"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה. וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב,א-ט). חז"ל גילו לנו כלל 'מעשה אבות סימן לבנים', שמה שקרה אצל האבות הוא השורש למה שמתגלה אח"כ בבנים. נראה שגם מה שנעשה כאן אצל אברהם היה בזה גילוי על מה שייעשה בעתיד עם ישראל. לאברהם נאמר ללכת ממקומו ב"לך לך", שזהו ארבע אותיות כרמז שגם ביציאת בנ"י ממצרים כדי ללכת לא"י התגלה בגילוי של ארבע, שזהו ארבעת לשונות הגאולה: “לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ו-ז) [אמנם נאמר גם לשון חמישית של "והבאתי", אולם זה כעין חריג משאר הלשונות, ראה ב'תורת השבת והמועד', מאמר 'הכוס החמישית' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. אולי אפשר גם שמה שנאמר לאברהם מרמז על חמשת הלשונות שנאמר למשה על הגאולה ממצרים (שזה כולל "והבאתי"), שנאמר לאברהם "לך", ואז מפורט: "לך" - '"לך לך" - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם' (רש"י), שזהו "לך" להנאתך, שזה כנגד הלשון הראשונה של "והוצאתי" שזה מהשעבוד הקשה שהיה במצרים, שפסק עם תחילת המכות, שזהו לטובתנו (שיש לנו הנאה וטובה בכך שאיננו משועבדים קשה, ובזה גם יש ריבוי זרע – שלא הורגים בנו, וע”י המכות למצרים מתגלה טבע מעלתם של ישראל שה' משגיח עלינו). “מארצך" כנגד "והצלתי" שזהו היציאה מתחת יד מצרים במכת בכורות, שאז (בבוקר) בעקבות זה יצאנו מארץ מצרים. “וממולדתך" זה כנגד "וגאלתי" שזהו קריעת ים סוף, שהיא נעשתה כעונש על גזירת "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א,כב): 'דָּבָר אַחֵר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה", בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם. הֵן אָמְרוּ: (שמות א כב) "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אַף אַתָּה בְּאוֹתָהּ מִדָּה מָדַדְתָּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם"' (מכילתא דשירה פרשה ד [שמות טו,ד]. וכן: 'מצרים לא נתגאו לפני המקום ב"ה אלא במים, שנא' (שמות א כב) '"ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד" וגו', אף המקום ב"ה לא נפרע מהם אלא במים, שנא' (שמות טו ד) "מרכבות פרעה וחילו ירה בים”' [תוספתא סוטה, ג]). לכן זה נרמז במולדתך שזה רמז ללידה, שאז היו צריכים להרוג מיד את הנולד. “ומבית אביך" זה כנגד "ולקחתי" שזהו מתן תורה, שזהו להיבדל מבית תרח אביו שהיה עובד ע"ז, שאנו קיבלנו את התורה, שכולה נגד ע"ז: 'כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי, דברים יא,כח). “אל הארץ" זה כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ" שזהו הביאה לארץ. אולי גם התוצאה של זה קשורה לגאולת מצרים והמשכה: “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”; '"ואעשך לגוי גדול" – לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון וממעטת את השם; לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם' (רש"י). שאלו דברים בגשמי ולכן מכוונים כנגד שלושת החלקים הראשונים בגאולה ממצרים, שכך הבנים זה כהתחלת המכות, שאז הפסיקו המצרים את השיעבוד הקשה וממילא פחת ההרג בילדים וכן ירד הקושי ולכן יכלו להתרבות יותר. הממון זהו כיציאה ממצרים אחר מכת בכורות ברכוש רב: “ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות יב,לה-לו). השם זהו כקריעת ים סוף שבזה יצא שמנו בכל העולם, כמו שנאמר בשירת הים: “שמעו עמים ירגזון" (שמות טו,יד), וכמו שרחב אמרה: “כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים" (יהושע ב,י). “והיה ברכה" זה גילוי רוחני – בקיום