"ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב" (ויקרא כו,ז-ח). '"ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב" – שיהיו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו. "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", "מכם" – מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם. "ומאה מכם רבבה ירדפו" – וכי כך הוא החשבון?! [ס"א: והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"!] אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה. "ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב" – שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ' (ספרא. רש"י מביא את הספרא). '"ורדפו מכם חמשה מאה" – ומאה חמשיות מכם רבבה ירדופו. והנה יבא החשבון מכוון ושוה, כי כשם שיש במאה עשרים חמשיות, כן יש ברבבה עשרים פעמים חמש מאות שהם מאה חמשיות' וכו' (רבנו בחיי. ומובא בעוד פרשנים). 'וירדפון מנכון חמשא למאתא ומאתא מינכון לריבבותא יעריקון' וכו' (אונקלוס. ובדומה מובא ביב”ע ות”י). 'וכן מן הטבע החיל יקנה חוזק מצד הרבוי בהתאחד החוזק בהם, מה שלא ימצא בחלקי החיל הנפרדים' (הכתב והקבלה). התורה אומרת שחמשה רודפים מאה, כך שיוצא שכל אחד רודף עשרים, אם כך בהמשך שנאמר על מאה שרודפים צריך להיות שירדפו אלפיים שזה פי עשרים ולא עשרת אלפים שזה פי מאה? חז"ל (וההולכים בשיטתם) פירשו שזה בשל שכמה שיותר יוצאים להילחם כך יש בזה יותר שמקיימים את מצוות מלחמה, ולכן בזכות זה יש להם יותר זכויות ולכן מנצחים יותר. רבנו בחיי (וההולכים בשיטתו) פירש שזה חל על הנאמר קודם – מאה של חמישיות, שזה יוצא שמדובר כאן על חמש מאות לוחמים, וממילא פי עשרים זהו עשרת אלפים. בתרגומים שינו בין הרדיפה הראשונה לרדיפה השניה בפס' – שבראשון תרגמו 'ירדפון' – שירדפו אחר האויב, ואילו בשני תרגמו 'יעריקון' שיבריחו, ממילא מובן שלרדוף אחר האויב יכולים פי עשרים מהם, אבל יחד עם זה נגרם שיברחו מהם פי מאה מהכמות שלכם, לא שתרדפו אחריהם להכותם אלא הם בורחים מהפחד (ומה שנאמר "מאה" זה לאו דווקא אלא שבא כדי לתת עוד נקודת מבט על המערכה; או שנאמר דווקא מאה כיון שהם גורמים ליותר פחד מחמשה, שבריחה גדולה יותר תלויה גם בכמות גדולה יותר של לוחמינו). הכתב והקבלה פירש כפשטות – שכמה שיש יותר לוחמים כך יש יותר כח חזק להכאת האויב, וממילא מנצחים יותר אויבים. אולי הרדיפה הראשונה זה על רדיפה והריגה בשדה הקרב, ואילו הרדיפה השניה זה המשך הרדיפה שממשיכים לרדוף אחריהם למרחקים גדולים וכך ממשיכים להרוג יותר (ומה שנאמר "מאה" זה כרמז להמשכיות, כיון שכמה שיש יותר לוחמים כך מפעילים אותם ליותר מרחק). לרוב הפירושים מובן מדוע התורה מפרטת גם על המאה שרודפים כיון שיש בזה חידוש שלא היה ידוע מהנאמר קודם (שיש ניצחון גדול יותר בשל ריבוי הזכויות, או בריחה גדולה יותר, או שמספר הפגיעה גדול יותר – שגם לפירוש הכתב והקבלה שזה בשל שכשיש הרבה אז מתחזקים יותר, עדיין כיון שזה נעשה בנס אולי לא חל כאן התגברות כדרך הטבע ולכן צריך לומר זאת), אלא לרבנו בחיי (וההולכים כשיטתו) מדוע התורה אמרה שוב על חמש מאות רודפים הרי זה אותו חשבון? בפשטות אפשר שכשיש יותר כח לאויב אז יותר קשה להכותו, ולכן מול מאה צריך פחות כח מאשר מול רבבה שמתחזקים יותר, ולכן אולי בכמות שעולה אז לא נשאר תמיד רדיפה כ"ך גדולה, לכן נאמר שתמיד הכמות היחסית נשארת. או