"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו,כט). '"ויבך על צואריו עוד" - לשון הרבות בכיה, וכן (איוב לד) "כי לא על איש ישים עוד" לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל; אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע' (רש”י). (ראה 'מעשי אבות – ב', 'להיבנות ע"י אהבת חינם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). 'ואמרו רבותינו ז"ל שהיה קורא קריאת שמע. והקשו: למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה? שדוחק לומר שהקדים או שאחר, כי זריזין מקדימין (פסחים דף ד.), ושעה אחת לכלם. ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע - שמא התפלל? ויש לתרץ: כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן כרבי יהודה (ברכות דף יג.) שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע, אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע. אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו', ד') ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין' (המהר"ל). אולי אפשר בנוסף שיעקב כיוון לחיזוק עניינים בקדושה ולכן חיבר זאת למפגש עם יוסף; על הפס': "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו,ד), מסביר רש"י: '"ה' אלקינו ה' אחד" - ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות ע"א, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנא' (צפניה ג): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", ונאמר (זכריה יד): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד”'. כך שק"ש מכריזה על תיקון העולם, שכל העולם יאמין בה'. הפצת האמונה בה' היתה מטרת חייהם של האבות (רמב"ם; הל' ע"ז א,יב-יד [וכך מסביר מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק"ל זיע”א ('תורת המקרא' “ויגש” אות ב) את מה שסיפר יעקב לפרעה על חייו – שזה נעשה בשביל הפצת האמונה בה']), לכן יעקב ראה במפגש עם יוסף כמשנה למלך מצרים בסיס לתקן את כל העולם, שמצרים היתה האימפריה ששלטה על כל העולם; לכן יעקב קרא אז ק"ש, כחיבור רוחני למעמדו של יוסף במצרים, ועשה זאת דווקא עכשיו כיון שעכשיו ראהו והתאחדו ולכן זה היה שיא החוזק ולכן אז פעל לשתול יסוד תיקון עולם דרך יוסף; גם עכשיו יוסף בשיא ההתרגשות, כמו שרואים שנפל על צוואריו ובכה, לכן יעקב אז קרא ק"ש כדי להדגיש ליוסף שזה הדבר הכי חשוב שצריך להיות בראש מעייניו בשלטונו במצרים. עוד נראה שמובא בחז"ל: '"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" - למה נאמר? לפי שנא': "דבר אל בני ישראל”, דבר אל בני אברהם יצחק ויעקב לא נאמר, אלא "דבר אל בני ישראל”. זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו. לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואומר: אוי לי, שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי; אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אחי … אבל אני - לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאו מאבותי … וכן הוא אומר (בראשית לה): "ויהי בשכן ישראל" וגו', כיון ששמע יעקב כן נזדעזע, ואומר: אוי לי שאירע לי פסולת בבני. עד שנתבשר מפי המקום שחזר ראובן בתשובה … וכן אתה מוצא כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא להם לבניו, והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וקרא אותם כולם כאחד. אמר להם: שמא יש לכם בלבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת - כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא "ה' אלקינו ה' אחד”. על זה הוא אומר (בראשית מז): "וישתחו ישראל על ראש המטה”, וכי על ראש המטה השתחוה? אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת' (ספרי; דברים ו,ד). יוצא שיעקב חשש כל חייו שכל בניו יהיו כשרים. והנה יוסף היה במצרים, ארץ של זימה וזוהמה, ארץ של ע"ז קשה, והוא היה לבד וצעיר ועבד (כך שהיה אמור ליפול בקלות בהיותו נפש נמוכה כעבד), והיה יפה תואר ומראה כך שכל נשות מצרים רצו בו, ואח"כ נעשה משנה למלך שיכל ליפול מזה ("וישמן ישרון ויבעט" [דברים לב,טו]) כך שמצד זה חשש יעקב שמא יוסף התקלקל. לכן עכשיו כשראה את יוסף כמשנה למלך ובכ"ז נשאר בקדושתו, מיד קרא ק"ש כגילוי שמחה שלא יצא ממנו