"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עלה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם" וגו' (במדבר כט,א-ב). ר"ה חל ב-א' תשרי שהוא החודש השביעי, שהוא זמן בריאת העולם (אמנם לכאורה זו מחלוקת בחז"ל מתי נברא העולם, בתשרי או ניסן [ר"ה י,ב-יא,א]; אולם כבר יישב ר"ת שעלה במחשבה בתשרי ונברא בניסן [שם כז,א; תוס' ד"ה 'כמאן מצלינן']. ראה בעומק העניין ב'מועדי ישראל', 'תשרי וניסן כחודשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). בריאת העולם נעשתה מא"י: 'ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם' וכו' (יומא נד,ב). וזה לא במקרה, אלא שיעוד העולם הוא לגלות מלכות ה' בעולם, ולכן מציון נברא העולם, שבמקדש זהו מקום שיא גילוי מלכות ה' בעולם. כך גם בא"י יש גילוי מלכות ה', ולכן העולם נברא ממקום קה"ק שם אבן השתיה, דרך א"י ועד לכל העולם. לכן גם בתשרי ניתנו הלוחות השניים ונאמרה הסליחה על העגל ('יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' [תענית ל,ב]), שהסליחה מתגלת דרך קבלת מלכות ה' עלינו; לכן זה בתשרי שבו יצא אדם הראשון כזכאי בדינו ולכן ה' קבע בר"ה יום דין כדי שיתגלה זכאות בדין (' ... בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הק"ב. א' לו הקב"ה: אדם, זה סימן לבניך כשם שנכנסתה לפניי בדין ביום הזה ויצאתה בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי? "בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא כג:כד)' [פסיקתא דר"כ, כג]. דימוס זה פטור). אבל זה כמובן מגיע על מעשינו, שמתגלה בנו גילוי מלכות ה', שאנו מקיימים תו"מ ולכן זכאים בדין. שגם אדם הראשון יצא בפטור, אבל זה בכך שהעולם יתוקן במשך הדורות. לכן בתשרי מתגלים שני אלו. ועיקר שורש העולם זה בארץ, שמכאן נברא, וכאן עיקר גילוי שם ה' בעולם, שזה נעשה ע"י תו"מ שעיקרם זה בארץ (ספרי "עקב", מג), ולכן שניהם (גילוי מלכות ושם ה', והתורה שמביאה לזה) מתגלים בעיקרם בארץ. לכן הדין נעשה על הארץ ומכוחה לכל שאר העולם ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]. '"אשר ה' אלקיך דורש אותה" - והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש"? אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה. "תמיד עיני ה' אלקיך בה" - לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה עתים לרעה וכו', כדאיתא בר"ה (דף יז). "מרשית השנה" - מר"ה נידון מה יהא בסופה' [רש"י (ובדומה בספרי)]. הרי שבפס' של הדין בר"ה נאמר בתחילה שדורש את א"י וכאגב לה גם כל העולם, כך שמשמע שכך הוא השורש גם של הדין בר"ה). אולי לכן זה מתגלה בתשרי הוא החודש השביעי כרמז לא"י היא ארץ שבעת העממין. שבניסן היה גילוי יד ה' שהתפרסם בכל העולם גילוי מלכותו, אבל השלמות של מלכות ה' נעשית דרך א"י, ולכן זה מתגלה בחודש השביעי כרמז לא"י. לכן "יום תרועה" שממליכים את ה', כמו שתוקעים בשופרות בהכתרת מלך, זה בחודש השביעי. א"י נתונה לנו בזכות אבות, אבל גם קשורה אלינו שאנו ראויים לארץ (אחרת אנחנו גולים). (בקרבנות יש רמז לאבות, כמו שמביא רש"י בקרבנות הנשיאים: '"פר אחד" - כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח): "ויקח בן בקר". "איל אחד" - כנגד יצחק (שם כב): "ויקח את האיל" וגו'. "כבש אחד" - כנגד יעקב (שם ל): "והכשבים הפריד"' [רש"י; במדבר ז,כא]). לכן קורבנות העולה בר"ה הם: פר אחד כנגד