"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח,סה). '"וישלח את היונה" וגו'. "ולא מצאה היונה מנוח" וגו'. יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א, ג): "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים, ודכוותה (דברים כח, סה): "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח" וגו', הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים' (ב"ר לג,ו). חז"ל רמזו ביונה על הגלות, שה' לא נותן לנו מנוח כדי שלא נשקע בגלות. (זה לא רק מהמילה "מנוח", שבאיכה זה “לא מצאה מנוח” כמו ביונה “ולא מצאה .. מנוח”; ובתורה נאמר כף רגל כמו ביונה: “מנוח לכף רגלה", כך בגלות "מנוח לכף רגלך"). (אולי זה נאמר בפרשת "כי תבוא” שמתחילה בהגעה לארץ, ובהבאת ביכורים בשמחה על כל מה שה' נתן לנו בארץ, כביטוי שדווקא בארץ טוב; וכן מספר מביא הביכורים על הגלות והגאולה ממצרים, שלבנ”י היו צרות במצרים ולכן רצו ליגאל לא"י). אולי רמזו "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", שזה ה' עושה כמו הנרמז ביונה, וזהו "ונתן ה'”, שה' נתן לך דברים רעים כדי שלא תשקע שם, ותחלה וסופי האותיות של "ונתן ה'" זהו 'יונה' ("ונתן יהו'ה"). נראה שהתורה רמזה ביונה שבמבול כרמז שכשבנ"י בגלות, שנעשה חורבן בארץ, זה לא רק נזק לעם ישראל, אלא כל העולם כולו נשחת ונחרב יחד עמנו; שבחורבננו זה חורבן לכל העולם: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות' (משנה; סוטה ט,יב). נראה שנרמז במבול על הגלות, כיון שהמבול בא על החטאים שעליהם בא החורבן (שהגלות בעקבותיה, עד שנתקן את גילוי החטא שבנו ואז נגאל), שחורבן הבית בא על החטאים החמורים ועל בין אדם לחברו: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי קצר המצע מהשתרע? א"ר יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד … גלוי עריות דכתיב (ישעיהו ג, טז) "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" ... שפיכות דמים דכתיב (מלכים ב כא, טז) "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלם פה לפה". אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך: ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). כך גם חטאו בדור המבול שעל זה בא המבול: 'דבר אחר: "כי מלאה הארץ חמס". אמר רבי לוי: חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים. חמס זה עבודת כוכבים - שנאמר "כי מלאה הארץ חמס". חמס זה גילוי עריות שנאמר (ירמיה נא, לה): "חמסי ושארי על בבל". חמס זה שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד, יט): "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי". חמס – כמשמעו' (ב"ר לא,ו). שזהו שלושת העברות, וגזל שזה בין אדם לחברו. (אולי לכן נאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש", שה' יתן שם – בגלות שלושה דברים רעים כעונש – שמתגלים בלב בעין ובנפש, כעונש כנגד החטאים שכעין נרמז בהם. העין כנגד גילוי עריות: '"אחרי עיניכם", זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני"' [ברכות יב,ב]. נפש כנגד ע"ז, שזהו דבר של גילוי רוחני, שנמשך בנפשו לע"ז. לב כנגד שפיכות דמים, שהלב רומז למינות: '"אחרי לבבכם" זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו אין אלקים"' [שם]; ונאמר בחוסר יראת אלקים: "רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני" [בראשית כ,יא]. שזהו גילוי העונש על שלושת העברות שלכן נמצאים בגלות ולכן זה בא עליהם כעונש, וכדי שלא ישקעו בגלות אלא יתקנו את חטאיהם ויחזרו לארץ. שנאת חינם שקולה כנגד כולם, כך שכוללה בהם. או שדאבון נפש זה כנגד שנאת