"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער" (בראשית יג,י). 'אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? … משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - "וצדיקים ילכו בם", הוא שנתכוין לשם עבירה - "ופושעים יכשלו בם". ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין? אמר רבי יוחנן: כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר: (בראשית יג, י) "וישא לוט” - (בראשית לט, ז) "ותשא אשת אדוניו את עיניה”. "את עיניו” - (שופטים יד, ג) "כי היא ישרה בעיני". "וירא” - (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור". "את כל ככר הירדן” - (משלי ו, כו) "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". "כי כלה משקה” - (הושע ב, ז) "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי"' וכו' (נזיר כג,א). 'כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר – ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות' (רש"י). 'ודלמא איהו נמי לשם שמים מכוון. שלא מצינו בו שהיה שטוף בזימה? ומשני: אדרבה, שטוף היה, שנאמר "וישא לוט", וכל הפסוק דרשינן לעבירה' (תוס'). חז”ל דורשים את כל הפס' לגנותו של לוט, ללמד שהיה שטוף בזימה, שזה מה שגרם לו לרצות ללכת לסדום (ומזה למדו שגם מה שחטא בזנות עם בנותיו בהיותו שיכור לאחר מהפכת סדום, היה בשל היותו שטוף בזימה). אולי רמזו זאת כאן כיון שנאמר בפס' שלוט ראה את סדום שהיא "כגן ה' כארץ מצרים" ולכן רצה בה; אז רמזו בזה שרומז לרצונו בזימה, שזהו גן עדן וארץ מצרים כעין רמז לזימה: שאדם הראשון חטא בעץ הדעת שהביא לו את התאוות, שמתגלה במיוחד בתאוות הזימה (שלכן אז ראו שהם ערומים) שהיא גדולת התאוות; וכן מצרים היו שטופים בזימה, כמו שאומר יחזקאל (“וזרמת סוסים זרמתם" [יחזקאל כג,כ]), וכמו שהתורה מזהירה שלא ללכת אחר מעשי המצרים שהיו חוטאים מאוד בערווה (“כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" וגו' [ויקרא יח,ג], ומובא מיד על ערווה; וכן מובא בספרא על הפס': 'ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים. לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו"'). אולי באו להדגיש בזה שסדום היתה מקום של חטא, ולוט רצה ללכת לשם, אז אולי היתי חושב שהוא רצה ללכת לשם כדי להפיץ את האמונה בה' כמו שאברהם היה עושה (וממנו המשיך לסדום), לכן מרמזת התורה שהוא לא רצה ללכת לשם בשביל הקדושה אלא כדי לחטוא בזימה. נראה שחז"ל רמזו חמשה רמזים על רצונו של לוט בזימה כרמז שדבר זה הרחיקו מהקדושה שהיתה באברהם, שזה התגלה בתורה: 'אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו'' וכו' (יומא כח,ב). לכן רמזו חמשה רמזים על זימה כרמז שבשל כך התנתק מהתורה שנתנה בחמשה חומשים. אולי רמזו בפס' כנגד החומשים כך: '"וישא לוט” - (בראשית לט, ז) "ותשא אשת אדוניו את עיניה”'. נשיאת עינים נאמרה גם אצל אברהם, בעקידה: “ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" (בראשית כב,ד). שהעקידה היא הפסגה של ניסיונות אברהם, ולכן מרמז על ספר בראשית שזהו ספרם של האבות; בנוסף ספר בראשית הובא כדי ללמד שא"י שייכת לנו (רש"י; בראשית א,א), וזהו כרמז בעקידה שבעקבותיה יצחק היה קשור במיוחד לארץ (ב"ר סד,ג). הפס' של אשת פוטיפר נאמר בספר בראשית; וגם בסיפור זה מתגלה מעלתם של האבות והשבטים, שיוסף לא חטא עמה, ובבראשית מסופר על האבות והשבטים. "את עיניו” - (שופטים יד, ג) "כי היא ישרה בעיני". בספר שמות נאמר על מתן תורה והורדת הלוחות, וגילוי התורה בעולם נעשה ע"י הסנהדרין שהם נקראים "עיני העדה" (במדבר טו,כד), ולכן מה שנאמר "עיניו" רומז לספר שמות. ומה שאמר שמשון היה כדי להכות את הפלישתים: "ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל" (שופטים יד,ג), שזהו כעין רמז לספר שמות בו סופר על שהמצרים משלו עלינו ועל הכאתם. '"וירא” - (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור"'. עניין ראיה נאמר בתורה בהקשר למקדש: “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר" וגו' (דברים טז,טז), שזה רומז על ספר ויקרא שהוא הספר של עבודת המקדש. גם העניין של שכם קשור לספר ויקרא, שהוא קשור