"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). 'ואומרו "במדבר בערבה" וגו׳. רבותינו ז״ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו׳, ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה׳ ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה׳ והם מדות תשעה. הא׳) שיהיה לוקח מדתו של אברהם, דכתיב (בראשית י״ד י״ג) "לאברם העברי”, והוא מה שרמז באומרו "בעבר”. ב׳) שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאומרם ז״ל (ברכות ז׳) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו "הירדן”. ג׳) מדת הענוה, כאומרם ז״ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק "ויסעו מרפידים" (שמות י״ט ב׳), והוא מה שרמז באומרו "במדבר”. ד׳) שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות דעות (פ״ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה׳ ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו "בערבה”, כלל ב׳ דברים - א׳ שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג׳) "ומצא חן ושכל טוב" וגו׳, ב׳ חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה. ה׳) מאמר התנא (אבות פ״ג) הסתכל בשלשה דברים וכו׳ ולאן אתה הולך וכו׳ ולפני מי אתה עתיד וכו׳ וכן אמר התנא (שם פ״ב) שוב יום אחד כו׳, ופי׳ שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו "מול סוף" שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו. ו׳) מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט׳) וז״ל: הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו "בין פארן ובין תופל”, כנגד צהלתו בפניו אמר "בין פארן" לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר "ובין תופל" שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה׳ בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות. ז׳) שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) "לב טהור ברא לי" וגו׳, וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו "ולבן" שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן. ח׳) תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו, דכתיב (בראשית כ״ה כ״ז) "יושב אהלים" לא ללמוד עראי, והוא אומרו "וחצרות" הם חצרות ה׳ שהם בתי מדרשות. ט׳) שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה׳, וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו "ודי זהב" שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ״ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה׳ אלקים חיים' (אור החיים). בפשטות משה רמז על יראת ה' ומידות חשובות אלו כאן כיון שבא להוכיחם ולחנכם לקראת מותו; אולם נראה שיש כאן תשע מידות כרמז לזמן ההיריון, הגעת האדם לעולם. שכך יש רמז שעכשיו עומדים להיכנס לא"י היא מקום הקדושה – החיים האמיתים, כעין נולדים כאן מחדש (שבקשר לקדושה נחשב חיים – כמו שצדיק נקרא תמיד חי [ברכות יח,א]), ולכן רמז על מידות חשובות בחיים, איך צריך להתנהג האדם בחייו. (נראה כרמז: 'ת"ר: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: (בראשית טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען", ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין' [יבמות סד,א]. 'מקץ עשר שנים - בא על הגר. והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם, ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו, דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים' [רש"י]. הרי שבא"י יש גילוי כח של הולדה, ועל מי שאין לו בנים נאמר: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת … ומי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' [נדרים סד,ב]. הרי שיש גילוי בא"י לחיים, כיציאה ממוות לחיים. ובכלל נאמר [ביבמות שם] על אברהם ושרה שלא יכלו להוליד פיזית, כך שמה שנכנסו לארץ והיה ראוי שיולידו שלכן חיכו עוד עשר שנים, זה רומז שכעין נעשים מחדש, כעין אדם חדש שעכשיו אולי יוכל להוליד פיזית. וכן א"י נקראת "ארצות החיים" [תהלים קטז,ט; ראה רש"י], כך שזה רמז שכעין נעשה לחי). ובכלל כיון שנכנסים לארץ שהיא מקום השכינה אז עוד יותר יש להקפיד על יראת ה' והמידות ההגונות. גם כרמז שעוד מעט ידבר על מינוי הדיינים, שזה קשור לנחלת הארץ (ראה 'תורת המקרא' “דברים" סימן ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן מזהיר שעל הדיינים לחנך את העם להתנהג כראוי – ביראת ה' ומידות הגונות (ובפרט במיוחד בא"י) כדי שלא יבואו להנזק כעין שנעשה במציאות כשלא עשו כך (כמובא בתנד"א רבא פרק יא). אולי אפשר שדברי האור החיים הקדוש מתקשרים ברמז עם התוכחה שאמרו חז"ל (בספרי) שמשה רמז כאן: '"בעבר הירדן”. מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן' – כנראה הכוונה למה שבקשו בני גד ובני ראובן שלא להיכנס לארץ, זהו כנגד 'מידתו של אברהם' – האמונה שהיתה באברהם שלכן נקרא אברהם העברי (שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד [ב”ר מב,ח]), שזה קשור לכניסה לארץ – שלאברהם הובטחה הארץ, וגילוי האמונה השלמה בה' זה דווקא בא"י, שכל הדר בחו"ל יש בו חסרון בקשר לאלוקים, שלכן כאילו עובד ע"ז: 'שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (יבמות קי,ב). שזהו אי כניסה לארץ זהו כגילוי של חוסר