"ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (בראשית מד,טז). ' … מנין ללשון נוטריקון מן התורה? … ר"נ בר יצחק אמר: (בראשית מד, טז) "מה נדבר ומה נצטד"ק": נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו' (שבת קה,א). רנב"י לומד את דברי יהודה כר"ת, אולם מה העניין שרמזו בדברים אלו? מסביר החת"ס: 'ומה נצטדק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו וכו'. י"ל על שטען עליהם ה' דברים: א) גניבת הגביע. ב) מכירת אחיהם. ג) מעשה תמר. ד) מעשה ראובן. ה) מעשה שכם; כמבואר במדרש. ע"כ נגד הגביע קבלו עליהם הדין ואמרו הננו עבדים לאדוני, ולזה אמרו נכונים אנחנו לקבל גזירתך עלינו; כמו "היו נכונים ליום השלישי", וכמו "נכונים ללצים שפטים" וכדומה. וכנגד מכירת אחיהם "מכרם בכסף צדיק", אמרו: צדיקים אנחנו ולא מכרנו שלא כדין. ונגד מעשה שכם אמרו: טהורים אנחנו, ולא יתכן לטמא דינה אחותינו מאיש ערל וטמא כי חרפה היא לנו. וכנגד מעשה ראובן אמרו: דכים אנחנו, שכבר שב בתשובה עד דכא, כדכתיב "תשב אנוש עד דכא”. וכנגד מעשה תמר אמרו: קדושים אנחנו, ולא קדש וקדשה כ"א קדושים אנחנו בגדר ערוה, אך יהודה קיים מצות יבום כמ"ש רמב"ן בחומש' (חידושי חת"ס). אולי אפשר בנוסף שזה כנגד דברי המדרש: '"ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני" בכסף ראשון, "מה נדבר" בכסף שני, "מה נצטדק" בגביע. "מה נאמר לאדוני" במעשה תמר, "מה נדבר" בבלהה, "ומה נצטדק" בדינה. "מה נאמר" לאבא שבארץ כנען ביוסף, "ומה נדבר" בשמעון, "ומה נצטדק" בבנימין' (ב"ר צב,ט). שרנב"י מעמיד כעין המדרש, אלא שאת הלימודים מדינה והלאה לא לומד כמדרש, כיון שהם לא חטאו באלו שלכן עליו להעניש אותם כשליח משמים (שבדינה שכם חטא ולא הם, ובדבריהם שלא יהיה להם מה לומר לאביהם זה לא קשור לעניין שצריכים להוכיח שהם לא חטאו). לכן יוצא שיש להם להסביר ליוסף שאין לו לפעול נגדם (גם אם הוא רואה בניחוש שהוא עושה בגביע שיש עליהם דבר בעייתי) בדברים אלו: כסף ראשון, כסף שני, גניבת הגביע, מעשה תמר ומעשה בלהה. כנגד הכסף הראשון ששמו אצלם הם באו וטענו שזה לא הם עשו, והראיה שהם החזירו את הכסף והביאו עוד כסף לשלם על האוכל החדש שיקנו ולא תכננו להשתמש בכסף הקודם: “ויאמרו בי אדני ירד ירדנו בתחלה לשבר אכל. ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתינו והנה כסף איש בפי אמתחתו כספנו במשקלו ונשב אתו בידנו. וכסף אחר הורדנו בידנו לשבר אכל לא ידענו מי שם כספנו באמתחתינו" (בראשית מג,כ-כב). שלא העלימו את עניין הכסף ואם היו שואלים אותם היו אומרים שלא יודעים על שום דבר, שהרי הם שילמו (שהרי הם שילמו את הכסף, אלא ששמו בחזרה אצלם בסתר), שזהו כהוכחה לישרות מעשיהם (כמו שאומרים: “הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב” [בראשית מד,ח], שמה שהחזירו את הכסף זו הוכחה לישרותם), וזהו 