"רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם"

(משנה פסחים י, ה)

בליל הסדר חשוב לשמור על הסדר. מה אוכלים קודם, מצה או מרור? כמובן, קודם כל אנחנו מקיימים "מוציא מצה" ואוכלים מן המצות, ורק לאחר מכן מגיע תורו של המרור.

אולם לכאורה, הדבר תמוה - הרי את המרור אנו אוכלים זכר למרירות של השעבוד, כפי שאומרת המשנה: "מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם", ואילו את המצה אנו אוכלים זכר לגאולת מצרים, כפי שאומרת המשנה: "מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם".

אם כן, מן הראוי היה להקדים את המרור למצה, כשם שהשעבוד קדם לגאולה!

השיב על כך רבי יעקב מליסא, בפרושו להגדה "מעשה ניסים", שיש בדבר לימוד גדול. עיקר השמחה שלנו בחג הפסח אינה על הישועה מהשעבוד והמרירות, אלא על כך שזכינו להיות עבדיו ועמו של הקב"ה. אפילו אם היינו מלכים ושרים במצרים, וה' היה לוקח אותנו משם להיות לו לעם - היתה זו טובה גדולה יותר מכל הטובות. לכן, אם היינו עושים זכר למרירות ואחר כך לגאולה, היה משתמע מכך שהעיקר הוא היציאה מצרת השעבוד. אולם בכך שאנו מקדימים את המצה למרור, אנו מבטאים את ההכרה בכך שעיקר השבח הוא על כניסתנו תחת כנפיו של הקב"ה, ואילו היציאה מהמרירות היא רק טפלה לכך.

כאשר אדם שקוע בצרות, לא מעניין אותו שום דבר חוץ מלצאת מהן. אולם חשוב לזכור שזה לא העיקר בחיים - השאלה הגדולה היא מה נעשה אחרי שנצא מהצרות, מה הייעוד שלנו בחיים, מה השאיפות החיוביות שלנו?

עלינו להציב לעצמנו יעדים ומטרות בקדושה, ולא להסתפק רק במינימום של "בריאות ופרנסה".

"ותן חלקנו"