הברכות שמברך, שיש בו קדושה מיוחדת שלכן ברכותיו מתקבלות: '"והיה ברכה" – הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ (ב"ר)' (רש"י), שזהו כמתן תורה שזה גילוי רוחני שנעשה בנו. "ואברכה מברכיך ומקללך אאר", זה כרמז לביאתו לארץ, שכאן הברכה שורה ומתפשטת לכל העולם, ומי שמתחבר אלינו מתברך, ומי שנגדנו חלה עליו קללה; מי שהיה (בארץ) נגדנו הושמד בכניסה לארץ, ומי שכעין היה בעדנו, שיצא מהארץ בשבילנו זכה לברכה (ומי שלא נלחם ולא יצא אלא עשה שלום, התברך קצת בהיותו בארץ הטובה אבל היה בתור פועלים לישראל): 'מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו אפריקי. הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום. אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם הקב"ה בידו, מניין? שנא' (דברים ג, ג): "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד"' (דברים רבה ה,יד), ובהיותנו בארץ אנו משפיעים ברכה לכל העולם (וגם בגלותינו היהודים הביא ברכה מרובה בעולם), שזהו "ונברכו בך כל משפחת האדמה", עד השלמות שתהיה ב"ה לעתיד לבא. אברהם יוצא והולך לארץ יחד עם לוט, שזהו כעין שכאשר בנ"י יצאו מצרים יצאו אתם גם ערב רב. "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", מודגש גילו, כעין רמז שבגיל שבעים עלה בפעם הראשונה לא"י, ואח"כ ירד חזרה לחרן ועכשיו עלה שוב בגיל 75 (ראה באריכות ב'תורת המדינה' מאמר 'עליתו הראשונה של אברהם אבינו לא"י', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כרמז שיש כאן משהו נסתר בשנים (שלא סופר שעלה קודם), שזה כרמז שגם בספירת שנות גלות מצרים עד הגאולה ממנה יש משהו נסתר בשנים, שזהו שנספר ארבע מאות שנה שגלו במצרים עד שנגאלו ממנה, אבל באמת לא היו אלא רק 210 אלא שנחשב כמו ארבע מאות (שנספר מהולדת יצחק או נחשב כפליים בשל ששועבדו קשה). "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו", כעין רמז שביציאת מצרים היו שלושה מנהיגים – משה אהרן ומרים (שכעין אברהם מתגלה במשה, שאברהם למד מעצמו את התורה [ב”ר צה,ג], כעין משה שקיבל את התורה. אהרן היה אחיו, ו'בני בנים הרי הן כבנים' [רש"י; בראשית כ,יב], וכך לוט כעין אביו וממילא הוא כעין אח לאברהם, כעין שאהרן אח של משה. במרים התגלה שדאגה לאשתו של משה, שלכן דיברה לאהרן על שמשה גירשה [במדבר יב,א], ולכן כעין מתגלה באשה בכללי, וכרמז בפרט לאשתו; וכן כמו שהאשה דואגת לבעלה כך מרים דאגה למשה בהיותו בתיבה). אברהם לוקח את רכושו ועבדיו בצאתו מחרן: “ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן", כמו שישראל יצאו ממצרים בממון רב. התורה אומרת: "את הנפש אשר עשו בחרן", שזה מלמד על העבדים וכן מרמז על שאברהם היה מגייר גיורים: '"אשר עשו בחרן" - שהכניסן תחת כנפי השכינה; אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום, לכך כתיב "אשר עשו". ופשוטו של מקרא: עבדים ושפחות שקנו להם' וכו' (רש"י). שזהו כעין רמז שבנ"י היו עבדים במצרים וקיבלו עליהם את התורה שזהו כעין גיור (שממתן תורה למדים הלכות גיור), שהתקרבו לשכינה, וכך נעשו מעבדים למצרים לעבדים לקב"ה. "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען", '"ויצאו ללכת" וגו׳ – כלם היה לבם נכון ללכת ארצה כנען עם אברהם וכן עשו' (רד”ק), כעין רמז שביציאת מצרים יצאו רק אלו שרצו ללכת לא"י, ואילו מי שרצה להשאר מת במכת בכורות. 