אברהם, כרמז לזכות אבות שקיימת, שאברהם הוא הראשון שבא לארץ, והראשון שהובטחה לו הארץ; והוא הראשון שהחל לגלות את שם ה' בעולם ולכן הארץ מיועדת לו ולזרעו אחריו, והוא עשה זאת (את הפצת שם ה') דרך הכנסת אורחים (סוטה י,א-ב), כעין שהפר נעשה בהכנסת אורחים, וכך הארץ נתנה לו ולזרעו בשביל הפצת שם ה' ומלכותו בעולם. איל אחד כנגד יצחק, שבו מתגלה קשר חזק לארץ, שלא ירד לחו"ל, כעין שאנו ראויים להיות בארץ ולא לגלות; שזהו האיל של העקידה שבעקבותה נעשה כקרבן שלכן לא יצא מהארץ (ב"ר סד,ג), שכך אנו קדושים וראויים לחיות בארץ הקודש. ושבעה כבשים כנגד יעקב כרמז לא"י, לשבעת העממין שהיו בארץ, כעין שיעקב בא חזרה לארץ עם הצאן שגידל אצל לבן (שלכן הכבשים מסמלים את יעקב בקרבנות), ונעשה לחימה בעיר שכם כעין שישראל נלחמו בחזרתם לארץ (ממצרים עם ממון רב, כעין ממון יעקב שעשה מצאן לבן) מול שבעת העממין. ר"ה בחודש השביעי באחד לחודש, כעין רמז שבנ"י הם עם אחד ומאוחד קיבלנו את א"י שהיתה של שבעת העממין; ובארץ היו שבעה עממין כעין רמז לשבעים אומות, שכך כעין אנו פועלים על כל העולם לתקנו מא"י (ובסוף, לעתיד לבא, נירש את ארץ עשרת העממין, כך גם הסוף של זמן המלכת ה' בעולם בתשרי זה ביוה"כ שהוא ביום העשירי). לכן הלימוד לשופר בר"ה הוא מיובל (ר"ה לג,ב), שהוא גילוי של שיא מלכות ה', שלכן משחררים את העבדים וחוזרות השדות לבעליהן, כגילוי שה' הוא המלך שהכל שלו, ולכן הוא קובע לנו מה לעשות עם העבדים והשדות (ובפרט שהעבד הוא יהודי, והשדות זהו א"י, ששניהם גילוי של קודש ולכן מראים על ענייני קודש. והחזרת השדה ושחרור העבד זה דבר קשה לעשיה שהאדם התרגל לשדהו ולעבדו, כמו שבסוף בית ראשון שחררו את העבדים אבל אח"כ החזירו אותם כי לא יכלו להיות בלעדיהם). והיובל נקרא עולם, כרמז לגילוי שם ה' בכל העולם (קידושין כא,ב), שכך גם אנו משפיעים מא"י בו היובל חל, והוא חל רק כשכל בנ"י בא"י. לכן גם מתגלה בר"ה גילוי דין כדי לצאת זכאים כעין אדם הראשון, שכך גם זהו בכח א"י לכפר, שכך יוצאים זכאים: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (כתובות קיא,א). לכן גם התקיעות נלמדות מאם סיסרא: 'אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון; וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח): "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא", מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל' (ר"ה שם). שזה היה במלחמה נגד ישראל, שיצא סיסרא להילחם נגד ישראל בארץ, כך שיש בזה רמז לישראל ולא"י (וכן נגד השטן שמקטרג, כעין נלחם בישראל, ואנו מנצחים אותו כדי לצאת זכאים). בנוסף, אם סיסרא בכתה על אף מה שהרגיעו אותה חברותיה: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל" (שופטים ה,ל). '"הלא ימצאו יחלקו שלל" - והוא מעכבן. "רחמתים לראש גבר" - מענים נשים יפות בישראל וכל איש מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים' (רש"י). שזהו כרמז לטומאת הגוים מלאי זימה, שזהו הסיבה שה' אמר שלכן הוציא את העממין מהארץ: "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים ט,ה). ונאמר על רשעת הגוים: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו" וגו' (ויקרא יח,ג), ושם מפרט איסורי עריות. שכך נרמז באם סיסרא כרמז על רשעת הגוים בארץ (עריות), כרמז שלעומתם אנו בא"י מתקנים ומקדשים את העולם, וכך ראוים לצאת זכאים בדין.