"אני עובדת כמורה בחדר משאבים עם ילדים שיש להם לקויות למידה. לפני כמה שנים נער צעיר החל ללמוד בחדר המשאבים שלי. אני לא יכולתי להבין מה הביא אותו לפנות לעזרה שלי. היה ברור שאין לו קושי עם השיעורים שלו והוא הצליח מאד בכל המבחנים. ובכל זאת, פעם אחר פעם הוא בא באופן עקבי לחדר שלי לשיעורים שלו. הייתי נחושה למצוא מה חולשה שלו, אבל, כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי למצוא כל סוג של לקות למידה או קושי. לבסוף, מתוך תסכול, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ולתת לו שיעורים. זה היה בזבוז של זמנו ושל הכסף של הוריו, והוא בבירור לא היה זקוק לכל סוג של עזרה מתקנת. הילד פנה אליי ואמר, "אני אגיד לך למה אני כאן, אבל אני מבקש ממך לא לספר לאף אחד אחר. יש לי חבר עם לקות למידה. המורה שלנו אמר לו שהוא זקוק לשיעורי הוראה מתקנת בחדר המשאבים. הוא היה כל כך נבוך ומבוייש על כך שהוא צריך ללכת לשיעורים שלך. אמרתי לו שזה שום דבר ושאני גם הולך לשיעורי הוראה מתקנת. זו הסיבה שאני בא אליך כדי שהחבר שלי לא יהיה מבויש ".

הילד שהגיע לכיתה שלי כדי שלא להביך את חברו היה גלעד שער הי"ד. הוא היה בן 10 שנים באותה העת.

כאשר אנו נכנסים לתקופה הקשה של שלושת השבועות, בואו נקבל השראה מגלעד והנשמות הטהורות האחרות להסתכל על הסובבים אותנו בעין טובה – לתת קצת מעצמנו למען אחרים.