"איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג). '"לא יחל דברו" – כמו: לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין' (רש"י). כוונת רש"י היא: 'לא יעשה דבריו חולין. פירוש: כמו חולין שאין אדם נזהר בשמירתן, כן מי שהוא עבר על דבריו – אינו נזהר בשמירתן' (גור אריה). אמנם היו שרמזו מרש"י זה שהדיבור של האדם הוא קודש, ולכן יש להזהר בדיבור שלא לרחקו מהקדושה, שלא להפוך אותו לגילוי חולין. על אותו עקרון היו שדרשו כאשר האדם שומר על פיו בקדושה שלא לחללו לחולין – "לא יחל דברו", אז פיו נעשה במעלה שכל מה שאומר מתקיים - “ככל היצא מפיו יעשה" – כעין שנאמר 'ייעשה' – יתקיים. (מספרים על מרן הראשל"צ הגאון הגדול הרב מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א ששאל את הבבא סאלי במה זכה שכל ברכותיו מתקיימות, וענה לו שזה מכח ששומר על פיו, ודרש לו כך את הפס'). מדוע זה כך? כיצד זה שיש מעלה גדולה בדיבור שהוא קודש ולכן גורם שכשמקודש אז כל דבריו נשמעים? הדיבור הוא גילוי שבא מקשר לנשמה, שבעקבות שה' שם נשמה באדם אז ניתן בו כח הדיבור: “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (באשית ב,ז). '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה … אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו' וכו' (רמב"ן). יוצא שהדעת שבאדם קשורה לנשמה שניתנה בו – והדיבור קשור לדעת; והנשמה היא חלק אלוק. ממילא לכן הדיבור קשור לקדושה, כיון שקשור לקב"ה – שמתגלה מכוח הנשמה שבאדם. לכן כשאדם שומר על דיבורו, שמשאירו נקי וטהור וקדוש כמו שה' ברא באדם, אז יש לו חיבור לקב"ה, ולכן דבריו נשמעים בשל מעלת הקדושה שבהם. ונראה שזה לא רק זה, אלא העולם נברא מכח המאמרות שה' יצר בהם את העולם ('בעשרה מאמרות נברא העולם' [אבות ה,א]), וכל רגע ורגע העולם מתקיים בזכות המאמרות האלו. לכן כשהדיבור באדם טהור מתגלה בו גילוי כעין מאמר הקב"ה, כיון שנובע מרוח ה' שניתן בו, שזהו כגילוי ה' בו, וממנו מתגלה הדיבור, כך שיוצא שיש קשר בין דיבורו לבין דבר ה', ולכן כגוזר דבר יש בזה קשר והשפעה על המאמרות שעומדות בדבר ה' שהם מקיימות את העולם, ולכן בעולם מתגלה אז מה שאמר כעין שה' אמר זאת ביסוד של המציאות בעולם, שמזה מתגלה המציאות. עוד אפשר שהדיבור מיועד לקדושה, לגילוי שם ה' בעולם, שזה מתגלה במיוחד בתורה שהיא דבר ה' ושמות ה' (ששם ה' זהו גילוי של ה' בעולם, ממילא בתורה שזהו גילוי רצון ה' בעולם זהו גילוי של שם ה'), לכן נראה שמצוות תלמוד תורה זה בדיבור - “ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו,ז). לכן כשמקדש את דיבורו הוא מטהר את הגילוי של הדיבור שהוא קשור לקודש (לנשמה שה' נפח בנו), שבזה מברר את הדיבור לטהרו שיתגלה מהותו שהוא קשור לתורה – לגילוי שם ה' בעולם. והנה העולם עומד כל רגע בזכות התורה: 'והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' (פסחים סח,ב). וכן שורש העולם הוא התורה: ' … כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). לכן בדיבור שקשור לתורה הוא גורם להשפעה על העולם. אולי גם בפשטות האדם נברא כדי לפעול בעולם, לשלוט על העולם ולשכללו, לפעול בעולם כעבד לה', שיתגלה בו המשך שכלול העולם שנברא ע"י ה', כעין שליח ה' (ובכך מעלה את העולם לה'); לכן ה' נתן בו נשמה ודיבור, שבזה מיוחד האדם מעל כלל הבריאות, כגילוי למעלתו ויעודו, שהאדם הוא כעין המשך