פסול. אולי אפשר שמובא בגמ': 'אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”' (ברכות ו,א). קידוש שם ה' בעולם תלוי באחדות ישראל, שהקדושה בשלמותה חלה דווקא ע"י כלל ישראל ולא ע"י יחידים (כמו שאי אפשר לומר דברים שבקדושה ללא מניין, כך ברמה גבוה יותר, קידוש השם שלם בעולם, חל דווקא ע"י כלל ישראל; שהתורה נתנה לכלל ישראל ולא ליחידים), לכן ה' עושה אותנו חטיבה אחת בעולם, ויש לנו בזה שבח ע"י שה' משתבח בנו – "מי כעמך ישראל", אבל זה בא עם "גוי אחד בארץ", בחטיבה אחת, כיון שדווקא כך חל שם ה' בשלמות, שכך חל כראוי קבלת מלכות שמים וגילוי שם ה' בשלמות בעולם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שזה דווקא ע"י כלל ישראל יחד (ולכן זה בלשון יחיד: "שמע ישראל", ולא 'שמעו ישראל', כיון שזה חל דווקא באחדות ישראל. לכן גם בפירוד בבנ"י בא חורבן הבית והסתלקות השכינה). לכן עכשיו כשיוסף מתרגש לקראת אביו לאחר שלא ראהו כ"ך הרבה שנים, רומז לו יעקב שלא יבוא להתנקם באחיו על מה שעוללו לו, אלא יסלח להם, כיון שגילוי שם ה' זה הדבר החשוב ביותר שצריך להיות כנגד עיניו, וזה תלוי באחדות ישראל. אולי גם בק"ש מתגלה שלמות שם ה' לעתיד לבא, שזה גם קשור במחיית עמלק שאז יהיה שם ה' שלם בעולם (רש"י; שמות יז,טז). והנה יוסף הוא השורש למחיית עמלק, שהוא העומד נגד כח עשו: ' … ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וגו'' (ב"ב קכג,ב). לכן עכשיו כשיעקב התחבר שוב עם יוסף, הוא קרא ק"ש כיסוד לתיקון עולם כמתגלה בקריאת שמע. אולי אפשר שמובא ביר': 'נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש … עבדים מניין? שנאמר: (דברים, ו) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"; את שאין לו אדון אלא הקב"ה, יצא העבד שיש לו אדון אחר' (יר' ברכות ג,ג). והנה האבות היו שומרים בחו"ל על שבע מצוות ב"נ, וממילא בעבדות אצל המצרים היה מעמדם כעין עבד כנעני. ויעקב היה ראוי לרדת כעבד למצרים, אלא שה' שלח את יוסף כדי שיורידהו בכבוד: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת פט,ב). כך שע"י מעמדו של יוסף זכו ולא היו עבדים בתחילה. לכן בא יעקב לבטא שכעין נשאר בו גילוי של ק"ש (שאמנם לא חייב בחו"ל כי לא קיבלו על עצמם לשמור תורה בחו”ל, אבל בכ"ז היה ראוי לקרוא ק"ש בשל חשיבותה, ולכן גילוי שראויים לקרוא ק”ש זה דבר חשוב), שלא נחשב כעבד, בזכות יוסף; ולכן כשנפגש עם יוסף כמשנה למלך (שבא עם מרכבתו) גילה את קשרו לק"ש, שזה גם בסיס עמוק לחיבור ישראל לגילוי מלכות שמים שנשארת בהם, שכך יעזרם לעמוד מול טומאת מצרים בהמשך בשעבוד מצרים. אולי גם רמז בזה יעקב שיורד למצרים בגזרת ה', אבל יש לזה עניין שיוכלו אח"כ לקבל את התורה כראוי (ראה 'הכתב והקבלה' בראשית טו,יד), וזהו שרמז בק"ש שבה מרומז על עשרת הדברות: 'מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? ... רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן' וכו' (יר' ברכות א,ה). ועשרת הדברות זה רמז לכל התורה, שכולה כלולה בהם: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). והנה עיקר התורה היא בא"י: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; עקב, מג). שבזה בא יעקב להראות לכל השבטים (וגם ליוסף) שעם כל מעמדם הגדול והחשוב במצרים, לא ראוי להיות כאן בחו”ל, אלא זה רק בשל גזרת ה' כדי שיקבלו את התורה אח”כ, אבל עיקרה של התורה זה בא"י, כך שתמיד יזכרו שאין מקומם במצרים, אלא מקומם הוא רק בא"י (שיעקב רצה להדגיש זאת לזרעו, כמו שלכן ביקש להיקבר בארץ: 'מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו: אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו' [משנת ר"א, יט]. וראה גם ברש”ר הירש; בראשית מז,כט). אולי גם יעקב קרא ק"ש כיון שנאמר בה: ”ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה), 'דבר אחר: "בכל מאדך" – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (משנה; ברכות ט,ה) ('דבר אחר: בכל מאדך – בכל מדות המדודות לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות' [ברטנורא]). לכן עד עכשיו יעקב הצטער על חסרונו של יוסף (ובפרט כשחשב שמת), ועכשיו כשפגשו שמח על שחזר לראותו, ולכן עכשיו קרא ק"ש כהדגשה שמודה לה' על כל מה שנעשה לו – גם על הרע שקודם וגם על הטוב שעכשיו.