"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח). ' … דכתיב (בראשית לג, יח) "ויבא יעקב שלם", ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (בראשית לג, יח). "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם' (שבת לג,ב). נראה שכל אחד מהאמוראים הוסיף חלק מהשלם, שיעקב בא שלם ולכן בא לעשות הטבה בעולם (שזהו שרשב"י מביא זאת כהסבר לכך שבא להיטיב בעקבות הנס שאירע לו: 'אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא' [שם]). לכן כנגד שלם בגופו תיקן שווקים שקונים שם מאכל לקיום הגוף, כנגד שלם בממונו תיקן להם מטבע, וכנגד שלם בתורתו תיקן להם מרחצאות, שהתורה משולה למים (ישעיהו נה,א) ובמרחץ נעשה שימוש במים. אולי דרשו ע"פ מה שנעשה בשביל חשיבות העיר, שזה התגלה בויכוח של רשב"י עם ר"י שסופר קודם (שבעקבות זה ברח רשב"י למערה, ונעשה לו נס ועכשיו בא להודות על כך): 'פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות' (שבת שם) [שגם רשב"י מסכים שזה דבר של חשיבות למקום, אלא שטוען שהרומאים עשו זאת ממניעים רעים ולא לטובת ישראל]. מובא שווקים ומרחצאות בשניהם, ומטבע מתגלה בגשרים שבהם נוטלים מטבעות, כמו שאמר רשב"י: 'גשרים ליטול מהן מכס', שזהו כרמז למטבע; וכן במטבעות שלוקחים מפתחים את העיר כהקמת גשרים. אולי אפשר שדרשו "ויחן את פני העיר" כרמז לדבריהם: שווקים עשה בכניסה לעיר, כמובא במדרש: '"ויחן את פני העיר" – קבע חנייתו חוץ לעיר נגד פני השער, התחיל מעמיד איטליסין, פי׳ שווקים, ומוכר בזול; ללמדך שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה ממנו' (שכל טוב), וזהו "פני" לפני העיר – בכניסה. מרחצאות נעשים בתוך העיר, ולכן דרש "פני" כרמז לפנים, שעשה דבר טוב בתוך העיר. מטבע של עיר מרמז עליה, כעין מראה את פניה, וזהו "פני העיר" כגילוי פניה של העיר במטבע. או ששמואל למד פני העיר כרמז לפנים שרואים בעיר, שזהו פני האנשים, שכשיש אוכל הפנים בריאות, ולכן רמז לשווקים. ור"י רמז פני העיר כרמז לפניה של העיר, שחשיבותה זה בהיות בה מרחצאות שזה דבר חשוב ומכובד. ורב למד פני העיר כעין רמז שעל המטבע חקוק צורת העיר או רשום שם העיר (או שאומרים ע"פ מה שמופיע בפני המטבע שזה שייך לעיר הזו). אולי אפשר שרמזו שכאן מדובר על שכם, שההמשך היה בצרת דינה, ולכן רומז על צרת נשים; שיא צרת הנשים מתגלה במיתתן (וזה בזמן הלידה שמולידות את הוולד, שכאן יש לזה כרמז שמדובר בבת שנולדה ללאה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב" [לד,א]), שזה עונש על שלוש עברות: 'על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, ובחלה ובהדלקת הנר' (משנה; שבת ב,ו). שכך ראו בזה כרמז למעשיו החיוביים כאן (כעין שכן פעל כראוי, שלא כאותן שלא נזהרות), נדה רומזת על מקווה (לטהרתה) שזה מרמז על מרחצאות, חלה זה מאכל שזה רומז על שווקים ששם קונים מאכלים, הנר מאיר כדי לראות היטב, וזהו כעין רמז למטבע שמביטים בו היטב כדי לראות שאינו מזוייף או שאינו יוצא בשוק (או כרמז שכשאין תבואה בבית באה מריבה [ב”מ נט,א], ולכן על האדם לקנות כדי שלא יבואו לריב, שזהו כעין הדלקת הנר כדי שלא יבואו לידי מריבה [שבת כג,ב], לכן זה רומז על מטבע לקניה. או שמי שאין לו להדלקת נר שבת אז מבקש צדקה בשביל זה [שו”ע רסג,ב] שזהו גילוי של מטבע צדקה). אולי שלושת הדברים משלימים את כל החשוב לאדם – שזהו מאכל (שקונים בשווקים), הנאה (שזהו מרחצאות), וכבוד (שזהו מטבע, שמי שיש לו כסף מרגיש שנותנים לו כבוד). אולי כל אחד פירש ע"פ כעין גילויו: רב התעסק בעיקר בהלכות, ולכן גם הלכה כמותו בזה: 'הלכתא כרב באיסורי, וכשמואל בדיני' (בכורות מט,ב), ולכן גילויו של רב זה בהלכות, לכן אצלו מתגלה במטבע, שבו קונים דברי מצוה, כתפילין וציצית וכדו'. גילויו של שמואל זה בדינים (שבהם עיקר עיסוקו כדיין, וכן הלכה כמותו בדינים) ולכן אצלו זה התגלה בשווקים, שבהם מתגלים ויכוחים על המכירות, והולכים לדיין למשפט. ר"י חי בא"י בה הקימו הרומאים מרחצאות, ובפרט שהוא בשל יופיו היה יושב על שערי הטבילה כדי שיראו אותו וילדו ילדים יפים (ברכות כ,א), ולכן אצלו זה התגלה במרחצאות. אולי אפשר שרמזו את דבריהם ע"פ דרשה אחרת על "ויחן”, שזהו גילוי של שבת: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו). לכן רמזו על כבוד שהביאו לעיר, וזה מתגלה כעין כבוד שעושים לשבת; לכבוד שבת מתקלחים ולובשים בגד נקי ואוכלים סעודות שבת, שכך מטבע כנגד בגד שהוא דבר ממוני, שווקים כנגד סעודות שבת, ומרחצאות כנגד רחצה לכבוד שבת. אולי גם זה נעשה בער"ש, ולכן כרומז לנאמר בער"ש: 'שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתם? עירבתם? הדליקו את הנר' (משנה; שבת ב,ז). עישרתם את המאכל, כנגד זה שווקים שם קונים את האוכל. עירבתם זה עירובי תחומין וחצרות, בחצרות צריך לערב כיון ששייך לאנשים שונים, ולכן מחברים ביניהם, שזהו כעין כסף שהוא מחבר בין אנשים, שעושים יחד עסקה (מוכר וקונה), וזהו רמז למטבע. הדלקת הנר מרמז על רחיצה ששניהם נאמרו בפס' אחד של טובה: '(איכה ג, יז) "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה". מאי "ותזנח משלום נפשי"? אמר ר' אבהו: זו הדלקת נר בשבת. "נשיתי טובה", אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ. אמר רבי יוחנן: זו רחיצת ידים ורגלים בחמין' וכו' (שבת כה,ב) [גם כאן רואים שאצל ר"י יש חשיבות גדולה לרחצה, שכך מפרש את הנאמר “טובה”, כמו שכאן אצל יעקב אמר שתיקן מרחצאות]. אולי גם אפשר שרמזו על גילוי של שבת, שהשבוע מחלק לשלושה ימים לפני שבת ושלושה ימים אחרי שבת (גיטין עז,א). הימים שלפני שבת כעין רמוז ברחצה, שמתרחץ לקראת שבת, וזהו מרחצאות. שבת עצמה מרמזת על כסף, שבה מתגלה תוספת לכסף: 'תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו' (ביצה טו,ב-טז,א), ולכן בזה נרמז על מטבע שתיקן להם. תחילת השבוע מרמז על שווקים, כעין רמז שמתחילת השבוע מכוון לקניות לכבוד שבת, כמו שנאמר על שמאי הזקן: 'תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת; מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה' וכו' (שם). אולי גם כרמז בסעודות שבת, שער"ש נרמז במרחצאות שזה רחצה לקראת כניסת שבת ולכן מרמז על סעודת ער"ש, וכן רחצה נחשבת כעין שתיה ביוה"כ (יומא עו,ב), ובער"ש דין הקידוש חמור יותר משל היום, כיון שהוא דאורייתא (שו"ע או"ח רעא,ג; מ"ב) וקידוש נעשה על היין שזהו בשתיה, ולכן רומז לרחצה (שהיא כשתיה בדין יוה”כ). בשבת בבוקר הסעודת חשובה משל הלילה (שם), ולכן זה מרמז על שווקים ששם קונים אוכל. בסעודה שלישית יכול לאכול כל דבר ואפילו פירות (שו"ע או"ח רצא,ה), ואפילו יוצא בד"ת ('ובשל"ה כ' בשם הזוהר, שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית' [שו"ע או"ח סימן תמד; מג"א ס"ק ב. וכן הביא מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א בער”פ שחל בשבת ('תרומת הגורן - א' עמ' 287)]), לכן זה מרמז על מטבע, שבו קונה כל דבר, ממאכלים ועד ספרים ללימוד תורה. אולי אפשר שיש עומק שמרמזים בהקשר לשבת וא"י (שזהו שבפס' נרמז על שבת, ונאמר שבא לשכם שהיא בא"י: "אשר בארץ כנען”), שיש קשר בין שניהם, ששניהם מביאים לגילוי קדושה בעולם (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'מעשי אבות-ב', 'השבת וא”י'). לכן נאמרה הפרשיה בשלושה פס': פס' ראשון - "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר", בו רמוז שבת ("ויחן”). פס' שני - “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (פס' יט), בו קנה חלק בא"י, שזהו א"י. פס' שלישי - “ויצב שם מזבח ויקרא לו א'ל אלקי ישראל" (פס' כ), שיעקב קרא בשם ה', שזהו גילוי של שבת וא"י בה אנו מגלים בעולם את שם ה', ששבת וא"י מגלים חיבור של הארץ לשמים. לכן נראה שיש בזה רמז למן שאכלו במדבר, שהוא מאכל שמימי, שכך בשבת המאכלים קדושים, וכן בפירות א"י יש קדושה (ב"ח; טור או"ח ר"ח), והם פירות קדושים ולכן הם כתחליף למן הקדוש (ראה 'לזמן הזה', שבט, 'פירות א"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי רמזו שאת המן קיבלו בדרך חזרה ממצרים לארץ, כעין שכאן נאמר שיעקב חזר לארץ "בבואו מפדן ארם", סופי תיבות "פדן ארם" זהו 'מן'. כך רמזו כעין המן שמתגלים בו דברים מיוחדים, שטועמים בו את כל הטעמים שבעולם (יומא עה,א), ועם המן היו יורדים 'אבנים טובות ומרגליות' (שם), והמן בהיותו רוחני היה נבלע באיברים (שם,ב). כך רמזו ש"ויחן" (שנאמר סמוך ל"בבואו מפדן ארם", ומרמז על שבת שבו המאכלים קדושים כעין המן, וכרמז בפירות א”י כמן) שתיקן להם להנאתם כמה דברים: כנגד הטעמים זהו שווקים שם קונים את המאכלים שונים, כנגד האבנים טובות ומרגליות זהו שתיקן להם מטבע, וכנגד שהיה נבלע באיברים זהו מרחצאות שם רוחץ האדם את גופו על כלל איבריו. או כרמז בטעמים של המן שהיו לחם, דבש ושמן (שמו"ר כה,ג), שלחם זהו עיקר האוכל ולכן רומז לשווקים שם מוכרים אוכל, דבש הוא זהוב כך שדומה בצבעו למטבע נחושת או זהב, בשמן היו נמשחים לאחר הרחצה בבית המרחץ ולכן זה רומז למרחצאות.