"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג). 'ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (נידה לא,ב). 'מפני מה מילה לשמונה – ולא לשבעה. שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש' (רש"י). 'וְלָמָּה הַתִּינוֹק נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה יָמִים? שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים עָלָיו לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיְהֵא בּוֹ כֹּחוֹ' (דברים רבה ו,א). '"והיה שבעת ימים תחת אמו". ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה; כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, הה"ד: "ומיום השמיני והלאה ירצה"' (ויק"ר כז,י). 'ומפני מה אמרה תורה מילה לח׳ כו׳. פרש״י: ולא לז׳, עכ״ל. והוא דחוק, ויש לפרש דה״ק: מפני מה אמרה תורה מילה לח׳ של לידתה? דלא ה״ל למתלי בטומאת ז׳ של לידת האשה, שהפסיק בענין מילה, שאחר שכתב "וטמאה שבעת ימים" כתב "וביום השמיני ימול", ואח״כ חזר לענינו "ושלשים יום" גו׳; אלא ללמדך שלא יהו הכל שמחים כו׳, וק״ל' (מהרש"א). 'מפני מה אמרה תורה מילה בח' שלא יהיו כלם שמחים ואביו ואמו עצבים. הכונה שזה אחד מהטעמים. והגם דעתה בזה"ז היא ממתנת ימים רבים ליטהר ואינה יכולה לטבול בליל ח'; מ"מ הא איכא שאר טעמים עיקריים. ורשב"י לפי זמנו אמר טעם פשוט. והרב הגדול מהר"ם ן' חביב ז"ל פירש מ"ש בשבת דף ק"ל: כל מצוה שקבלוה בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה, כמו שכתבתי אני הדל בפתח עינים שם בשבת; ע"ש' (מראית העין). 'פירש"י כולם שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, עכ"ל. ובאור ענין זה ע"פ מה שיבואר בסמוך לפנינו דכל הדמים שרואה לאחר שבעה הם דם טוהר ומותרת לבעלה. וכבר נודע מה שלמד הגר"א מכאן דכל תקנה שנתקנה בשביל איזה סיבה קיימת אע"פ שבטלה הסבה, כמו הכא שמבואר שטעם מילה בשמיני כדי שיהיו נתרים בתה"מ, והרי בזה"ז שנהגו לישב בדם טוהר, כמו בדם נדה, א"כ בטלה הסבה ממילא בשמיני, ובכ"ז הדין קיים. וי"ל דזה נרמז בלשון התנחומא ר"פ תצוה: ילמדנו רבינו לכמה תנוק נמול – לשמונה, כשם שנימול יצחק אבינו. ולא נתבאר ענין השאלה והתשובה, כי הלא מצות מילה לשמונה היא מצוה ידועה ומפורסמת בתורה, וכן זמן מילת יצחק, ומה החידוש בזה? אך לפי האגדה שלפנינו י"ל דמכוין התנחומא לשאול לכמה תינוק נימול בזה"ז, אחרי דעתה בטלה הסבה שיהיו אביו ואמו נתרים בתה"מ, כיון דאחר שמונה נוהגים איסור? ומשיב דנמול לשמונה כשם שנמול יצחק שאז עדיין לא נתנה תורה ודין נדות, וממילא לא היה שייך אז הטעם המבואר בזה, ובכ"ז נמול לשמונה, ולכן גם בזה"ז כן, ודו"ק' (תורה תמימה). רש"י לא פרש כמו המהרש"א כיון שבגמ' לא נאמר על הפס' אלא כשאלה כללית כמו שהובאו לפני ואחרי על דינים כאלו ואחרים ולא על מיקומם בפס'. אבל כן נראה שבתשובה השתמש רשב"י במה שהתורה הביאה זאת דווקא כאן כדי לרמז על טעמו של העניין, שבכוונה התורה הביאה כאן כדי לרמז על עניין טומאת הנידה כסיבה לברית המילה בגיל שמונה ימים. אולי אפשר שטעמו של רשב"י חל גם כיום, שאמנם הנשים החמירו על עצמן אבל כיון שהן החמירו על עצמן ולא שהתורה חייבה אותן, אז כיון שזה בא מהן אז לא עצבות על כך, לכן אע"פ שבפועל אסורים בתשמיש בכ"ז היא לא עצבה עד כדי כך שיהיה ראוי לעכב מעשיית ברית המילה (ובעלה מושפע מהלך רוחה). ויותר מזה, נראה שזה הובא כאן כהמשך של תשובות רשב"י לשאלות תלמידיו, וקודם לזה נאמר: 'ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר'. 'מתחרטת לשבעה – ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר' (רש"י), ממילא לפי זה אפשר שמה שאמר רשב"י שברית המילה נדחית בשל שלא יהיו אביו ואימו עצבים הכוונה לא רק שלא יכולים לשמש אלא גם שהאישה מרגישה ריחוק מבעלה, ולכן יש בזה מתח והרגשה של ניתוק אחד מהשני, ונעשים בכך מעין עצבות של ריחוק; אבל לאחר שבעה ימים היא מתחרטת ורוצה בחיבור לבעלה וכך מרגישים חיבור ביניהם, ולכן לא חלה עליהם עצבות ולכן ראוי שייעשה אז ברית המילה. אולי אפשר שיש קשר בין הדרשה שמעמידה את הסיבה בכוחו של הוולד לטעם שאומר רשב"י, שהאישה יודעת שבשבוע הראשון התינוק חלש (מידיעה, או שמרגישה את כוחו), אז לכן הם חוששים מעשיית הברית, ואם היו מלים אז היו עצבים מאוד שבנם מסתכן (כשיכל להגיע לשיא כוחו ביום השמיני), לכן לא ראוי שישמחו כולם בברית מילה והוריו יהיו עצבים. או שאפשר שכוונת רשב"י שכיון שלאישה יש לפעמים מידי פעם עוד כאבים חזקים לאחר הלידה, וזה מפסיק לאחר כשבוע (כשבוע ועד 10 ימים [אמנם זה לא קורה לכולן, וגם לאלו שכן בדר"כ זה עד כשבוע, לכן לא מחכים 10 ימים; וכן אולי כיון שעבר שבוע אז גם אם ממשיכים הכאבים מידי פעם זה כבר לא מעציב כ"ך]) אז לכן כיון שיש לה צער (וזה משליך גם על הרגשו של בעלה שמזדהה איתה וכן מושפע מהיחס ביניהם) אז לא ראוי שישמחו כולם בברית המילה כשהם עצבים מצער. אולי גם אפשר לחבר עם הטעם של שבת, שכיון שבשמונה ימים בטוח יעבור שבת שבו שמחים, אז זה ישפיע לשמחה מעונג השבת, ולכן זה מפחית את העצב שיש מהאיסור תשמיש ביניהם.