין בדף לפסח שנה ח', לטעמים נוספים להקל ולהחמיר).

דעת האוסרים

הרב יעקב אריאל (תחומין לו) חלק וסבר, שמעמד בשר מתורבת כבשר עצמו שהגיע מבהמה. ודחה את ראיות המתירים:

א. מים בעלמא: הוא דחה הראייה שעובר בתחילת לידתו הוא מים בעלמא, שכן גם אם לעניין מעמד אדם דינו כמים, אין זה משליך בהכרח לשאר ההלכות (לכן לדוגמא בוודאי שאינו נחשב כמים שניתן לשתות אותם). ראייה הביא מהתוספות במסכת חולין (סד ע''א), שדנים מדוע מותר לאכול ביצה, והרי היא איבר מהחי, והשיבו שלמדים דין זה מפסוק. ולכאורה מדוע ישנה בכלל קושיה? והרי ביצה לפני שהתרקם בה אפרוח היא בוודאי מים בלבד! אלא שאין להשליך מנושא אחד לנושא אחר.

ב. ביטול בשישים ודבר בלתי נראה: את הראייה שהתא העוברי בטל, שכן חומרי ההזנה שמכניסים לתוך המיכל (שאינם בשר) מכילים פי שישים מתא העוברי דחה, שלא שייך במקרה זה ביטול בשישים, שהרי חומרי ההזנה מטרתם לשרת את התא העוברי, ולא התא העוברי אותם, ולכן לא יתבטל בהם. בנוסף יש לדחות את הטענה שמדובר בדבר בלתי נראה, שכן גם אם מדובר בדבר קטן, אם חפצים דווקא בו, לא שייך לטעון שאין בו חשיבות. ובלשונו:

'לעניות דעתי כל הביטול של ביטול ברוב לא רלוונטי לענייננו, כי האיסור עצמו מתרבה, וכל היוצא ממנו אסור כמוהו, ואין כאן ביטול בדבר אחר... צודק הרב שפיץ, הטוען שהחומרים האחרים רק מאפשרים לתאי הגזע להתרבות. המוצר הסופי הוא תוצר ישיר של התאים הראשונים האסורים, והם המרכיבים הבלעדיים שלו. ולכן המוצר הסופי אסור כמותם.'' 

גם הרב אשר וייס (שמות, תשפ''ב), פסק שיש להחשיב את הבשר המתורבת כבשר ממש, ויש לקחת אותו מבשר בהמה טהורה ואסור לאוכלו בחלב, אמנם מטעם אחר. הוא לא נכנס לראיות המתירים והאוסרים, אלא טען שכיוון שמדובר בספק דאורייתא שאין ראיות ברורות להתיר, כאשר מתייחסים לחתיכה ודנים במעמדה, אין זה משנה כיצד היא נוצרה, אלא מה התוצר הסופי. אם בסופו של דבר, החתיכה העומדת לפנינו היא בעל מאפיינים של בשר, הרי זה בשר, ולא משנה כיצד ואיך נוצר.

ראייה הביא מהגמרא במסכת מנחות (סט ע''ב) הדנה האם חיטים שירדו בנס עם הגשם, כשרות לקורבן שני הלחם, שכן נאמר בפסוק שצריך להביא את החיטים 'ממושבותיכם' בדוקא. מוכח מגמרא זו, שאין משמעות לדרך בה הגיעו החיטים, כיוון שהגיעו לפנינו כחיטים, הרי זה מעמדם, ורק לגבי שני הלחם בגלל הפסוק, יש ספק האם ניתן להקריבם. הוא הדין לבשר מתורבת, לא משנה כיצד הגיע לפנינו, אחרי הכל מדובר בבשר, וכך יש להתייחס אליו (וגם אם כרגע לא מצליחים לייצרו באופן מושלם, בעתיד יצליחו).

