"לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'” (ויקרא יט,יח). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'הקדושה והטהרה', '"לא תקם ולא תטר" – הכיצד?'. בין השאר מביא שלושה התייחסויות כיצד אפשר להתגבר על הרגש של הרצון לנקום ולנטור: א. הרמב”ם מסביר שכשאדם מבין שהגשמי אינו העיקר אז ממילא יקל לו למחול לחברו: 'הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תקום", ואע"פ שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר (על מדותיו) על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חבירו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה" וגו'. וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא תטור את בני עמיך". כיצד היא הנטירה? ראובן שאמר לשמעון: השכיר לי בית זה, או השאילני שור זה; ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה' (רמב”ם; הל' דעות ז,ז-ח). ב. החינוך מסביר שכשידע שהכל מה' אז ממילא לא יבוא לרצות לנקום בחברו: 'משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא): "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'”; תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם' (ספר החינוך; מצוה רמ”א). ג. הירושלמי מעמיד שהראיה הנכונה היא שכל ישראל הם אחד ממילא אם מישהו פגע בך אין שום היגיון שתפגע בו חזרה, כעין שאם היד שלך כשחתכה בשר פגעה עם הסכין ביד השניה, אתה לא תחתוך חזרה את היד הפוגעת: 'כתיב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה?!' (יר' נדרים ט,ד). ('הוה. הי' חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה על שחתכה הראשונה?! כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו' [קרבן העדה]). המשך הפס' הוא "ואהבת לרעך כמוך אני ה'”, מזה שהתורה מדגישה "אני ה'” משמע שיש בזה עניין גדול לחיבור לקב"ה; וכך ממשיך היר': '(ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה' וכו' (יר' שם). שהחיבור בבנ"י הוא יסוד גדול לתורה, שיסודה הוא בין אדם לחברו כמו שאמר הלל לגר: 'דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה; ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא,א); וזהו ממש כעין הציווי שכאן שלא לנקום ולנטור, שזהו עשיה לאחר בשל הכעס על שחברו עשה לו ולכן מחזיר לו חזרה שירגיש כמה זה היה רע בעיניו – שנוא עליו. וכן אחדות ישראל היא יסוד גילוי ה' בעולם: ' … אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה"' (ויק"ר ל,יב). לכן איסור הנקימה והנטירה, ואהבת ישראל, שזה מביא לאחדות ושלום (כמו שאומרים הרמב"ם והחינוך) חשוב ביותר לגילוי שם ה' בעולם. אולי לכן הגילויים של הכח לעמוד במצוות אלו מתגלים כנגד שלושת יסודות הקדושה בעולם, שזהו תורת ישראל, בנ"י וא"י. הטעם של החינוך שאדם צריך להבין ולהאמין שהכל מה', ממילא מה שנעשה לו זהו גזרה מה', זהו כעין גילוי תורה שזהו גזרות ה', גילוי רצון ה'. הטעם של היר' שכולם אחד, זהו גילוי בנ"י, גילוי האמת שבמהותינו אנו אחד, שבכולנו נשמה אחת מחוברת פנימית, ומזה מתגלה בנו הקדושה. הטעם של הרמב”ם שזה ההבנה שהדברים הגשמיים אינם חשובים, שזהו גילוי של כח א"י, שבה גשמי אינו חולין פשוט, אלא יש בו כח להתעלות בקדושה, שהגשמי בארץ מושך לקדושה, ולכן זהו גילוי שהגשמי אינו החשוב אלא גילוי הקדושה. עוד נראה שכיון שזה מצוות ביחס לבנ”י, ויש מזה גילוי קדושה גדול, אז יש בזה גילוי של האבות שהם אבות בנ”י ומייסדי גילוי הקדושה בעולם. אברהם אבינו גילה את גילוי שם ה' בעולם, שה' רוצה שנפעל ע”פ רצונו בעולם (להבדיל מדעות הע”ז שגם כשהאמינו שיש אלוקים האמינו שהוא מנותק ואינו יודע מה קורה בעולם ולא אכפת לו מהנעשה בעולם), וזהו גילוי כחינוך שה' מתגלה בעולם (בגזרותיו). יצחק אבינו עלה לעקידה במסירות נפש, שבזה הראה שהעיקר זהו עשיית רצון ה' ולא הגשמי, שמוסר את כולו לקב"ה; שזהו כרמב"ם שהגשמי איננו נחשב לחשוב כלל. מיעקב אבינו יצאו י”ב השבטים, שאף רבו ביניהם (כגון שנאת האחים את יוסף), אולם כולם בניו, שזהו כעין שכל בנ”י מאוחדים בפניומיותם (כעין יעקב שהוא השורש לכלל ישראל), כמו שאומר היר'.