"וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב"

(ישעיהו ו, ה)

בהפטרת השבוע מסופר על, ישעיהו הנביא (פעל יותר ממאה שנה לפני חורבן הבית) שהיה אוהב ישראל גדול, אבל מכיוון שהתבטא כלפיהם בצורה לא ראויה, וכינה אותם "עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם" - נענש על כך, כפי שמובא בדברי חז"ל במדרש (שיר השירים רבה א, לט):

"אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בִּבְנֵי יוֹתֵר מִיְּשַׁעְיָהוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר 'וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְשַׁעְיָה בְּנַפְשְׁךָ אַתְּ רַשַּׁאי לוֹמַר 'כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי', נִיחָא. שֶׁמָּא 'וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' אֶתְמְהָא?!.. שֶׁאָמַר דְּלָטוֹרְיָא (לשון הרע) עַל בְּנִי".

ונשאלת השאלה: מדוע נענש הנביא ישעיהו על אמירה זו? הרי כל ספרו מלא בביטויים קשים וחריפים הרבה יותר כלפי עם ישראל, לדוגמא (ושעיהו א, ד): "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים", ועוד כהנה וכהנה. גם הנביאים האחרים הוכיחו את העם בלשון קשה ביותר, ולא ראינו שנענשו על כך. כיצד אפשר להבין את הדברים?

המפרשים התייחסו לשאלה זו, וכך כתב רש"י (יבמות מט, ב): "משום שקרא לישראל 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' מדעתו, שלא ציווה לו הקב"ה ולא מחמת תוכחה".

זאת אומרת, יש שני מצבים שבהם מותר לנביא לנקוט בלשון חריפה ולדבר בגנותם של ישראל:

א. כאשר ה' מורה לנביא לעשות זאת.

ב. כאשר הנביא פונה לעם ישראל בדברי תוכחה, על מנת לגרום להם לחזור בתשובה על מעשיהם הרעים.

כל אותם הביטויים הקשים שאמר הנביא ישעיהו באוזני ישראל, נועדו לזעזע אותם ולגרום להם לחזור בתשובה על מעשיהם הרעים, ולכן עליהם לא נענש. הוא הדין לכל שאר הנביאים. לעומת זאת נמצאנו למדים, שאין מקום לביטויים של קטרוג על עם ישראל שלא ציווה ה' לאומרם ושאין בהם תועלת חינוכית, לכן נענש הנביא ישעיהו.

גם כאשר דברים מסוימים הם נכונים וצודקים מצד עצמם - ההקשר הנכון שבו אומרים אותם יכול לעשות הבדל שמים וארץ. למשל, להוכיח אנשים בעלי משרות שונות על כשלים בתפקודם, כדי שישפרו את עבודתם - זה דבר חשוב. אבל לספר על אותם כשלים ליריבים שלהם, או לפרסם אותם בציבור בלי הצדקה - זה כבר חטא חמור.

על אחת כמה וכמה חמורים הדברים כאשר מפרסמים דברים בגנות ישראל בעולם, ובכך מחזקים את אויבינו - הרי זה בלתי נסלח.

"אין הקדוש ברוך הוא רוצה, במי שאומר דילטורייא (לשון הרע) על ישראל" (שיר השירים רבה א, לט) - נשים לב אפוא מי שומע או קורא את דברינו ונשקול היטב האם הם יביאו תועלת או נזק.

"ותן חלקנו"