ראייה נוספת הביא מהגמרא במסכת סנהדרין (נט ע''ב) הכותבת, שהגיעו לפני רבי שמעון בן חלפתא שני אריות שרצו לטורפו, התפלל וירדו שתי חתיכות בשר מהשמים. האריות אכלו רק חתיכה אחת, ובמענה לשאלה האם מותר לאכול את הבשר הנותר, השיבו לו שאין דבר טמא יורד מהשמים. ומדוע השיבו כך? והרי יכלו לומר לו שכלל לא מדובר בבשר, שכן לא הגיע מבהמה. אלא שלא משנה כיצד הבשר הגיע לפנינו, כיוון שמדובר בבשר, דינו כבשר. ובלשונו:

''הרי לן דהתירו חכמים משום דאין דבר טמא יורד מהשמיים, ולכאורה עדיפא מיניה הווי ליה למימר, דאין זה בשר כלל כיוון שבא לעולם בדרך נס ופלא. ועל כן כנזכר לעיל, דכל דהוי בבשר טבעו ובצביונו, בשר הוא... ואף שיש הרבה לפלפל הרבה ולמצוא טעם להיתר, ויש גם לדון דכיוון שאני משתמשים בתאים זעירים וכל הבשר מופק מלאכותי, הרי פנים חדשות באו לכאן, מכל מקום מידי ספק לא יצאנו.''   

ביצית מופרה

עד כה עסקנו במקרה בו לוקחים תא גזע מבהמה (באחת משתי הדרכים שראינו לעיל), ומשתמשים בו על מנת ליצור בשר משובט, אולם ישנה אפשרות נוספת. באופן הנוסף, לוקחים תא גזע מבהמה מופרת, ותא זה (בין אם הופרה במבחנה ובין אם נלקח מופרה כבר מגוף הבהמה לפני ההיקלטות) משוכפל. דנו הפוסקים, האם בדינו יש יותר מקום להקל:

א. הרב דוד לאו (קובץ מוריה, ניסן תשפ''ג) סבר, שבניגוד למקרים שראינו לעיל, בתא מופרה יש מקום להקל. ראייה הביא מהגמרא במסכת בכורות (ז ע''ב) הכותבת, שזרע הבא מאייל היוצא מרחם היחמורה (= מעין חיה) נחשב כפרש בעלמא, דהיינו אין בזרע איסור. להבנתו, הגמרא דנה גם במקרה בו הזרע נקלט ויצא מגוף אתון לאחר ההפריה, ובכל זאת הגמרא כותבת שמדובר בפרש בלבד. בדומה לכך, גם שליא של חמור נחשבת כפירשא בעלמא, וכפי שפסק השולחן ערוך (יו''ד פא, ד). ובלשונו:

''העיון בש''ס ופוסקים מעלה כי הביצית והזרע המפרה אותה, כשהם לעצמם כפרשו מגוף הבהמה, אין בהם כל איסור. לא רק בגלל גודלם המיקרוסקופי, ולא רק בגלל שהם אוכל שפרש והתקלקל, אלא משום שמעולם לא חל עליהם של חלק מבהמה הראוי באכילה... מקור הדברים מפורש לגבי שכבת זרע של בהמה טהורה שנכנס לגוף הנקבה... הגמרא מתירה שם חלי דיחמורתא, ואף על פי שהזכר כבר הפרה את היחמורא.''

ב. הרב ארי זיובטוסקי והרב יואל קינסברג (מעיין, גיליון 242) חלקו וסברו, שביצה מופרית אינה פרש בעלמא, שכן הביצית הוצאה בכח מהבהמה ואמורה להישאר בה, וממילא גם לאחר הוצאתה נחשבת כגוף הבהמה, וכאשם שהוצאת חתיכת בשר מגוף הפרה, לא הופך אותה לפרש. את הראייה מדברי הגמרא הכותבת שזרע של אייל נחשב פרש דחו, שמעבר לכך שמדובר בזרע בלבד ולא בביצית מופרית, הגמרא דנה במקרה בו הזרע קרש ואיבד את זהותו, ולכן הוא נחשב כפרש בעלמא.

עוד יש להוסיף, שגם לפי שיטת הרב אשר וייס שראינו לעיל, בפשטות יש לאסור להכין בשר מתורבת מביצה מופרית, כשם שיש לאסור כאשר לוקחים תא גזע משריר ושומן בהמה. כאמור לשיטתו, אין זה משנה כיצד נוצר הבשר, כיוון שבסוף המוצר הנמצא לפנינו הוא בשר, לכן כך יש להתייחס אליו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...