"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים" (דברים כט,יח-יט). 'אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו"' (סנהדרין עו,ב). 'רוה את הצמאה - שבע בדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה, זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע; וכן גדולה לקטן. והמחזיר אבידה לכותי - השווה וחבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם. רוה - עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו' (רש"י). 'המשיא בתו לזקן כו' למען ספות גו'. עיין פירש"י באורך. ולי נראה לפרש ע"פ מ"ש אבר יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, דהיינו שהיא מוסיף ומעורר לו תאוה יתירה על ידי טעם ביאה, וכן בתו הגדולה טרם שיודעת טעם ביאה אינה מתאוה כל כך, וכשמשיאה לזקן או לקטן והיא טועמת טעם ביאה מוסיף ומעורר לה תאוה יתירה, ולפי שאינה מקבלתו לזקן ולקטן מזנה עליו; והרי זה ממש "למען ספות הרוה" שהיתה שבעה ורוה מתשמיש, "את הצמאה" שמוסיף לה תאוה וצמאה לתשמיש ע"י שהשיאה לזקן ולקטן' (מהרש"א). אולי אפשר שרמזו זאת כאן כיון שכוונת הפס' ע”פ הפשט: '"למען ספות הרוה את הצמאה" – להוסיף חטא על חטא. כענין שנאמר (ישעיהו ל׳:א׳) "למען ספות חטאת על חטאת”. "הרוה" – דבר שעושה בשוגג. "את הצמאה" – דבר שעושה במזיד, והוא חמור מן הראשון; כאדם שאוכל נבילות לתיאבון וחוזר ואוכל להכעיס. אמר שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה מעט, ולמחר מטהו מן הדרך לגמרי. וכן ישעיהו אומר (שם ה) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה”; הוא דומה לחוט של בוכיא, פירוש עכביש, ולבסוף דומה לעבות העגלה. לפיכך צריך אדם להרגיז יצר טוב על יצר הרע. וכן פירושו של פסוק: "למען ספות הרוה את הצמאה", בזמן שעושה אדם עון בשוגג וחוזר ועושה במזיד, נחשב לו השוגג הראשון כמזיד האחרון. שבזמן שמתחרט בו הזדונות נעשות לו כשגגות, שנא׳ (הושע י״ד:ב׳) "כי כשלת בעונך”; ואם מתחזק ברשעו שגגות נעשית לו כזדונות, שנאמר "למען ספות הרוה את הצמאה"' (לקח טוב. וכך גם פירש הרמב"ן). לפי זה אפשר שדרשו כרמז שזקן שלוקח צעירה, שיודע שבמעשה זה יכול לגרום שהיא תזנה עליו, שזהו שוגג, כיון שלא חוטא כרגע, וגם לא בטוח שתחטא, כך שהוא טוען שהוא עושה זאת להקים בית ולא רואה בזה שום בעיה, כך שזהו כשוגג. אולם חז"ל מבינים שמעשיו גורמים שאשתו תזנה עליו, שגם כשידע ויחשוד הוא יעלים עין, שיהפך למזיד. לכן אומרת התורה שה' כועס ולא סולח לו על חטאיו כבר עכשיו (כעין שהמתברך בלבבו עדיין לא חוטא אלא רק חושב על כך). נראה גם שרמזו על עניין של הדרדרות לזנות כיון שכאן מדובר על שורש לע"ז: “פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" (פס' יז), לכן דרשו על גילוי של שורש שמביא לדבר (שזהו נישואי צעירה לזקן שמביא לזנות), וגם דרשו זאת על עניין זנות שהיא שורש של הע"ז: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. מתיב רב משרשיא (ירמיהו יז, ב): "כזכור בניהם מזבחותם" וגו', וא"ר אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו? בתר דאביקו ביה' (סנהדרין סג,ב). 'אלא להתיר להם עריות בפרהסיא - שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו: נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן. כזכור בניהם מזבחותם - משמע שהיו להם געגועין עליהם כאדם שיש לו געגועין על בנו, ובזכרו נאנח; והכי משמע: כזכור בניהם דומה להם זכירת מזבחותם ואשריהם. בתר דאביקו ביה - אחר שנתקשרו בהן מעצמן תקפה חיבתן עליהן' (רש"י). שכך דרשו שזנות זהו שורש לע"ז, לכן בפס' כאן שמדובר על שורש לע"ז זה רומז גם לעניין זנות שהוא שורש לע"ז; ולאחר שעבדו ע"ז נדבקו בה, כעין שמתחזק בחטא בעקבות שחוטא (כמו שהסביר הלקח טוב את הפס'), והדבקות לע"ז מתגלה בדימוי לגעגועים לבניהם, ילדיהם, כרמז לשורש בזנות כשמשיא את ילדיו – בתו לזקן או בנו קטן לאשה. המחזיר אבידה לכותי נרמז כאן בהקשר לע"ז, כיון שהכותים נחשבים כעובדי ע"ז (חולין ו,א), ולכן המחזיר להם אבידה זה כעין שנותן ממון לע"ז. או שכל התורה כנגד ע"ז (נדרים כה,א. הוריות ח,א), ולכן כשמחזיר אבידה שבכך מראה שאין התורה חשובה בעיניו [בלבבו] (כפרש"י), זהו כעין גילוי ע"ז בלבבו. אולי נרמז ע"ד הרמז בפס' קודם: “פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" (פס' יז), "שרש" שיביא לחטא בהמשך, שזה מתגלה ב"פרה", שהזקן כעין שאינו פורה, שאין לו כח גברא, “ראש" כרמז לחשיבות – שהבן קטן ואינו בוגר שאז נחשב כראש משפחה, “ולענה" – רמז כותים שהציקו ומיררו את החיים של ישראל כמה פעמים במשך הדורות; וכן רמז במרירות שמר לו על שמאבד ממנו. אולי גם נרמז ע"ד הרמז שנאמר כאן: “למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב" (פס' יב), שיש גילוי מהאבות; לכן דרשו כעין רמז באבות: אברהם היה זקן ונהפך לצעיר (ראה 'תורת המקרא' “חיי שרה" אות ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כרמז שלא לתת צעירה לזקן. יצחק נישא לרבקה שהיתה קטנה ממנו בהרבה, כרמז שלא לתת קטן לאשה. יעקב ברח מלבן עם הממון שעשה מממון לבן, לכן כרמז שלא להחזיר אבידה – ממון לכותי, אלא לקחתו אליך.