חינם, שכל אחד פוגע בשני, שזה בעיקר הרגשה נפשית של צער, ושפיכות דמים נרמז בהמשך, בפס' הבא: "והיו חייך תלאים לך מנגד”; 'שמא אמות היום בחרב הבא עלינו' [רש"י]). לכן נרמז כמו במבול העולם נחרב על החטאים, והיו בתיבה עד שיכלו לצאת לאחר תיקון העולם מגילוי החטא, כך גם בגלות אנו נמצאים בעקבות חטאינו עד שימחה זכר החטא מאיתנו ונגאל. ה' אומר שלא יתן מנוח בגלות כדי שלא נשתקע, שבגלות אפשר להתרגל לטוב, רוחני וגשמי (כמו שיש שנשארים כיום בחו"ל בטענה שבארץ יתקלקו רוחנית [אע"פ שזה ההיפך מהמציאות, שבחו"ל יש התבוללות נוראה, לעומת המציאות בארץ שיש חזרה בתשובה גדולה], או שיש להם עסקים ורכוש בחו"ל). לכן נרמז ביונה, שהיא בגימטריה ע"א, כעין כרמז לסנהדרין (71 זקנים), שיש הרואים בחו"ל כאילו זהו מקום לגילוי תורה גדולה, לכן נרמז ביונה שאין זה מקום לתורה באמת (שעיקר התורה זה בא"י [ספרי "עקב", מג]), ולכן ה' פועל שיהיה רעה בגלות כדי שלא ישארו שם. ויש שנשארים בשל ממון, גם לזה רומזת היונה שהביאה עלה זית שרומז על מזונה: 'וא"ר ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב (בראשית ח, יא) "והנה עלה זית טרף בפיה"? אמרה יונה לפני הקב"ה: רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם; כתיב הכא "טרף", וכתיב התם (משלי ל, ח) "הטריפני לחם חוקי"' (עירובין יח,ב), שגם לזה נרמז ביונה שלא מוצאים מנוח כדי שיחזרו לא"י. ביונה (בעלה זית) נרמז על מעלת א"י שלא נחרבה במבול, ולכן ביונה מתגלה המנוחה רק בא"י, שלא היה מנוח רק במקום שהיה את המבול, לעומת א”י שלא היה מבול: 'מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו. דלא טפת ארעא דישראל במבולא, והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב, כד): "ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם”' וכו' (ב”ר לג,ו). את הזית הביאה מהר המשחה, שם יש עצי זית (שלכן נקרא הר המשחה – ההר של השמן זית), בזה רמזה שהמבול מסתיים, לכן זה גם כרמז לסיום הגלות, שמהר המשחה היו מתחילים את הדלקת המשואות להכריז על קידוש החודש: 'ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא' וכו' (משנה; ר"ה ב,ד); ור"ח מרמז על הגאולה: 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה' (סנהדרין מב,א). מהר המשחה יתגלה בגאולה גילוי של ביטול גלות: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים" וגו' (זכריה יד,ד). '"ונבקע הר הזיתים" – וזהו למען ינוסו הגולים מיד השבאים דרך הבקוע' וכו' (מצודות דוד). אולי לכן רמזו זאת בפסח: 'תניא אבא שאול אומר: שתי פרות היו חורשות בהר המשחה. כל זמן ששתיהן חורשות, כל העם אוכלין. ניטלת אחת מהן, תולין, לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין' (פסחים יד,א). שפסח מרמז על הגאולה. ורמזו זאת בחרישה כרמז לחורבן שיבוא ותחרב ירושלים, כעין חרישה שמהפכת את הקרקע; אבל זה כדי לתקן את הרעה שיש בעולם (כמו שהחרישה מועילה לשדה), שאח"כ העולם יהיה מתוקן, ויקום בניין חדש משוכלל כראוי (שהחורבן הוא לטובה. ראה 'לזמן הזה', אב, 'התעניות יהפכו לימים טובים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), והגאולה תתגלה בעניין של צמיחה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). לכן ביונה במבול יש רמז לגלות ולגאולה, וכך יש כרמז שהכל מיועד לתיקון עולם, לגלות קדושה בעולם, שיתעלה ממה שהיה קודם, שזהו כמו המבול שנעשה אז התעלות בקדושה, כעין מעמד מתן תורה קטן לקבלת שבע מצוות בן נח, שבזה העולם התעלה לדרגה גבוה יותר (ראה 'תורת המקרא' “נח", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמסביר כך ע”פ הקבלה).