'נכונים' מלשון תקינות וטוב, כמו "כי נכון הדבר" (בראשית מא,לב) 'ארי תקין פתגמא' (אונקלוס), שמעשיהם תקינים וטובים. או מלשון מבוסס היטב, כמו "נכון הדבר" (דברים יג,טו), שבמציאות הוכח שהם לא ניסו לרמות עם הכסף, ולכן אין במה להאשימם בכך. כנגד הכסף השני טענו שזה לא הם ששמו אצלם, שזהו צדיקים שלא גונבים, וזה בלשון צדיקים כרמז למשפט צדק - “צדק צדק תרדף" (דברים טז,כ), כרמז שלא לוקחים מאחרים שלא כדין, אלא הולכים רק ע"פ האמת (שזהו "צדק צדק תרדף" - 'קוּשְׁטָא קוּשְׁטָא תִּרְדוֹף' = אמת אמת תרדוף). כנגד הגביע אמרו שהם טהורים, ולכן אין להם מה לעשות עם הגביע כמותו, שיוסף אמר שבנימין גנב את הגביע כדי לעשות קסם: 'א״ל: מפני מה גנבתם את הגביע? כלום אתם צריכים לקסם בו? אלא אומר לכם מפני מה גנבו נער זה, לא גנבו אלא לקסם בו על אחיו להיכן הלך' (בראשית רבתי; מד,טו), לכן אמרו על זה שהם טהורים ואינם עושים ניחוש וקסם בכוחות הטומאה. כנגד מעשה תמר אמרו שהם דכים – טהורים, ולא פרוצים בגלוי טומאת הערווה. שמעשה תמר היה גילוי של קדושה וטהרה שמשכה את יהודה, שייעשה בזה מעשה יבום. ואמרו בלשון דך שזהו בעברית שבור לב (מצודות; תהלים ט,י), כרמז לצער שיש על האדם שמת, שזהו כרמז ליבום שלפחות ישאר לו זכר בעולם, שזה מפחית קצת את הצער (וכן דך זה מלשון נשבר [שם], כרמז לכך שהמת בלא זרע כעין נשבר מהמשכו בעולם, ולכן יש יבום כדי להמשיכו). כנגד מעשה בלהה אמרו שהם קדושים, ולא עושים מעשה קדשה (זנות), ולכן ודאי שלא בא אליה, אלא רק נחשב כאילו נעשה כך: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה, כב) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים: (בראשית לה, כב) "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה' (שבת נה,ב). אולי אפשר גם שבאו לרמז שאמנם אין להם מה לענות לו ולכן מקבלים על עצמם את העונש, אולם שידע שה' עוזרם ולכן שלא יבוא להרע להם יותר, שמה שעכשיו נענשים זה מה' ולא מכוחו; ולכן אמרו שהם נכונים לקבל את העונש, אבל יחד עם זה יש בהם גילויים של צדקות קדושה וטהרה, ולכן ה' עוזרם. ויש בזה רמז לתורה, שבה נאמר כיצד להיות צדיקים וכו', וכן כרמז לרצון ה' (שרצון ה' מתגלה בתורה) כרמז שמה שעכשיו נענשים זה רצון ה'. כנגד בראשית זהו 'נכונים' כרמז לדברי אברהם "הנני" (בראשית כב,א), שנכון (=מוכן) לכל דבר שה' יצווהו: '"ויאמר הנני”. הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג' (תנחומא [בובר] "וירא” סימן מד). כנגד שמות זהו צדיקים, שבו קבלת התורה, שצדיק זהו המקיים את מצוות התורה כראוי. כנגד ויקרא זהו טהורים, כרמז לטהרה שיש במקדש, שאסור לטמאים להיכנס למקדש. כנגד במדבר זהו דכים, ש(מעבר לעניין עצמו של טהור בארמית )רומז בשם זה לכך שהיו בעונש גלות במדבר וזהו כעין נדכאים. כנגד דברים זהו קדושים כרמז שזה לקראת הכניסה לארץ בה מתגלה קדושה בכל.