באמונה. וגם רומז 'שיהיה מרדות בלבו תמיד', שלמדו זאת בגמ': 'וא"ר יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנא' (הושע ב, ט) "ורדפה את מאהביה" וגו' "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה"' (ברכות ז,א). וכוונת הפס' בהושע הוא: '"ורדפה" – אף שתהיה רודפת אחר מערכות השמים להקטיר להם עכ"ז לא תשיג אותם להשפיע לה טובה … "ואמרה" - אז תאמר אבטח בהקב"ה כי מאז כשהיה בטחוני בו היה לי טוב מעתה' (מצודות), שזה כרמז שהדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז, שכך הם עבדו לע"ז עד שעשו מרדות בליבם לשוב לה', כעין שבני גד ובני ראובן העדיפו להיות בעבר הירדן במקום להיכנס לא"י מקום השכינה, ובכך כעין עבדו ע"ז ולא לקחו מרדות בליבם לשוב בהם מכך. וכן יש פירוש: '"ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון". וזה לא תאמר עד שסבלה הגלות זמן רב, כמו שכתוב בתורה (דברים ד, ל): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך", כי אלו אמרה זה בעודה בארץ לא היתה גולה' (רד"ק). שזהו כעין רמז לישיבת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן כעין בגלות מא"י המקודשת; וכן הם גלו ראשונים בשל כך. '"במדבר”. מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר, מלמד שהיו נוטלים בניהם ובנותיהם קטנים וזורקים לתוך חיקו של משה, ואומרים לו: בן עמרם, מה אנונא התקנת להם? לאלו מה פרנסה התקנת להם? ר' יהודה אומר: הרי הוא (שמות טז) "ויאמרו להם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים”' (ספרי). זה מרמז למידת הענוה, שהם פעלו בגסות הרוח – זרקו את בניהם לחיק משה וקראו שלא התקין להם פרנסה (זהו פירוש 'אנונה' ע"פ הערוך); ואף טענו שהיה להם במצרים אוכל בשפע: "ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע" וגו' (שמות טז,ג), כאילו הם היו במצרים בכבוד ובחיי שפע, שכל אלו גילוים של גאוה וגסות רוח, ולא של מי שמתנהג בענוה. '"בערבה”. מלמד שהוכיח על מה שעשו בערבות מואב, שנא' (במדבר כה) "וישב ישראל בשטים"' (ספרי). זה כנגד שהענוה תהיה בדרך כבוד ושלא ימנע מלהוכיח את חברו, שזהו שחטאו בבעל פעור שהיא ע"ז מאוסה שזה רומז שלא יתנהג בצורה מאוסה; וחטאו בע"ז וזנות, ומשה אמר לדון אותם ופנחס הרג את זמרי, שזהו שהענוה לא תמנע מלהוכיח את חברו על העברות כדי שלא יחטא. '"מול סוף”. מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף, והימרו בתוך הים והפכו עורף כלפי משה ג' מסעות' (ספרי). זה כנגד שיזכור יום מותו וישוב בתשובה, שזהו שלא כמו שחטאו שמרדו בה' בים סוף, שהיו אז בסכנת חיים, כעין יום מיתה, ובכ"ז מרדו בה' במקום לשוב בתשובה לה'. 'יכול לא הוכיחם אלא בתחילת מסע, בין מסע למסע מנין? תלמוד לומר "בין פארן ובין תפל” (ספרי), זה כנגד 'צהלתו בפניו ודאגתו בלבו', שהוכיחם בין המסעות, שבהם עברו ממקום למקום, כרומז שיש מקומות שרע שם והאדם דואג מהעתיד לבא עליו שם, ויש מקומות שטוב לו שם ולכן שמח, כך מרמז על צהלה ודאגה (ומשה הוכיחם, שכך צריך שתהא דאגה בליבו שמא עבר על פי ה' או מיעט בעבודתו). גם כרמז שפארן מרמז על חטא המרגלים ותופל כרמז שתפלו על המן שהוא רע (רש"י), שכך פארן מרמז על פאר כרמז לא"י שהיא מפוארת ופירותיה משובחים (כמו שהמרגלים הביאו פירות גדולים) [וזהו היפך מהמרגלים שאמרו שהארץ רעה], שזהו היפך מעצבות שהוא פנים רעות – שהמרגלים גרמו לישראל להתעצב שלא יוכלו להיכנס לארץ; ומה שתפלו על המן זהו כנגד שלא יהיה ליבו ערב עליו כאילו מעשיו שלמים, אלא יתעצב בליבו שמא חטא, שזה כרמז במן שהיה מראה על מעלת הקדושה של כל אחד, שע"פ מעשיו היה המן יורד קרוב או רחוק ממנו; וכן קראו לו קלוקל כי דאגו שיתפח במעיהם (רש"י; במדבר כא,ה), שזהו רמז לדאגה. '["ובין תפל ולבן”] דברי תפלות שתפלו על המן' וכו' (ספרי), זה כנגד 'שיהיה לו לב טהור ונקי … שירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה', שכל אלו היו נמנעים בשל המן, שכיון שהיתה פרנסתם משמים, ויחד עם המן גם ירדו אבנים טובים ומרגליות ('מאי "בבקר בבקר"? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר; מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' [יומא עה,א]) אז היה שפע רב ולכן לא שייך קנאה ותחרות וכדו'. '"וחצרות" – מחלוקתו של קרח' (רש”י), זהו היפך מלימוד תורה בקביעות, שקרח בא וטען נגד תורת משה. 'דבר אחר: אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום' (רש"י [וכנראה זהו כוונת הספרי: '"וחצרות" – אמר להם: לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות? אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין קל וחומר לשאר בני אדם']), שזהו היפך מלימוד תורה בקביעות שזהו בלימוד בפה (היפך מדיבור לשוה"ר), ובלימוד תורה נעשה חיבור ודבקות בה', היפך ממה שדברו רע על ה' (שזהו ריחוק). וכן לימוד תורה הוא כפרה על לשוה"ר: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ערכין טו,ב). '"ודי זהב" - אמר להם: הדבר הזה האי יתרה לכם לכל מה שעשיתם, במעשה העגל קשה עלי מן הכל' (ספרי). שזה כנגד שלא יהיה להוט אחר אהבת ההון בעוה"ז, אלא שיאמר לזהב די, ויסתפק במה שיש לו וכך יטה ליבו לעבודת ה', שזהו כנגד העגל שבו נעשה ריחוק מעבודת ה' ומקורו בקשר לממון רב: '"ודי זהב" מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל' (ברכות לב,א).