'אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים - דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין; דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו' וכו' (גיטין נה,ב-נו,א). דברי ר"י מתאימים לדבריו שירושלים חרבה על אי עשיית לפנים משורת הדין: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שכך בעל הסעודה מצד הדין צודק, זהו סעודה שלו, והוא לא רוצה לראות את שונאו שם, כך שמצד שורת הדין הצדק עמו. אולם לפנים משורת הדין היה צריך לוותר לו, ולא לבזותו לפני כולם. כך שהחורבן בא בעקבות אי עשית לפנים משורת דין. בר קמצא אמר שילך להלשין בעקבות שחכמים לא מיחו בבעל הסעודה, שזה דגש על חכמים (שזה מה שגרם לו ללכת להלשין), שזה גילוי במציאות על מה היה ראוי שתחרב ירושלים, שזהו שלא דנו לפנים משורת הדין בדיניהם, לכן העונש התגלגל בעקבות מקרה שיש בו גילוי של אי עשיית לפנים משורת הדין ובדגש על אשמת החכמים. כמובן שכל העניין הזה שבעל הסעודה לא הסכים שבר קמצא ישאר ויאכל, זה מראה על חומרת השנאת חינם שהיתה אז, שכ"ך שנא אותו עד שלא היה מוכן לוותר לו שישאר אפילו במחיר שישלם לו על כל סעודתו, וגם ביזה אותו ברבים בצורה קשה שזה מראה על חומרת השנאת חינם שהיתה אז. (ובפרט כמו שהיה אומר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שכל שנאת ישראל בכל מצב, אפילו אם יש סיבה, זהו שנאת חינם, שלא ראוי לשנוא אדם מישראל גם אם יש סיבה, כך שתמיד זה נחשב לשנאת חינם. נראה שכך גם כאן לא משנה מה היתה הסיבה, שחז"ל לא פרטו מה היתה סיבת השנאה ביניהם, כדי לומר שתמיד זה נחשב שנאת חינם). זהו שאמרו בגמ': 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב); שבמקרה הזה מוכח על חומרת שנאת החינם שהיתה אז, ולכן גם נענשו שהתגלגל החורבן בהקשר של שנאת חינם. החורבן התגלגל מסעודה, בפשטות זה נעשה כך כיון שבסעודה יש התחברות בין האנשים, וכאן אפילו בזמן של התחברות אותו בעל סעודה לא הסכים להתחבר ולוותר לשני, שזה מראה על גודל השנאה שהיתה אז. אולי גם כרמז שה' בא לומר בזה: “למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א,יא), שלא ראוי שיהיה מקדש אם מתנהגים שלא כראוי, כעין שה' אומר ששבע מהאוכל וקץ בו, שכך לא רואה את הקורבנות ועבודת המקדש כראוי, ולכן עדיף שיחרב – שלא ראוי בית שכזה; לכן זה התגלה בסעודה כרמז לכך, ובגילוי של דחיה מהסעודה (שבר קמצא נדחה מהסעודה), כעין ה' שדוחה את הקורבנות וקץ בהם. הטעות נעשתה ע"י השמש, כעין שהת"ח (שהם כעין שמשי ה' – להביא את דברו לעם) לא לימדו את האנשים להתנהג כראוי, שפעלו בדין בלא לפנים משורת הדין, וכך העם למד להתנהג כך ובעקבות זה גם הגיעו לגילוי שנאה לאחר. (ובעל הסעודה אמר לבר קמצא שיצא מהאירוע, כעין שה' קבע שיש לצאת מהמקדש, שיחרב). בעל הסעודה תפס את בר קמצא בידו והוציאו, כעין שהדיינים היו מוציאים ממון בדין בכח, ולא לפנים משורת הדין, שלא עשו הנידונים מרצון ובעשיית שלום (שכך הוציאו בכח שלא ברצונו, במריבה – שלא נעשה ביניהם שלום). כנגד זה באו הרומאים והחריבו את המקדש והציאו אותנו בכח מהארץ לגלות, כעין שהוא הוציא אותו בכח. בר קמצא פעל ע"י קורבן פסול כרמז שה' כבר לא ראה בעין טובה את עבודת המקדש והקרבנות. בר קמצא פגם בניב שפתים של הקורבן או בדוקים שבעין, שלרומאים זה לא מום ולישראל זה מום; שכך רמז שהדיינים לא עשו לפנים משורת הדין, שזהו עין כרמז לדיינים, שהסנהדרין נקראים "עיני העדה", וזה נעשה בדין שפסקו בדבריהם, שזהו רמז בשפתיים כרמז לדיבור. הדיינים פסקו רק לפי הדין, ולא ראו בכך בעיה אלא חשבו שהדין תקין בכך, אבל הקב"ה לא רצה בזה; שזהו כרמז שאצל הרומאים הקורבן