"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום, ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בנ"י מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש, ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במתו בהר ההר" (לג, לז-לט) 'ע"פ ה'- מלמד שמת בנשיקה' (רש"י) וכן מובא בגמ' (ב"ב יג,א) 'ת"ר ששה לא שלט בהן מלאך המוות.. אהרן... דכתיב בהו "ע"פ ה'”.. ת"ר שבעה לא שלטה בהן רמה ותולעה .. אהרן.. דכתיב בהו "ע"פ ה'”'. והסביר הת"ת שזה קשור בזה, שהרימה ותולעה בשל הטיפה שבה מלאך המוות ממית, וכיון שהם מתו שלא ע"י מלאך המוות אז אין בהם רימה ותולעה. ואולי אפשר שלכאורה כיצד למדו מ"ע"פ ה'” שמתו בנשיקה?- בפשטות אפשר שדרשו "פי ה'” כאילו מהפה של ה' וזהו נשיקה שבאה מהפה. אולם ביותר הבנה, זה מעצם העניין שכיון שמיתתם נעשתה על פי רצון ה' אז מימלא זה בא בצורה טובה כראוי לעשיית רצון ה' שבאה בטובה, ולכן נשיקה כמו של אוהב, מאהבה, ומימלא ע"פ זה גם מובן מדוע לא שלטה רימה ותולעה, שהיא קשורה לחטא, שהמוות בא בעקבות החטא (ברכות לג,א 'אין ערוד ממית אלא החטא ממית') ולכן הגוף שהוא מלובש חיות מהנשמה, ברגע שהנשמה יוצאת הוא מת, כך שהקדושה היא שמחיה את הגוף, וכשמת בשל החטא נישאר הגוף בלא נשמה ונירקב. אבל מי שמת במיתת נשיקה, מיתתו אינה מהחטא אלא מרצון ה', ולכן נישאר בגוף קשר לקדושה, ולכן לא שלטה בו רימה ותולעה כאילו הגוף עדיין חי. או שדינו כמו לפני חטא עץ הדעת, שלא מת מהחטא, ולכן נישאר כאילו חי, אמנם לא נישאר לחיות בשל שאי אפשר ללא מיתה בעולם, אבל לא שלטה בו צורת המוות הרגילה. וזה רמוז בלימוד כביכול ע"י פה ה', שמתחבר לעולם, ובמיתת הצדיק כאילו פיו תקדש (כנגד פה ה') שהפה זהו מקור הדיבור שהוא המייחד את קדושת האדם, נשמת האדם (“רוח ממללא" כתרגום) וכך משאיר בו קשר של קדושה כאילו עדיין חי. ונאמר שמת בשנת הארבעים בחודש החמישי, ולמדו מכאן חז"ל (ר"ה ב,ב) שיציאת מצרים מונים מניסן, ואף למדו שהמלכים מונים למלכותם בניסן, ומה העניין בכך?- אלא כמו שאמרנו כאן מרומז על עניין הקדושה (וכן ההמשך "הכנעני מלך ערד" שיצא לילחם כי ראה שענני הכבוד נעלמו, שזה התוצאה של חוסר בקדושה ע"י מיתת אהרן) ומימלא שיא הקדושה התגלה ביציאת מצרים, שם ה' ירד בעצמו להכות את בכורי מצרים, וכן קריעת ים סוף שנעשה דוגמתו בכל מקומות מים (שמו"ר כא,ו) שזה מטעם שבכל העולם נעשתה קדושה, וזהו כביכול שבכל המקומות נבקעו המים, והתנבאו בים סוף, כך שזהו שיא הקדושה, ולכן יש לו חשיבות עצמית ולכן מונים לעצמו מזמנו. ולכן המלכים היהודים שהם מייצגים את ה' בעולם, מונים להם מניסן, כעין זמן יציאת מצרים, שה' הראה מלכותו והשפיע קדושתו בשיאה בעולם, והעולם נידון בתשרי כך שניסן זה האמצע כעין לומר שבריאת העולם היא למען תיקונו וקידושו, להמליך את ה' בעולם, וזה קשור לאהרן שבצדקותו המליך את ה' בעולם, ולכן במיתתו נעשה לו מיתת נשיקה כמיתה קדושה ולא ע"י מלאך המוות. ואולי נירמז "ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום" (פס' לז) שפועלים (כמו נסיעה שמזיז דברים) ע"י קדושה (“קדש") וכך מרימים את העולם לה' (“הר ההר" הר על הר) וזהו עד תיקונו שיגיע ל"קצה", ב-”ארץ אדום" רמז לעמלק שמאדום, שהכסא יהיה שלם בהשמדתו, והמלכת ה' בעולם כולו ( אל מול אדום שתיפול לגמרי, שזה מול זה הם עומדים [מגילה ו,א]).