'תנו רבנן: מנין שבשופר? ת"ל (ויקרא כה, ט): "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי", ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל: "והעברת שופר תרועה", ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל: "תעבירו שופר". ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? ת"ל "בחדש השביעי", שאין ת"ל "בחדש השביעי", ומה ת"ל "בחדש השביעי"? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? ת"ל: "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל "שביעי שביעי" לגזירה שוה; הא כיצד? שלש שהן תשע' (ר"ה לג,ב-לד,א). מהתורה בתקיעת שופר תוקעים שלוש פעמים סדר של תקיעה-שברים-תקיעה; אמנם מתקנת רבי אבהו תוקעים שלושה סוגי שברים (שברים, תרועה, שברים תרועה), ולכל אחד מהם סדר משלו, ולכן נעשה שלושים קולות (ר”ה שם). מה העניין שיהיה דווקא בקולות תקיעה שברים ותקיעה, וכן מדוע היה צריך ללמוד זאת מיובל, למה לא נאמר פשוט בר"ה ומזה היה נלמד ליובל (שהרי ר"ה תדיר בהרבה מיובל שהוא רק פעם בחמישים שנה ורק כשרוב ישראל בארץ ויושבים במקומם)? ראה 'לזמן הזה' במאמר 'קולות השופר', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמסביר בהרחבה מה זה בא ללמד. אולי אפשר שהתורה באה לרמז בכך על שורש תקיעות השופר בר"ה, שאנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם, שזה עיקרו של יום, ולכן זה המתגלה בתקיעות השופר; דבר זה בא לידי שיא ביובל, שמשחררים עבדים והשדות חוזרות לבעליהן, ולכן זהו המלכת ה' בעולם בצורה גדולה, ולכן כעין קשורים בגילוי זה ר"ה ויובל ולכן נלמדים יחד. לכן אולי התורה הדגישה לימוד ביובל לומר שזה דבר כעין המתגלה בו, שיובל הוא כעין שמיטה גדולה, שחל לאחר שבע שמיטות, ויש בו דיני שמיטה ועם תוספת חומרה (של שחרור). זה בא לרמז על שבת, שגם היא גילוי של מלכות ה' בעולם שאנו מכריזים על אלוקותו של ה' שברא את העולם, ע"י שאנו שומרים שבת כגילוי לשביתת ה' בבריאת העולם. לכן גם הג"ש היא במילים "בחודש השביעי", שכעין מרמז על גילוי של שביעי – על גילוי שבת שהוא השורש לתקיעת שופר. שלא מספיק רק פעם בשנה להמליך את ה', ובטח שלא רק פעם ביובל, גם אם זה בצורה חדה וחזקה יותר. אלא על בסיס השבת אנו מקדשים ומתקנים את העולם למלכות ה', ועל גביו מתגלה ר"ה ויובל בהמלכת ה' בעולם. לכן יש התגלות של שלשות – שלושה סדרים של שלושה קולות, כעין כנגד גילוי שבת שיש בו גילוי של שלושה גילויי שבת, כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת השבת והמועד', 'שבת בראשית ושבת דורות'): שבת של שביתה בבריאת העולם, שבת של יציאת מצרים (שנגאלנו משעבוד מצרים), ושבת של גילוי המקדש שממנו למדים את ל"ט המלאכות. (אולי זה קשור שיש גילוי של שלושה שבתות – שבת בראשית, שבת מתן תורה, ושבת לעתיד לבא [טור או"ח סימן רצ"ב]. שכך שבת בראשית זה כנגדה. שבת מתן תורה – מתן תורה זהו הלשון הרביעית של גאולת מצרים [“ולקחתי"], ולכן זה קשור ליציאה מעבדות מצרים. ושבת לעתיד לבא קשורה למשכן, ששבת היא מעין עוה"ב [ברכות נז,ב], וזה קשור למנוחה בשבת, שזה נעשה ע"י המלאכות שנלמד מהמשכן; וכן המשכן היה כמו מובלעת שמימית של לעתיד לבא בעולם). לכן כנגד שבת בראשית שה' ברא את העולם זהו קול תקיעה ישרה, שמלאכת ה' ישרה ומושלמת; כך גם כנגד השבת של המשכן שבו יש השראת השכינה ולכן זהו ישר כגילוי ה' שהוא ישר ושלם (וכן כנגד לעתיד לבא, שהעולם יהיה מתוקן וישר). וביניהם יש תרועה (כמו שגלות מצרים היתה בין בראשית למשכן) כנגד קושי השעבוד במצרים שבכינו לה' (“ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם" וגו' [שמות ב,כג-כד]), ולכן מתגלה קולות של בכי. כמו כן, בעקבות היותנו במצרים שקענו בטומאת מצרים, במ"ט שערי טומאה שזה רע, ולכן מתגלה כקול בכי על גילוי הרוע. לכן גם יש שלושה סדרים של תקיעות כנגד שלושת