'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם"' (משנה ר"ה א,ב). ' ... רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה", מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? דכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה, וכתיב (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"' (ר"ה ח,א-ב). בר"ה העולם נידון, וזה נעשה כשעוברים לפניו כביכול כעין בני מרון. מהו בני מרון? מובא בגמ' כמה הסברים: 'מאי כבני מרון? הכא תרגימו: כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד' וכו' (שם יח,א). אולי הדמויים נעשים בשלוש אפשרויות כרמז שהעולם נידון על מעשיו, כשבראש זהו בנ"י שמתקנים את העולם, לכן נרמז בשלוש כרמז לשלושת האבות. לומר שאנו נכנסים ראשונים לדין כיון שאנו כמלכים ביחס לשאר האומות: 'תניא אידך: "כי חק לישראל הוא", אין לי אלא לישראל לאומות העולם מנין? ת"ל "משפט לאלקי יעקב". א"כ מה ת"ל "כי חק לישראל"? מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר (מלכים א ח, נט) "משפט עבדו ומשפט עמו". מאי טעמא? אי בעית אימא: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי; ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף' (ר"ה ח,ב). אבל מעבר לטעם הפשוט שאנו חשובים יותר יש בזה רמז שאנו כמלך ששולט על הציבור, שתיקון העולם נעשה על ידנו, שאנו עיקר ואחרים כטפלים לנו שעוזרים לנו (או ח"ו ההיפך). לכן העיקר של הדין הוא בנו ולכן פותח בנו; אולי רמז לזה שנלמד בפס' שממנו למדים על הדין בר"ה: '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה". רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו"! ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה"? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה - דורש כל הארצות' (ספרי; דברים יא,יב). הרי שכאן זהו העיקר של שורש הדרישה והדין בעולם, כיון שכאן זהו מקום תיקון העולם וגילוי שם ה', וממילא אותו דבר זה ישראל שהם מגלי שם ה' בעולם ומתקנים את העולם מא"י בעיקר. לכן מתגלה בשלוש דוגמאות כעין רמז לשלושת האבות של ישראל (שהם מייסדי תיקון עולם וגילוי שם ה'). בני צאן כרמז ליעקב שהתעסק בצאן לבן (כמו שמובא באריכות בתורה. וכן לכן כבשים בקרבנות זה כנגד יעקב בשל רמז בזה: '"כבש אחד" - כנגד יעקב (שם ל) "והכשבים הפריד"' [רש"י; במדבר ז,כא]). מעלות בני מרון כנגד יצחק שעלה לעקידה והתקדש כקרבן ולכן אסור היה לו לצאת מהארץ (ב"ר סד,ג), ולכן מתגלה במקום שבא"י - בית מרון (ומעלות כעין רמז לעליה, עליה למזבח, ועליה בדרגה להיות כקרבן עולה. וכן כנגד יצחק זהו קרבן איל: '"איל אחד" - כנגד יצחק (שם כב) "ויקח את האיל" וגו' [רש"י שם], ואיל מרמז על מקום קשה, כעין "ואת אילי הארץ לקח" [יחזקאל יז,יג. וראה ב"ר שם]. כך מרמז במעלות בית מרון שהוא מקום צר ועמוק מצדדיו כך שהוא כמקום קשה לעליה, כך שרומז על מקום קשה). חיילות בית דוד כנגד אברהם, שהיו לו חיילים חזקים, שאתם הלך להילחם במלחמתו נגד ארבעת המלכים (ואף אברהם נרמז בפר: '"פר אחד" - כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח) "ויקח בן בקר"' [רש"י שם]. והפר הוא בהמה חזקה, כרמז לכוחם החזק של חיילות בית דוד). הרמז לצאן אפשר שמרמז שבר"ה יש גילוי כעין קרבנות, כיון ששופטים ע"פ עבודת ה', גילוי שם ה' בעולם, שזהו כעין קרבנות שהם שיא בעבודת ה' וגילוי שמו. לכן בר"ה יש עניין להראות את התמסרותנו לה' כקרבן, שאנו כעין קרבן לפני ה', שבזה מכריזים על כל חיינו שהם כקרבן לה', לעשות רצון ה' בהתמסרות שלמה: 'ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה, ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה כל אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים, לבקר כל מומי חטאתו, ולשוב עליהם' (חיי אדם; קלח,ב). (וגם שאר ההסברים, שיש בזה רמז לאבות שכנגדם גילוי בקרבנות, בא לרמז על מהותנו, מסירות נפש לה'. אולי לכן מקדימים ארבעה ימים לסליחות, כרמז לשלושת האבות ולמשה מוסר התורה, שכך מגלים במעשינו את מהותינו, שמירת תו"מ). מסירות הנפש שלנו חלה במהותנו, מצד שורש נשמתנו, ובגילוי בפועל מצד מעשי אבות - שבעקידה זה יצא מהכח לפועל, וכך מתגלה גם בנו כח חזק למעשה בעקבותם. אולי לכן מקריבים במקדש כל יום שני כבשי עולה, כרמז שאנו בנ"י המשולים לצאנו של ה' ("ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'" [יחקאל לד,לא]) שמוסרים את עצמנו כקרבן לה' (כמו שבפס' נאמר שאנו הצאן וה' הוא האלקים שלנו). ויש שנים - אחד בבוקר, כנגד הגילוי החיצוני שחל בנו, כעין בוקר שמאיר ורואים בו היטב; ואחד בין ערבים לקראת ערב שהולך ומחשיך, כנגד הצד הפנימי שמהותנו שנסתר ואינו נראה לכל. וזה בכבש לעולה, לשון עליה (כבש כרמז כמו כבש אוניה שבה עולים לאוניה, וכן עולה לשון עליה). וכן שני כבשים כנגד אברהם ויצחק שהיו שותפים בעקידה (אחד בתחילת הבוקר כעין יצחק שהיה בראשית חייו, ואחד בין הערבים כנגד אברהם שהיה לקראת סוף עיקר שליחותו בעולם [שאח"כ מובאת קבורת שרה ואז עוברת התורה ליצחק]). לכן תוקעים בר"ה בשופר כרמז לעקידה: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א). שזה כגילוי על מהותנו בעולם, כקרבן לעבודת ה', שכל חיינו מוקדשים לעבודת ה'. אולי זה נרמז שמקריבים תמיד בכל יום במקדש שני כבשי עולה, כרמז ליצחק וליעקב, ש"כבש" אותיות 'שכב', רמז לשכיבתו של יצחק עקוד על המזבח בעקידה, שזה מראה את מהות כל חיינו; וכנגד שכיבת יעקב בחלום הסולם, שזה רומז על מתן תורה: 'רבנין פתרין ליה בסיני: "ויחלם והנה סלם" - זה סיני. "מצב ארצה" - שנ' "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט יז). "וראשו מגיע השמימה" - שנ' "וההר בער באש עד לב השמים" (דברים ד יא). "והנה מלאכי אלקים" - זה משה ואהרן. "עולים" - "ומשה עלה" (שמות יט ג). "ויורדים" - "וירד משה מן ההר" (שמות י"ט יד). "והנה ה' נצב עליו" - "וירד ה' על הר סיני" (שמות י"ט כ)' (ב"ר סח,יב). שכך מרמזים שכל חיינו מוקדשים כקרבן לה' וזה נעשה ע"י תו"מ. תשרי הוא זמן בריאת העולם ולכן דנים בו, ובנוסף גם בתשרי הובאה אלינו התורה, ביוה"כ; רמז שדנים אותנו על מעשינו בעולם אותו אנו מתקנים ע"י תו"מ.