"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (בראשית יח,א-ב). '"וירא אליו" – לבקר את החולה. (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו. "באלוני ממרא" – הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (ב"ר). "ישב" – (ב"ר) ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך; שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנא' (תהלים פב) "אלקים נצב בעדת א'ל". "פתח האהל" – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. "כחום היום" – (ב"מ פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. "והנה שלשה אנשים" – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר). תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים: "ויאכלו", "ויאמרו אליו”, ובבשורה נאמר "ויאמר שוב אשוב אליך", ובהפיכת סדום הוא אומר "כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי". (ב"ר) ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר "ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך למדת שהאחד היה מציל"' (רש"י). ה' פעל למנוע מאורחים להגיע לאברהם כדי שלא יטרח ביום השלישי למילתו, ולכן הוציא חמה מנרתיקה. אולם למה דווקא בצורה זו, ולא כגון ע"י סופת חול או סתם להרחיק את האנשים שלא יעברו לידו? נראה שזה נעשה דווקא כך כדי לרמז על עניינם של ישראל, שלכן זה נעשה ביום השלישי למילתו ובאלני ממרא בשל שנתן עצה על המילה (שימול), שהמילה היא האות בין ישראל לקב"ה, ולכן בהקשר לזה נרמז על יעודם של ישראל לגילוי שם ה' בעולם. לכן נרמז כאן על הדיינים, שהם מגלים את רצון ה' בעולם (כמתגלה בתורה), ולכן ה' ניצב שם, כעין עומד מכוחם בעולם – מתגלה בעולם על ידם; וכן נאמר "עדת א'ל" גילוי שם ה' ע"י בנ"י כמתגלה בדיינים ולכן נקראים ע"ש ה'. אולי לכן נשלחו שלושה מלאכים, בנוסף לפשט שכל מלאך עושה רק שליחות אחת, אולי גם באו לרמז על גילוי של שלושת האבות שמגלים גילוי שמים בעולם, מגלים את שם ה' בעולם ע"י גילוי עשיית רצון ה' בעולם כמו אותם שלושת המלאכים שבאו לעולם לעשות את שליחות ה'. לכן באו שלושת המלאכים לאברהם יחד ולא באו בנפרד (שהמלאך שהלך להפוך את סדום לא היה צריך כלל לעבור דרך אברהם אלא יכל לרדת בזמן של מהפכת סדום או לחכות ליד סדום עד אז, וכן המלאך שבא לרפאת יכל לבא בניפרד מהמלאך שבא לבשר), שבפשטות זה כדי שיהיו כמה אורחים יחד כדי להרגיע את אברהם ע"י עשיה גדולה של חסד, אולם אולי זה כעין רמז לגילוי של שלושת האבות שייעשה ע"י הולדת יצחק, שהוא אחד משלושת האבות שמקימים את עם ישראל. לכן ה' בא לגלות את החסד של אברהם שלא הסכים לוותר על הכנסת אורחים, ולכן ה' שלח לו את המלאכים; והרי ה' ידע שאברהם לא יוותר אז למה עשה מראש שלא יבואו הרי בסוף יצטרך להביא לאברהם 'אורחים'? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות – א', '”יהי אור" – זה אברהם') שזה כדי להראות את מידת החסד הגדולה של אברהם. ממילא הוצאת החמה מנרתיקה זהו גילוי למעלת החסד של אברהם, לכן זה נעשה דווקא בצורה זו (ולא בצורה אחרת) כדי לרמז שמידת החסד של אברהם זהו האור של העולם, ולכן התגלה ע"י השמש שחיממה חזק וממילא גם האירה חזק, לרמז שכאן מתגלה האור של אברהם ושל זרעו אחריו (שממשיכים את דרכו וזה מתגלה בברית המילה). שזהו שאמרו חז”ל: 'רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. "וָבֹהוּ", זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "וְחֹשֶׁךְ", זה דורו של אנוש, על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'. "עַל פְּנֵי תְהוֹם", זה דור המבול, שנאמר (בראשית ז, יא): "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום". "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", על שם (שם ח, א) "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם", זה יעקב. "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה", זה עשו. "וַיְהִי עֶרֶב", זה עשו, "וַיְהִי בֹקֶר", זה יעקב. "ויהי ערב", ערבו של עשו, "ויהי בקר", בוקרו של יעקב, "יוֹם אֶחָד", שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" וגו'' (ב”ר ב,ג). שזהו שמתגלה מהאבות דרך בנ"י אור ה' עד לעתיד לבא שהעולם יתוקן, לכן כאן בבשורה על הולדת יצחק שממשיך את גילוי האבות להקמת בנ"י, זה נעשה בגילוי של רמז לחסד (שזהו גם מהותם של ישראל [יבמות עט,א], וכן ה' בא לאברהם לבקרו שזה חסד כרמז שאנו עושים חסד בעולם ובכך מגלים את גילוי ה' בעולם, שעושים כמותו [סוטה יד,א]) ובגילוי של אור.