מעשה בריאת העולם שה' ברא. לכן גם נתן בו בקדושת הדיבור גילוי של שליטה על העולם – שדבריו פועלים בעולם. אולי שלושת הדברים האלו נרמזים בדברי חז"ל על הקיום בדיבור, שבברייתא מסופר על עמרם ומרים: 'תנא: עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו; עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה … פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כב, כח) "ותגזר אומר ויקם לך". עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן' (סוטה יב,א). 'גדול הדור היה – והיו הכל נשמעין לדבריו' (רש"י). עמרם היה גדול הדור שנשמעו לדבריו, שזה בעצם רמז להיותו צדיק בגילוי של מורה הוראה בישראל – שמביא את דבר ה' איך ה' רוצה שיתנהגו (והעם היה נשמע לדבריו), שזהו כרמז לכח התורה שבצדיק, שזה גורם שגזרותיו מתקיימות. במדרש מובא: 'זש"ה (ש"ב כג, ג): "אָמַר אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם". ומהו? "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקים". הצדיקים מושלים כביכול שהקדוש ב"ה מושל. כיצד? כל מה שהקב"ה עושה הצדיקים עושין. כיצד? הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פקד את השונמית, מנין? שנאמר (מ"ב ד, טז): "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן"' וכו' (דברים רבה י,ג). מנוסח המדרש משמע שבמעשה הצדיק שגוזר ונעשה זהו גילוי שהקב"ה בעצמו עושה, שזהו כגילוי של צדיק גוזר בגילוי של מהות האדם כגילוי של צלם הקב"ה שבנשמתו. עוד מובא בגמ': 'ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן. ואלו הן: דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה, דכתיב (שמואל ב כד, כג) "ויאמר ארונה אל המלך" וגו'. דניאל דברכיה דריוש, דכתיב (דניאל ו, יז) "אלקך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך"' (מגילה טו,א), שבהדיוט אין מעלת תורה או מעלת גילוי הקב"ה בגלוי, אלא מעצם מהותו כאדם גורם שבדיבורו יש כח (ודריוש המלך ברך את דניאל, כגילוי שזה קשור לשליטה בעולם, שה' נתן באדם כח קדושה כדי לשלוט בעולם כגילוי המשך מעשה ה' בשכלולו, לכן זה התגלה במלך כרמז לשלטון בעולם). אולי זה נרמז שבתהלים יש שלושה שנאמר עליהם תפילה – "תפלה למשה" (תהלים צ,א), "תפלה לדוד" (שם יז,א) ו"תפלה לעני" (שם קב,א). משה מוסר התורה מרמז על כח גילוי התורה שבאדם, דוד המלך מגלה על גילוי שם ה' בעולם (שכסאו זהו גילוי כסא ה': “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" [דה"י א כט,כג]), העני מרמז על האדם הפשוט, כרמז שבכל אדם יש גילוי של שליט בעולם גם אם הוא אדם פשוט ביותר. שכך רמז לדיבור האדם שקשור להבאת מציאות בעולם, שזהו תפילה שמבקשים מה' שיפעל ויעשה בעולם, שזה מגלה על שלושת הסוגים שפועלים בדיבור. אולי לכן בנדרים (שעליהם נאמר "לא יחל דברו", שבזה נרמז שמי ששומר על דיבורו אז "ככל היוצא מפיו יעשה”) יש הפרה של האב לבתו, הפרה של הבעל לאשתו, והתרה ע"י ת"ח. ההתרה ע"י ת"ח מרמז על כח התורה, שזהו שהת"ח שיודע תורה הוא שיודע כיצד להתיר את הנדר (שזה מתגלה ע"פ התורה) ומתיר. הפרת האב לבתו זהו בשל שהוא שולט עליה (שהיא תחתיו), כך שזהו כעין הגילוי שכל אדם יש לו שליטה בטבע לשכללו, שכך נרמז בשליטת האב בבתו. הפרת הבעל לאשתו מרמז על גילוי שם ה', שבחיבור איש ואשתו יש גילוי שם ה': 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א).