הגילויים, וזה קשור למה שחז"ל הסמיכו לתפילות: סדר אחד זה במלכויות, שזהו כנגד שבת בראשית, שה' ברא את העולם והוכח שהוא האלוקים מלך העולם. סדר שני זכרונות, שנזכר לפני ה' לטובה, אבל במעשינו יש גם רעה ולכן לפעמים אנו נידונים לרעה, ולכן זה כרמז כעין כנגד שבת של גלות מצרים שהינו בשעבוד על חטאינו (שמכרו את יוסף וכך נגרם שירדו למצרים, וכן זה כעין עונש על מעשי אברהם [נדרים לב,א]). סדר שלישי בשופרות, שהשופר רמז לעקידת יצחק שהוקרב בו האיל, ומקום העקידה הוא מקום המקדש שהוא המשך המשכן (שהעקידה היא שורש המקדש: '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' [רש"י; בראשית כב,יד]; וכן: 'אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי' [פרקי דר"א, לא]), כך שקשור לגילוי של שבת המקדש (וזהו כשבת שלעתיד לבא, שיצחק הוא שיפעל לכפר לישראל לעתיד לבא, ומזכיר את העקידה בתוך דבריו לה' [שבת פט,ב]). אולי בלימוד של שלושת התרועות מהפס' נרמז כנגד השבתות: התרועה ראשונה: “והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש" וגו' (ויקרא כה,ט), כרמז לשבת בראשית שלכן נרמז “השבעי” כרמז לשבוע הבריאה, ו"בעשור" לחודש, כעין רמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם. התרועה השניה: “דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (שם כג,כד), כעין רומז ברמז "שבתון" שביתה משעבוד מצרים, וכן "באחד לחדש", כעין רמז לראשון בחודשים שזהו ניסן בו יצאנו משעבוד מצרים (אמנם גם כאן נאמר בחודש השביעי אבל זה יותר רחוק מהמילה “תרועה” שבפס' הקודם; וכן יותר רחוק מהמילים שבהם רומז כאן). התרועה השלישית: “כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" כרמז לשבת של המקדש שממנה למדו את ל"ט המלאכות, שזה נרמז ב"מלאכת עבדה", וזה כנגד לעתיד לבא, שזהו "יהיה" כרמז ליהיה בעתיד. אולי לכן גם יש שני קולות שיש ספק מהו קול התרועה שנשמע כבכי – תרועה או שברים (או שניהם, אבל זה חל ע"י שני הקולות האלו), כעין רמז ששבת זה כעין לעתיד לבא, שאז יוכח שגם הרעה היא לטובה (ולכן יברכו הטוב והמטיב גם על הרעה [פסחים נ,א]), ולכן נרמז בשני סוגי קולות בכי כעין רמז שיש שני גילויים של בכי, יש בכי של צער על צרה, ויש בכי על צרה אבל מאמינים ויודעים שזה לטובה; ויש גילוי של שניהם יחד (שברים-תרועה) שזהו לעתיד לבא שממש יראו בצרה את החיוב. לכן למדו את הבכי מאם סיסרא ('(במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון; וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא". מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל' [ר"ה לג,ב]). שהיא בכתה כי הבינה שקרה צרה, שזהו בכי של צער; אבל חברותיה אמרו שהוא מתעכב כיון שניצח בגדול ולכן מתעכב בלקיחת השלל ובאונס, כך שאמרו על גילוי הצער שבעצם יש כאן בכלל דבר חיובי. וכן לבנ"י זה היה חיובי מאוד נפילתו של סיסרא. אולי אפשר לומר שלמדו את השופר מג"ש מיובל כדי לרמז כעין המתגלה ביובל, שתוקעים בשופר ואז משתחררים העבדים והשדות חוזרות לבעליהן, שהשופר זה כעין כנגד 'שופרות'. העבדים זה כנגד מלכויות, שבעבד יש גילוי חסרון במלכות ה', כיון שהעבד לקח לעצמו אדון נוסף (' … בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים; והלך זה וקנה אדון לעצמו' וכו' [קידושין כב,ב]), ולכן שחרור העבדים זהו גילוי של מלכות ה'. השדות שחוזרות לבעליהם צריך לחפש למי השדה היתה שייכת במקור, ולכן זה כרומז לזכרונות שמעלים. שכך רמוז בתורה שיש קשר בין גילוי התקיעות למלכויות זכרונות ושופרות, שבשופר מתגלה מלכויות וזכרונות לטובה ('אמר רבה: אמר הקב"ה: אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות; מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה; ובמה? בשופר' [ר"ה לד,ב]) ולכן זה מתגלה גם בקולות השופר. (וראה מה שהבאנו קודם כיצד הקולות מרמזים על מלכויות וכו').