"ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ,כא). ' … אמרו: "לו ישטמנו יוסף”. לפיכך צריך לנחמן, שנ': "וינחם אותם וידבר על לבם”. וכי יש אדם יכול לדבר על הלב? אלא אמר להן דברים שהן מתקבלין על הלב: ומה אם עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד יכול לכבות עשרה נרות? בכך נחמן. ד"א, במה ניחמן? אמ' להם: אתם נמשלתם ככוכבי השמים, היאך אני יכול לכלות כוכבי השמים?. אתם נמשלתם כעפר ארץ, היאך אני יכול לכלות עפר הארץ?. אתם נמשלתם לחול הים, היאך אני יכול לכלות חול הים?. ד"א, במה ניחמן? אמר להם: היאך אני יכול להיעשות אנטריקוס לאבא? אבא מוליד ואני קובר?! היאך אני יכול להעשות אנטריקוס להקב"ה? הקב"ה מברך ואני ממעט?! אתם נמשלתם הגוף ואני הראש, שנ': "ולקדקד נזיר אחיו”, אם אין הגוף קיים, על מה הראש מולך? בכך ניחמן. ד"א, במה ניחמן? אמ' להם: עד שלא באתם בכאן היו קורין אותי עבד, וכשבאתם לכאן הודעתם הוגניס שלי, ואם אני מאבד אתכם, נמצאתי מאבד הוגניס [שלי]. ד"א, אם אני מאבד אתכם המצריים מורדים בי, ואומרין: עם אחיו לא שמר ברית ועמנו הוא שומרו?! כך ניחמן. ד"א, במה ניחמן? אמ' להן: אם אני מאבד אתכם, אני שקרן לפני המצריים, ויאמרו: ראו העבד הזה ראה כת של בחורים ואמר אחיהן, ולא היו אחיו, תדע לך שהוא כך, שהרי בסוף בקש עליהן עילה והרגן. לכך ניחמן. ומה אם נחומין של בשר ודם כך, ניחומין של הקב"ה על אחת כמה וכמה' (משנת ר"א, ז). חז"ל במדרש מביאים ששה דברים במה ניחם יוסף את אחיו, נראה שלא סתם הביאו ששה דברים אלא רמזו שאמר להם ששה עניינים (שניחמם בכל אחד), שכך רמז להם גם על דבר יותר עמוק ועקרוני, שהם המיועדים להעמיד את התורה בעולם, לתקן את העולם, שזהו מהותם של ישראל ולכן לא יכול לפגוע בהם ובכך לפגוע בתיקון העולם – שה' לא יתן לו לעשות זאת (ואולי זהו: “אנכי אכלכל אתכם”, כרמז להשגחת ה' על בנ”י בהיותו אלוקינו, שרומז ב"אנכי" ל”אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" [שמות כ,ב], שזהו שה' משגיח מצלינו ולא יתן להזיקנו, וכן קשור לתורה ותיקון עולם כמו שהיה במעמד מתן תורה בו נאמרו הדברות [ע”ז ה,א]). אולי לכן בילקו"ש (רמז קס"ב) מובאים שמונה דברים (דברי יוסף שהוא הראש והם הגוף וכן שלא יכול להיות 'אנטידיקוס' ליעקב ולקב"ה, מובאים כל אחד לעצמו [שכך יוצא עוד שנים]; וכן מוסיפים עוד עניין של: 'ד"א, אמר להם: אתם מנהג סדורו של עולם, שנים עשר שעות ביום, שנים עשר שעות בלילה, שנים עשר חודשים, שנים עשר מזלות, שנים עשר שבטים, יכול אני לבטל מנהג סדורו של עולם?'; ולא הובא הטעם שיאמרו שהוא שקרן) כרמז לשמונת ימי מילה, כרמז שיש גילוי של קדושה בבנ"י, שזה מתגלה בברית המילה (שישראל נקראים מולים [משנה; נדרים ג,יא], וכן בברית המילה זהו אות ביננו לה', כך שמרמז על מהותנו הקדושה, שלכן נעשה סמוך ללידה [שהתינוק לא מבין ועושה כלום] כרמז שזה משהו מהותי הטבוע בנו), שמרמז על שיש בנו נשמה מיוחדת. לכן במשנת ר"א הובאו ששה דברים כרמז לגילוי קדושת התורה שיש בנו, שאנו מגלי שם ה' בעולם, שזהו מהותו של קיום העולם ולכן ה' לא יתן