לקרבנות, שבשל שיעקב לא הביא את קרבנו בזמן ה' הביא עליו את מעשה שכם: 'בא וראה: כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם? "וידר יעקב נדר לאמר" וגו' (בראשית, כח), השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו … כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה שנאמר "ותצא דינה" … אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה? הריני מודיעו! שנאמר: "ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם"' (תנחומא "וישלח" סימן ח). "את כל ככר הירדן” - (משלי ו, כו) "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". עניין ככר לחם מרמז על ספר במדבר, שבו מסופר על תולדות ישראל בזמן המדבר, ושם בנ"י התקיימו בזכות הניסים שה' עשה לנו, שאחד המרכזיים שבהם זהו ירידת המן שהיה הלחם שלהם. הפס' במשלי אומר: “כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" - '"כי בעד אשה זונה" - בעבור חמדת אשה זונה בא האדם לרב העוני, עד כי ישאל ככר לחם' (מצודות), שבענייננו זהו כעין רמז על שבנ"י במדבר היו בחוסר כל והתקיימו ע"י שה' נתן להם לאכול (וכן בספר במדבר מסופר על חטא המתלוננים שבכו על האוכל [במדבר יא]. אולי גם כרמז שע”ז משולה בנביאים לזנות, ועל מי שלא דר בארץ נאמר שהוא כעין עובד ע”ז [כתובות קי,ב], שזהו שבנ”י דרו במדבר, מחוץ לא”י, בשל חטא המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ, ולכן נרמז באשה זונה). '"כי כלה משקה” - (הושע ב, ז) "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי"'. היותה כולה משקה מראה על היותה ארץ של נחלי מים: '"כי כלה משקה" – ארץ נחלי מים' (רש"י), שזהו כרמז למעלת א"י שמובא בספר דברים: “כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר" (דברים ח,ז), שזהו גם ספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, ולכן כאן נרמז במעלת הארץ. והפס' בהושע אומר על אותה שהולכת אחר מאהביה בזנות, שזה כרמז שספר דברים הוא לקראת הכניסה לארץ, שילכו בקרוב לארץ, וזה עניין של כעין ההיפך מזנות, שכל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, ובנביאים נמשלה הע"ז לזנות; לכן ההליכה לא”י זהו ההיפך מהליכה אחר הזנות שמובא בהושע; ונרמז בדימיון ביניהם, שלוט לא התחבר לקדושת א”י (כמו אברהם) אלא התגלה בו הליכה אחר הזנות. אולי אפשר שאצל אברהם נרמז על החיבור לתורה כשנאמר לו ללכת לא"י (ששם מקום גילוי התורה [ספרי "עקב", מג], והאבות שמרו על התורה רק בא"י [רמב"ן; בראשית כו,ה]): “ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א). “לך" רומז על ספר בראשית: '"לך לך" - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים; ועוד שאודיע טבעך בעולם' (רש"י), שזהו גילוי של טובת אברהם, וספר בראשית הוא ספרם של האבות (ועוד יותר לפי פירושו של האלשיך: '"לך לך" לעצמך', שזהו ממש שנאמר לו ללכת לעצמותו). “מארצך" רומז לספר שמות, שבו בנ"י ירדו לארץ מצרים, שירדו מהארץ לגלות במצרים, שמקומנו בארץ, ובחו”ל זה גלות. “וממולדתך” רומז לספר ויקרא, שמולדתך הכוונה למשפחה (המשפחה הרחבה, שלא כמו "בית אביך" שזהו המשפחה המצומצמת; כמו שתרגם האונקלוס [ע”פ ההסבר של 'פרשגן']), ובקרבנות רואים את ההבדל בין משפחת ישראל לבין גוים, שהגוים (שלא כישראל) יכולים להביא רק קרבנות עולה ולא שלמים, ולכן זה מרמז על ספר ויקרא (בו נאמרו הקרבנות האלו). וגם לדעה שמולדתך זהו מקום ההולדת (ראב”ע), נראה שרומז בזה לספר ויקרא כיון שהעולם נוצר ממקום המקדש (יומא נד,ב), שזהו כעין מקום הלידה של העולם. “ומבית אביך” רומז לספר במדבר, כרמז לבית, שהיו בסוכות בזמן המדבר ולא בנו בתים; וזהו האבות של דור הכניסה לארץ, כמו שנאמר בבמדבר: “והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים” וגו' (במדבר לב,יד); וכן הנחלה של הארץ (שזהו רמז בבתים שבהם יושבים) זה (גם) ע”פ יוצאי מצרים (ב”ב קיז,א-ב), אבותם של הנכנסים לארץ, שהם היו ומתו במדבר, ועליהם מסופר בספר במדבר. "אל הארץ אשר אראך" זה כנגד ספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ; וכן בו ה' הראה למשה את הארץ: “ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן" וגו' (דברים לד,א).