'וטעם "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו" – שלא עשו מעשה תרח, ככתוב למעלה (בראשית יא,לא) שיצא ממקומו ובדעתו ללכת ארצה כנען, והנה התעכב בארץ, ושם מת. והנה אלה יצאו מחרן, ולא התעכבו במקום לרעות צאנם כמנהג מי שיש לו מקנה' (ראב"ע), בפס' נרמז שבאו מהר לא"י בלא עיכובים, בזה יש רמז שבנ"י (ביציאת מצרים) באו מהר לארץ, שקפצה להם הדרך (' … הוא מהלך י"א יום ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים … וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ' וכו' [רש"י; דברים א,ב]). אולם גם נרמז בכך שיש "ויצאו ללכת ארצה כנען" ויש "ויבאו ארצה כנען", כרמז שאותם שיצאו ממצרים לא באו לארץ, אלא אחרים נכנסו, בניהם, שדור יוצאי מצרים מתו במדבר. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" מרמז על הכניסה לארץ של בנ"י, שמכאן למדו על מקום הברכות והקללות שנעשו בכניסתם לארץ: 'ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מורה, שנאמר (דברים יא ל): "הלא המה בעבר הירדן" וגו', ולהלן הוא אומר (בראשית יב ו): "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", מה אלון מורה האמור להלן שכם, אף אלון מורה האמור כאן שכם' (משנה סוטה ז,ה). "והכנעני אז בארץ", זה מרמז לכיבוש הארץ ע"י בנ”י: '"והכנעני אז בארץ" – היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם. שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד) "ומלכי צדק מלך שלם", לפיכך "ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת", עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם' (רש"י). וזהו ההמשך שנאמר לאברהם שבנ"י יכבשו וינחלו את הארץ: “וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו", '"ויבן שם מזבח" – על בשורת הזרע ועל בשורת א"י' (רש"י). בנוסף, יש בזה גם רמז שבישובנו את הארץ אנו מביאים להשראת שכינה בעולם: 'וטעם "לה' הנראה אליו" – כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו. כי עד הנה לא נראה אליו השם, ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה' וכו' (רמב"ן). "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'”, שזה כרמז לקשרו של אברהם שמתגלה בבניו, שזהו שכאן הקריב והתפלל בשביל בנ"י כשיכנסו לארץ: '"ויבן שם מזבח" – נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם' (רש"י). וקרא בשם ה', שכך מא"י מפיצים קדושה ותיקון עולם, קריאה בשם ה' בשלמות לכל העולם, שעיקר גילוי התורה בעולם הוא בא"י (ספרי "עקב", מג). "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", '"הלוך ונסוע" – לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר. וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים, (פי' ירושלים היתה באמצע העולם וסוף ארץ ישראל כן פי' בישעי'), שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של א"י, הר המוריה שהיא נחלתו; בב"ר' (רש"י). שזהו כרמז לכיבוש הארץ שישבו ונלחמו פעם כאן ופעם כאן, ולבסוף התיישבו במקומות אלו. והכל לכיון ירושלים, כמו שהפסגה של ההתנחלות בארץ היתה בזמן דוד ושלמה, שאז נבנה המקדש. וכן כרמז שכל מציאותנו בארץ קשורה לגילוי שכינה כעין המקדש: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו, ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). התורה ממשיכה בניסיון אברהם ברעב בארץ: “ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" וגו', '"רעב בארץ" – באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה' (רש”י), שזה כרמז שגם גילוי נחלת א”י בנו קשורה לניסיונות קשים, שיש למסור את הנפש במלחמה כדי לכבשה ולהחזיק בה, שיש בקבלתה יסורים: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). אשרינו שזכינו לחיות בדור שאנו חיים בארץ ומתחזקים ולא נשברים מהקשיים.