"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים" (בראשית לז,א-ג). '"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" וְגוֹ' ואת אמר "וְהוּא נַעַר"? אלא שהיה עושה מעשה נערות – ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו' (ב”ר פד,ז). '"והוא נער" – שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה' (רש"י). יוסף מתגלה ביופי, אבל היופי הזה מקורו בקדושה ולא ח"ו לשם יצה"ר (לכן גם נרמז בהיותו נער, כעין ללא עשיה כדי לחטוא), לכן מיד נאמר שיעקב אהבו בשל היותו ת”ח גדול: '"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף" … רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו' (ב"ר פד,ח). '"בן זקנים" - … ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו' (רש"י). והוא עשה לו כתנת פסים, שזהו בגד מכובד, שזהו כעין מראה על יופי וחשיבות, בהתאם ליוסף שמגלה על יופי אבל בגילוי לשם שמים (ורמז 'יוסף' בגימטריה 'יופי נ', יופי שמחובר לנ' שערי הבינה – לחכמת ה'). אמנם בשל שיעקב נתן לו את הכתנת זה גרם לשנאת האחים שלבסוף מכרוהו בשל כך, וכך ירדו למצרים ("ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" [פס' ד]. 'ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים' [שבת י,ב]), לכן נרמז בכתנת על ירידת יוסף לגלות, שזה מה שגרם לישראל לרדת למצרים אח"כ, וכן על הגאולה ממצרים: '"פַּסִּים" - על שם צרות שהגיעוהו: פ"א – פוטיפר, סמ"ך – סוחרים, יו"ד – ישמעאלים, מ"ם – מדינים. ד"א: "פַּסִּים", רשב"ל בשם ראב"ע (תהלים סו, ה): "לכו וראו מפעלות אלקים", וכתיב בתריה "הפך ים ליבשה", למה "וישנאו אותו"? בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים - פס ים' (ב"ר פד,ח). כעין רמז שיש כאן גילוי לגלות ולגאולה ממנה; שגם מה שיוסף הורד למצרים היה כדי להקל על הירידה לגלות של יעקב: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת פט,ב). אולי זה כרמז שיעקב פעל בכך כעין לקבע מעשה אבות סימן לבנים, להשפיע הקלה לגלות ולגאולה מהגלות. לכן ב"פסים" נרמז על ארבע צרות של יוסף, כעין שיש ארבע גלויות בעולם, וכאן יעקב השפיע על גילוי גלות מצרים שהיא כמו אב לכל הגלויות, ולכן נרמז בגילוי של ארבע כגילוי שיתגלה בעתיד ארבע גלויות, ובהם מעשה יעקב להקלה (אולי ברמז "כתנת" בא"ת ב"ש = 'לאטא', שזהו (א+א=ב) 'בטל', שרמז יעקב לבטל את שיא קושי השעבוד. או 'א'לי' [ט+א=י], כרמז שמזכיר את שם ה' “א'ל' שד'י'” שיצחק ברכו כשיצא לגלות ללבן [בראשית כח,ג], שרומז לשם א'ל, כרמז ששם ה' א'ל שהוזכר עלי יגן עלי [או שזה כעין קיצור א'ל והאות האחרונה של שד'י שזה י']). אולם נראה שמבין כל הגלויות הדבר הכי מודגש זהו שעבוד יון, לכן מתחיל (בפס' א) שיעקב ישב בארץ, כעין היונים ששלטו על ישראל בארץ (אולי כרמז ש"כתנת פסים" בא"ת ב"ש זה 'לאטא וחמי', בגימטריה 'לא יון – ח' [105], כרמז שביטול שלטון יון עלינו מתגלה בשמונת ימי חנוכה). לכן גם יש גילוי במיוחד על עניין היופי, שדבר זה היה מודגש במיוחד בתרבות יון, והם גם הדגישו על עניין החכמה; לכן כאן מתגלה ביוסף עניין של חכמה (שיעקב מסר לו את כל מה שלמד אצל שם ועבר) ושל יופי, אבל בצורתו המתוקנת, שזה יופי לשם ה' ולא לתאוות כמו אצל היוונים. לכן פרשת וישב סמוכה לחנוכה שהיא הזמן שחוגגים על הניצחון על תרבות יון, וכעין רמז שקשור למסופר כאן. מלכות יון דגלה ביופי החיצוני, יופי לתאוות, לכן הם גזרו נגד ברית המילה שמפחית בעיניהם את היופי, אבל גם נעשה בכך הפחתה של יצר הערווה (רמב"ם; מורה נבוכים ג,מט) היפך מרצונם; וכך גזרו שהנשאת תבעל להגמון תחילה (מגילת תענית, יז אלול), שזהו התפרעות של התאוות. כך גם בפרשתנו, בני יהודה שמהם המלכות בישראל, חטאו בעניין של ערווה ולכן מתו (בראשית לח, ז-י). עניין הראיה של היופי, שמושך לחטא ח"ו או לשם ה', נרמז בבור של יוסף שהיה עמוק מ-כ' אמה מראיית אדם (תורה תמימה; בראשית לז,כד), שזהו כעין הרחקה מראיית היופי, כך כנגדו התגלה בנרות חנוכה (שזהו גילוי חיובי היפך מהזריקה לבור שהיתה שלילית) שצריך גובה שיוכלו לראות כדי שיושפעו מראייתם – שיהיה פרסום הנס, ולכן בשניהם יש גילוי של כ' אמה – ראיית אדם: 'אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב (בראשית לז, כד) "והבור רק אין בו מים"? ממשמע שנא' והבור רק, איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו' (שבת כא,ב-כב,א). הדימוי לשבת (מבוי) וסוכה, כרמז שבשבת הגשמי מתקדש, וכן בסוכה יש גילוי של גשמי קדוש (תחת השכינה; שלכן עושים דברי חול וזה מתקדש, שמצוה לאכול בסוכה וכדו'), שכך גם חנוכה מייצג את קידוש העולם, להעלותו מהחומריות הטמאה כמו שרצו היוונים להוריד את העולם, להעלותו לגילוי קדושה, כמו שהתגלה קידוש שם ה' בניצחון ובנס המנורה. בנ"י במצרים למדו לסלוד מרעת הטומאה (אמנם היו שקועים בטומאה, אבל כשיצאו והתנתקו נשאר הסלידה מרעת הטומאה, שחוו על בשרם כמה רעה זה מביא) וכך נעשה חיבור לקבלת תו"מ (הכתב והקבלה; בראשית טו,יד), וכך גם בחנוכה סלדו מרעת טומאת יון והתחברו לתו"מ, שזהו שיצאו להילחם למען קיום התו"מ. יוסף בשל יופיו כמעט נפל לחטא עם אשת פוטיפר, אלא שדמות יעקב התגלה אליו והזהירו שאם יחטא ימחה שמו מאבני האפוד, וכך ניצל יוסף מהחטא (סוטה לו,ב), שזהו כעין שההצלה מטומאת יון שדגלה ביופי וחטאה בפריצות, זה נעצר ע"י החשמונאים הכהנים, ובפרט שהם בני 'מתתיה כה"ג' (מגילה יא,א), שאת האפוד לובש הכה"ג, ולכן ממנו החל המרד נגד היוונים.