בן סורר ומורה נידון על שם סופו
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" (במדבר כא,יח-כא). 'בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב; שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם' (משנה; סנהדרין ח,ה). 'תניא רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב; שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם' (סנהדרין עב,א). מניין לריה"ג שזה טעמו של דין בן סורר ומורה? מובא במדרש: 'ותניא, ר' יוסי אומר: וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי, אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמור נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהן, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות; ואמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם. בן סורר ומורה – כתיב אחריו: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת". אם ניצל מזו – לא ניצל מזו. למדנו שעבירה גוררת עבירה' (תנחומא "כי תצא" סימן א). לכאורה לא מוכח מהסמיכות להמשך, לדין מי שיש לו חטא מוות, שדינו של בן סורר ומורה זה בשל שילסטם את הבריות ויהרוג (שהרי יש הרבה חטאים עליהם יש דין מוות); אולם זה היגיוני ע"פ ההקשר שאוכל עם פוחזים וממילא זה קשור במעשיהם. אולם נראה שריה"ג למד את שיטתו מהסמיכות, שלפני דין אשת יפת תואר מובא דין עגלה ערופה שזה מדובר כשמצאו נרצח בדרך, שזה נעשה בעקבות שניסה לשדוד אוכל ושתיה ובכך נגרמה מיתתו: 'זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים (דברים כא, ז): "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה)' (סוטה מה,ב). 'לא בא לידינו ופטרנוהו - בגמ' מפרש בלא מזונות, והיינו "ידינו לא שפכו", לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. לא ראינוהו והנחנוהו - יחידי בלא חבורה והיינו "ועינינו לא ראו"' (רש"י). לכן למד ריה"ג שהתורה הסמיכה כדי ללמד שדינו של בן סורר ומורה קשור לכך שילסטם את הבריות ויבוא להרוג (וקשור בכך שיתחבר לחבורה של פוחזים, שכך יתדרדר לפשע, שזה נרמז שלא ראינוהו בלא חבורה, שיש עניין של חבורה לכך שנהרג). וע"פ שיטת היר' יש כעין רמז: 'רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו' (יר' סוטה ט,ו). שעגלה ערופה זה על שהיה לו דין הריגה ולא הרגנוהו וכך הוא הרג את הנרצח, שזהו כרמז לבן סורר ומורה שכיון שלא הרגנוהו הוא גדל ובהמשך יהרוג. אמנם יש הפרש של שתי פרשיות בין עגלה ערופה ובן סורר ומורה, אולם יש חיבור ביניהם כיון ששלושת הפרשיות הן המשך אחד, שמי שלוקח יפת תואר סופו שישנא אותה ויצא ממנו בן סורר ומורה (תנחומא שם); לכן עגלה ערופה שבאה לפניהם מבררת את הסיבה של בן סורר ומורה שנעשה בעקבות יפת תואר וכו'. בנוסף, כיון שבהמשך יש דין של המתה (כמו שהסביר ר"י), אז זה מלמד את טעמו של בן סורר ומורה, וממילא מה העניין של המתתו זה נלמד מהסמוך קודם שזה על שיעמוד וישדוד, וסופו שידונוהו למיתה. אולי אפשר שלמד שהדין מוות (שנרמז בהמשך שזה טעמו של בן סורר ומורה) זה על שילסטם את הבריות, שלכן מדגישה התורה כמה פעמים את אנשי העיר ומקומו, לומר שזה קשור אליהם: "והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו. ואמרו אל זקני עירו ... ורגמהו כל אנשי עירו באבנים", שהדגש הוא על עירו ומקומו, כיון שהם אלו שעתידים לסבול ממנו מהדבר שסופו שיתחייב עליו מוות (שזהו הדין שנאמר אח"כ אדם שיהיה בו דין מוות, שזה על ליסטות והרג). נראה שהעניין שמיפת תואר יצא בן סורר, זה כיון שהאב פעל בסערת תאוות שלכן רצה ביפת תואר, אז יש בבן שורש ביצרו שמשתולל, וכן הבן מודע לזה (שכך הגיע לעולם ע"י תאוות אביו) ולכן יש בו משיכה לתאוות; ובנוסף בהיותו הבן של השנואה, שמרגיש בשל כך דחוי, יוצר אצלו רגשות שנאה לסובבים. דבר זה מביא לרעות בעולם, אישית בבן סורר שסופו ללסטם, אבל גם יכול להתגלות בצורה כללית יותר, כגון באדם מנהיג ציבור זה יפעל בבנו על נזק לכלל הציבור. אולי לכן מסתיים בעגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'" (דברים כא,ט), כרמז שמכעין בן סורר יכול לצאת נזק לציבור, שיגרם שפיכות דמים בציבור, וזה יגרם אם לא ילכו כראוי הישר בעיני ה', כמו שנעשה אצל דוד שבנו מרד בו - שלא הלך ישר כראוי בעיני ה'. כמו שמובא בתנחומא על התוצאה של יפת תואר מהסמיכות בפס': '"כי תצא למלחמה" – שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. "וראית בשביה" וגו' "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? "כי תהיין לאיש שתי נשים" וגו'. שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה". כל מאן דנסיב יפת תאר נפיק מינייהו בן סורר ומורה, שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום, שבקש להרגו, ושכב עם עשר פילגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ולמפיבשת ולאיש בשת הרג, והשליט ציבא על כל בית שאול' (תנחומא שם). נראה שלמדו על דוד כיון שהוא המלך שנלחם הרבה מלחמות רשות, לכן כיון שהפרשה מדברת על מלחמת הרשות ויפת תואר למדו שזה מרמז על דוד שנלחם מלחמות רשות ולקח יפת תואר. לכן למדו שכמו שביפת תואר סופו בן סורר ומורה שיביא נזקים שקשורים במוות, כך גם אצל דוד נולד בן שבעקבותיו בא הרבה מוות. (ויפת תואר סמוך לעגלה ערופה, שמדובר במקרה שלא נודע מי הרגו, כך כעין רמז שדוד אמר לשלמה להרוג את שמעי בן גרא בתחכום שיראה שמת ע"י שלמה בשל שיצא מירושלים ושלמה מזכיר גם מה שעשה לדוד, וכך נראה לאנשים שלא ברור אם מת בעקבות דוד או שלמה, כעין רמז כמו בעגלה ערופה שלא נודע מי הכהו).