שכשיש הרבה אז בריחתם ארוכה יותר, כיון שלוקח יותר זמן להרגם (כי לא כולם נמצאים בקו הראשון, כך שלוקח יותר זמן להרגם), ולכן אולי בנתיים יוכלו להינצל יותר אויבים שיגיעו למקום הצלה, קמ"ל שירדפו אחר כולם באותו יחס. בפשטות התורה הדגישה כאן שאינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה, כאגב לאמירה שזה יהיה פי חמש מהמועטים (פי 20 בחמשה ופי 100 במאה, ההבדל ביחס ביניהם זהו פי חמש), כיון שתמיד מרובים העושים זה יותר חזק אבל בכמה יותר? לזה התורה באה ללמדנו כאן בכמה. אלא שאולי אפשר שהתורה באה לרמז כאן על שאינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה, כרמז למה שמצאנו אצל אברהם כשביקש מה' שלא להחריב את סדום ועמורה; שאברהם ביקש "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה" וגו' (בראשית יח,כד), ואח"כ המשיך להפחית במספרים, והכוונה בהפחתה (לפי רש"י) לא שפחות צדיקים יצילו את כל חמשת הערים, אלא: '"אולי ימצאון שם ארבעים" – וימלטו ד' הכרכים, וכן ל' יצילו ג' מהם, או כ' יצילו ב' מהם, או י' יצילו א' מהם' (רש"י; שם,כט). והרי אם היחס הוא עשרה שמצילים עיר, אז ברור שארבעים יצילו ארבעה כרכים, וכן שלושים יצילו שלושה וכן הלאה? מסביר הרמב"ן: 'והנה דעת הרב לומר שהרבים ראוין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו (ת"כ בחקותי) אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה' (רמב"ן; שם, כד). נראה שבאה התורה לרמז כאן שכאשר בנ"י יוצאים למלחמה על אויבינו, זה לא רק כדי להינצל או לכבוש, אלא יש בזה תיקון עולם, שאנו מתקנים ומבערים את הרע מהעולם, כעין הפיכת סדום ועמורה הרשעים. לכן מובן שכמה שיותר נלחמים – שהם 'עושים את התורה', הם מגלים את קדושת התורה בעולם, וכך מתקנים את העולם. כעין דברי הרמב"ם: 'וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה' (רמב"ם; מלכים ומלחמות ז,טו). לכן מובן מדוע הת"ח היו יוצאים בראש למלחמה, וכן יצאו עם הארון שיצא אתם למלחמה (הוא הארון עם הלוחות השבורים, כי הארון עם הלוחות השלמים לא יצא מהמקדש), כיון שזהו תיקון עולם; לא כמו שאר האומות שמלחמותיהם נובעות מרשעות ושחיתות ותאוות רעות, אלא אצלנו זהו מלחמות לכילוי הרשעה וגילוי הטוב בעולם. (אולי לכן ההמשך כאן הוא: “ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" [פס' ט-יא], כעין כרמז כנגד ההיפך ממה שהתגלה בסדום ועמורה: "ופניתי" וגו' – שנפרה ונרבה ויהיה גילוי ברית עם ה', היפך מסדום שנמחו כולם, שה' כילם שזהו היפך מברית. “ואכלתם" וגו' – שיהיה שפע ברכה בצומח למאכל, היפך מסדום שהיתה "כגן ה'” [בראשית יג,י] והושחתה להיות גפרית ומלח: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה" וגו' [דברים כט,כב]. “ונתתי" וגו' – שה' נמצא בתוכנו ולא מואס בנו, היפך מסדום שנאמר עליה: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" [בראשית יח,כא], '"הבאה אלי עשו" - וכן עומדים במרדם כלה אני עושה בהם' וכו' [רש"י], שה' כביכול ירד כדי שיוכח שלא ראויים להתקיים בשל חטאיהם, שכך כאן זה ההיפך, שה' בתוכנו כי אנו ראויים להתקיים ושה' ישרה בתוכנו. וכן נאמר בהפיכת סדום: "ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה" [בראשית יט,כה], שזהו שהפך את הערים וממילא כעין ה' לא שוכן שם בתוכם, והרג את יושבי הערים שזהו היפך מהיתרבות, וכן חוסל צמח השדה שזהו היפך משפע במאכל).