"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"

(ויקרא כג, טו-טז)

ספירת העומר היא קדימה - מפסח, חג החירות שעניינו הגאולה הפיזית של העם, אל חג שבועות, חג מתן תורה - שהוא התכלית הגאולה הרוחנית של העם. אפשר היה לצפות שהספירה תהיה לאחור, כמו שסופרים כשמצפים לקראת דבר מה. אולם ספירת העומר היא ספירה עולה, מהיום הראשון עד היום הארבעים ותשעה. אנו מונים את כל הצעדים, את כל שלבי ההתקדמות, כי כל יום הוא עליית מדרגה רוחנית עד הקדושה של מתן תורה.

את נקודת ההתחלה של ספירת העומר מציינים בפסח, במצוות הנפת העומר. כאשר עם ישראל יוצא ממצרים, נולד הגוף הלאומי שלו וצדדיו הגופניים והבהמיים יוצאים לחירות. כביטוי לזה, מקיימים מעמד פומבי ורב רושם, שבו מניפים ערמת שעורים. השעורים גסות יותר מהחיטה, ולכן הן משמשות למאכל בהמה. את השעורים מניפים כלפי מעלה להביע את שאיפתנו להעלות את הבהמיות. ואז מתחילה ספירה בת שבעה שבועות.

המספר שבע מבטא את הקדושה שבטבע: למציאות שבעולם הזה יש שישה ממדים: קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, מטה ומעלה (כמו שש פאות בקוביה) - והמספר שבע מבטא את נקודת המרכז. במקביל יש שישה ימים בשבוע, ושבת שנותנת להם את המשמעות.

בספירת העומר עוברים תהליך של שבע פעמים שבע, ובו מתקנים את כל צדדי המציאות הגשמיים לכל מרחביה. הצדדים הגופניים הלאומיים מתקדמים מדרגה אחר מדרגה עד לקבלת הצדדים הרוחניים במתן תורה, כאשר בסופו בחג שבועות מקריבים בבית המקדש את קורבן שתי הלחם העשוי מחיטים, שבניגוד לשעורים, הן מאכל אדם. זהו אות לפסגת התהליך שהתחיל כאמור מפסח וכעת עם סיום ספירת העומר בהגיענו לחג שבועות חיינו הגשמיים מתוקנים וראויים אנו לקבלת התורה.

תורת הקבלה מקשרת את המילה ספירה לאבן הספיר. כמו שאבן טובה דורשת עבודה קשה של ליטוש מכל הצדדים, עד שאורה מבהיק, כך האדם מלטש את מידותיו ומסיר את הצדדים השפלים מגופו, עד שיהיה מוכן לקבלת התורה. לא על ידי ניתוק של התבודדות בהרים או הסתגרות בבית הכנסת, אלא דרך עבודת תיקון המידות.

ספירת העומר מגשרת בין הלידה הלאומית של עם ישראל בפסח ללידה הרוחנית של עם ישראל במתן תורה שבחג שבועות. בין חודש ניסן לחודש סיוון נמצא חודש אייר, והוא נראה כחודש מעבר בלבד בין פסח לשבועות, אך בתורת הסוד רואים בו חודש שמתווך בין השניים. חודש אייר מכיל הן את הקדושה הלאומית והפיזית של ניסן והן את הקדושה הרוחנית של סיוון.

לא במקרה התחדשו בחודש אייר בדורנו יום העצמאות - המקביל לתחייה הלאומית, ויום ירושלים - המקביל לתחייה הרוחנית. בספר "מדרש שלמה" כתב הרב שלמה זלמן ריבלין, מתלמידי הגר"א (הגאון מווילנה), כי: "מסורת בידנו מהגאון מווילנה, שישנם שני ימים שהם מיוחדים לבניין הארץ: כ' לעומר ומ"ב לעומר".

כ' בעומר - הוא יום ה' באייר שבו חל יום העצמאות, ומ"ב בעומר - הוא יום כ"ז באייר, יום תחילת המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים, שהסתיימה למחרת בשחרור הר הבית.

לפי עדותו, לגר"א היה מידע מתורת הסוד על ייחודם של ימים אלה: יום העצמאות ויום ירושלים הקשורים מהותית לספירת העומר ומשמשים אבני דרך בהתקדמות מיציאת מצרים (הגאולה הפיזית) למתן תורה (הגאולה הרוחנית).

הרב חגי לונדין, מהספר: "פרשה של הנפש"