לו להזיקם. לכן נאמר שהרגיע אותם בששה דברים, כרמז לתושב"ע שבה יש ששה סדרים: 'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו): "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'. אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות' וכו' (שבת לא,א). כנגד סדר זרעים הובא הטעם של נרות, שאומר שהם (כנרות) לא הצליחו להזיק לו, שמכירתו לא הזיקה לו, והרי מכרוהו להורדה למצרים, שזהו ריחוק מא"י, ולכן מרמז לסדר זרעים שרובו במצוות התלויות בארץ. (ותחילת סדר זרעים זה מסכת ברכות, כרמז שהאדם מתפלל לה' שיאיר לו ויגאלנו מצרתו). וכן הלימוד לסדר זרעים זה מ"אמונת" - 'סדר זרעים - שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי' (רש"י), או: 'אמונת זה סדר זרעים. מפרש בירושלמי: שמאמין בחי העולמים וזורע' (תוס'). שזהו רמז על אמונתו של האדם בקב"ה, ולכן זהו כרמז בנר מאיר, כרמז לאדם ולתורה ("נר ה' נשמת אדם" [משלי כ,כז], "כי נר מצוה ותורה אור" [שם ו,כג]), שהאדם דבק בקב"ה ולכן סומך עליו להפריש מעשרותיו או לזרוע. וכן תורת א"י היא אור לעומת תורת חו"ל שהיא חושך: '(איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל' (סנהדרין קד,א); לכן הנרות שמאירים רומזים לתורה וא"י, שזהו סדר זרעים שזהו ההלכות הקשורות בא”י. כנגד סדר מועד אמר שהיו קוראים לו עבד עד שבאו והוכיחו את הייחוס שלו, שזהו כרמז לשבת המלכה וכן חג שהוא יום קדוש מעל ימי החול, שכך הוא אינו נקרא עבד שהוא נמוך ובזוי ועובד קשה כעבד בימי החול, אלא הוא מתגלה כמיוחס במעלה כשבת ויו”ט, וכמנוחה שיש בימי הקודש; וסדר מועד נרמז ב”עתיך” לשון זמן, כעין שהיה זמן שקראו לו עבד ומזמן שהגיעו הפסיקו לקרוא לו כך אלא ראו בו מיוחס. כנגד סדר נשים אמר שלא יכול להיות מתנגד (=אנטריקוס) ליעקב שהולידם, שהולדה זהו מחיבור איש ואשה; וכן ה' מברכם, כעין שבחיבור איש ואשה יש שכינה ביניהם (סוטה יז,א) שמתברכים בזה. וכן ראש וגוף פועלים יחד (וזה קשור למה שלא יכול להיות מתנגד ליעקב ולקב”ה, כעין שהם יחד [יוסף ויעקב והקב”ה], שזהו כעין ראש וגוף יחד, ולכן הובאו יחד באותו עניין), כאיש ואשתו, שהאיש כעין הראש, ושניהם יחד מתאחדים כאדם שלם; והלימוד לסדר נשים זה מ”חוסן” שזהו לשון ירושה (רש”י), והרי ירושה זה לצאצאי האב, וזהו שיעקב הולידם ולכן לא יכול להיות מתנגד לו. כנגד סדר נזיקין אמר שלא יכול לכלות את כוכבי השמים או עפר הארץ או חול הים, שכילוי נעשה ע"י נזק; ובפס' נרמז ב”ישועות” שה' מושיע מהיזק (ע”י שלימדנו סדר נזיקין) שזהו כברכה שה' ברכנו לריבוי, וזה נעשה ע”י שלא מזיקים ומכלים אותנו אויבנו. כנגד סדר קדשים אמר שהמצרים ימרדו בו ולא ישאירו אותו כמנהיג מעליהם, שזהו כקדשים שאת הקרבנות מעלים לקב"ה כאלוקינו המנהיגנו; וכן קדשים נלמדים מ”חכמת”, שכך הוא צריך להתנהג עמהם ועם עמו בחכמה כדי שלא יגרם מרד נגדו. כנגד סדר טהרות אמר שיאמרו עליו שהוא שקרן, ולכן צריך להוכיח את טהרת דבריו, שאינם מלוכלכים בשקר; וטהרות נלמדים מ”דעת”, שכך צריך שיאמינו לו שהם אחיו, וזהו דעת ששוקלים ומכריעים אם דובר אמת.