תקין אבל לא בישראל, כעין שהדין נעשה לא ראוי לפני ה' (בשל שלא נעשה בו לפנים משורת הדין), וזהו שפסול הקורבן בישראל, ואילו אצל הרומאים הקורבן תקין – כעין שהדין שדנו נעשה כעין דין של אומות העולם ולא דין תורה (כיון שלא עשו לפנים משורת הדין. וכך האומות דנים לפי דיניהם בלא לפנים משורת הדין). הקורבן היה עגל משולש, שזהו קורבן משובח, אולם אולי גם רומז לדין, שיושבים בדין שלושה דיינים, כרמז שבגלל עשיית הדין בלא לפנים משורת הדין בא החורבן. אולי גם כרמז שהמקדש הוא ההמשך של המשכן, שהוא ההמשך של מתן תורה (שהשכינה עברה אליו מסיני), ובמתן תורה ניתנה התורה, כך שגם הדינים זה ממתן תורה, ומתן תורה היה בגילוי של אחדות ('גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]), שזה כרמז שהדינים צריכים להתגלות בלפנים משורת הדין, וכן שבנ"י צריכים להיות באחדות (לא בשנאת חינם) בשביל הקדושה, ולכן כשפגמו בזה בא הקטרוג שיחרב הבית (שהוא [הבית] כגילוי של מתן תורה), לכן זה משולש כרמז לחודש השלישי בו חנו באחדות לפני הר סיני; וזה בעגל, כעין רמז שחטאו בעגל וזה פגם במתן תורה, כך כאן יש פגם בגילוי התורה אצלם. אולי גם משולש כרמז שחורבן הבית קשור ביסודו לחטא המרגלים ('"ויבכו העם בלילה ההוא", אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' [תענית כט,א]), וישראל הגיעו תוך שלושה ימים למקום הכניסה לארץ, ששם חטאו במרגלים: '"אחר עשר יום מחורב" – אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך י"א יום; ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים … נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך. וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה' (רש"י; דברים א,ב). (אולי גם משולש כרמז שהמרגלים הביאו איתם שלושה פירות – ענבים רימון ותאנה [במדבר יג,כג], שבכך שיכנעו את העם להתנגד לכניסה לארץ). בר קמצא פגם בחלק של השפתיים או העין, כרמז שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ (שזהו בשפתיים כרמז לדיבור), שהעידו כביכול מה ראו בעיניהם (שזהו בעין); שזהו (חטא המרגלים) השורש לחורבן המקדש. בר קמצא טען לקיסר שהיהודים מרדו בו, שזה אומר שלא רוצים בשלטונו, שלא רוצים להיות תחתיו, והראיה שלא יקריבו את קורבנו – שלא יעשו את רצונו; שזהו כרמז לחטא המרגלים שהמרידו את העם, שמרדו בה' ולא רצו לעשות רצונו להיכנס לארץ, שלא רצו להיות במקום השכינה, כעין תחת שלטון ה' שמתגלה במיוחד בא"י ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]). רבי זכריה בן אבקולס טען שלא יקריבו כדי שלא יאמרו שמותר להקריב בעל מום, ושלא להרוג את בר קמצא כדי שלא יאמרו שהמטיל מום בקודשים יהרג. נראה שזה כרמז כנגד חטא המרגלים (שהוא הבסיס לחורבן) שאי כניסה לארץ זהו כעין מום בעניין קודשים, שבא"י יש גילוי כנגד המזבח: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א). [וכן א"י מכפרת: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו?ֹן"' (שם), כעין מזבח שמכפר עוונות], כך שאי כניסה לארץ זהו כפגיעה בגילוי קודשים. והטענה שלא יהרג כעין רמז שבא"י יש גילוי של חיים - “אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז,ט), 'בארצות החיים – ארץ ישראל' וכו' (רש"י); וכן יש בה אריכות חיים: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם" (דברים יא,כא; ראה ברכות ח,א). וכן כרמז שחורבן הבית נעשה כדי שלא יומתו ישראל, שזהו גילוי של מום בקודשים (כרמז למום במקדש – חורבנו) ודין מיתה (לישראל): ' … כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה”' (איכ”ר ד,יד). יהי רצון שיבנה בית המקדש בקרוב בבי"א.