המערכה ברצועת עזה מחזירה את דליה עמנואלוף, תושבת גבעת זאב, לאותו לילה בלתי-נשכח, מוצאי שבת, ז' בטבת תשס"ט.

באותו לילה נכנס צה"ל לרצועת עזה, במבצע 'עופרת יצוקה'. בקרבות עם המחבלים בשכונת ג'בליה נפל סמל דביר עמנואלוף, בן 22, בנה של דליה, והיה לחלל הראשון של אותו מבצע, השם ייקום דמו.

סיפורו האישי הרטיט את הלבבות. הוא התייתם מאביו כשנתיים קודם לכן, ובכל-זאת התעקש ללחום עם חבריו. בשיחת הטלפון האחרונה שלו עם אימו, ביום שישי, הבטיח לשלוח מסרון קודם הכניסה לרצועת עזה. במוצאי השבת, בשעה 9:59, הגיע המסרון: "לאמא, שהכי יקרה לי בעולם", כתב דביר, "אני שומר על עצמי. תשמרו על עצמכם. מחזירים את הכבוד לעם ישראל!".

במהלך המערכה הנוכחית קיבלה דליה תזכורת מצמררת לנפילתו של דביר. זה היה בהלווייתו של סרן צביקה קפלן הי"ד. צביקה שירת בשעתו עם דביר. בדברי ההספד אמרה אלמנתו: "כל-כך אהבת את דביר עמנואלוף, ואימצת את המילים שאמר: 'מחזירים את הכבוד לעם ישראל'".

בשבת זו, ו' במנחם-אב, יחול יום ההולדת של דביר, ודליה חולקת איתנו את הסיפור המרגש שאירע לה ביום ההולדת הראשון של דביר אחרי נפילתו:

"בו' באב תשס"ט עלינו לקברו של דביר, בהר הרצל בירושלים. מלבד בני המשפחה באו רבים מחבריו של דביר. זה היה יום הולדת עצוב, וכשהסתיים – שבתי הביתה לבדי. אני מתכוונת ל'לבד' במובן הפיזי והרוחני כאחד. פיזית – שבתי לבית ריק. החדר של דביר ריק; בעלי ז"ל נפטר שנתיים ועשרה חודשים לפני נפילת דביר, ובנותיי לא היו בבית. גם רוחנית הבית היה ריק וכאוב.

"מתוך הכאב והריק הזה פניתי לפתע אל הקב"ה ושאלתי אם זו מציאות או סיוט. במשך חצי שנה, מאז נפילתו של דביר, לא מצאתי עצמי פונה אל הקב"ה. הייתי שרויה בסערה רגשית, וחשתי קושי לפנות אליו. אולם פתאום, לנוכח הריקנות הצורחת מקירות הבית, התפילה התפרצה ממני. אמרתי לקב"ה: תן לי סימן, משום שאני שרויה במצב רע כל-כך שאינו יכול להיות מציאותי...

"אני מסיימת את התפילה האישית וממשיכה את שגרת היום. חולפים שבועיים. יום אחד בתי מבקשת ממני לצאת עמה למתחם חוצות היוצר בירושלים, שבו התקיימה פעילות חווייתית. הסכמתי ויצאנו לירושלים.

"הגענו למקום והתיישבנו על ספסל. לפתע אני חשה נגיעה קלה בכתפי. אני מסתובבת לאחור ורואה מולי פעוט בן שנתיים, חיוך גדול על פניו ותלתלי זהב על ראשו, עיניו בורקות והוא נראה לי כמלאך משמים.

"'שלום', אני אומרת לו, 'איך קוראים לך?'.

"'אשל', עונה לי הפעוט.

"'תרצה לשחק איתי?', אני שואלת אותו, והוא עונה בחיוב. הוצאתי מתיקי בלון כחול ונתתי לו. הוקסמתי מהילד בעל החיוך המלאכי, והצעתי לו לשבת לידי. אשל נענה, ובשלב מסויים פנה אליו אביו ואמר: 'אשל, אולי תבוא לשבת לידי וליד דביר?'".

"אני שומעת את השם 'דביר' וחשה סקרנות. אני מסתובבת לאחור כדי לראות למי קוראים דביר, ורואה את האב אוחז בידיו תינוק. 'בן כמה התינוק?', אני שואלת אותו, והוא עונה, 'בן חצי שנה'.

"אני מתנצלת על ההתעניינות ומוסיפה ושואלת אם דביר נולד לפני או אחרי מבצע 'עופרת יצוקה'. 'אחרי המבצע', משיב האב.

"'ומדוע קראתם לו דביר?', אני שואלת בהתרגשות כבושה, והאב עונה: 'כי שמו של החלל הראשון במבצע "עופרת יצוקה" היה דביר, וסיפורו נגע לליבנו עד שהחלטנו לתת לילד את שמו'.

"אני לא מאמינה למשמע אוזניי. כעת תורי להפתיע את ההורים ולומר להם: 'אני אימו של דביר, דביר עמנואלוף, שהיה ההרוג הראשון ב"עופרת יצוקה".

"היינו נרגשים מאוד. אימו של דביר התינוק, שירי, סיפרה לי כמה התאמצו להשיג את פרטיי ולספר לי על התינוק שנקרא על שם דביר, אולם לא הצליחו לאתר את מספר הטלפון שלי.

"אני אומרת להם: 'הנה, הגעתי אליכם', והאישה הצעירה, שעד לפני כמה רגעים לא הכרתי אותה כלל, משיבה לי: 'זה דביר ששלח לכם חיבוק גדול'.

"הדקות חלפו. החלה הופעת זמר, ואז פתאום כאילו הבזק אור מאיר בתודעתי. הסימן, הסימן שביקשתי מהקב"ה – הגיע! אני מרגישה חוויה רגשית עזה שמטלטלת את כולי. אינני מסוגלת להוסיף לשבת על מקומי. 'נלך הביתה?', אני שואלת את בתי, והיא מהנהנת בחיוב. רק בבית עיכלתי את עוצמת הרגע.

"למחרת בבוקר קיבלתי הודעה משירי, אימו של דביר התינוק: 'אין לי ספק שאצבע אלוקים בדבר!'. הסכמתי בכל לב...