'דתניא: רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנא' (קהלת יא, ו) "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". ר"ע אומר: למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא' "בבקר זרע את זרעך" וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס; וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). כיון שתלמידי ר"ע מתו בספירת העומר לכן אנו נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר (שלא להתחתן ולא להסתפר ולהתגלח ולא לשמוע שירים), ומפסיקים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר ע"פ מסורת הגאונים שתלמידי ר"ע פסקו מלמות בל"ג בעומר. בל"ג בעומר גם נפטר רשב"י, שהאיר את עיניהם של ישראל בתורת הסוד, ונקרא ספרו זוהר ע"ש אור; וכך בפטירתו היו פניו של רשב"י מאירות (זוהר ח"ג רצו,ב), כך שהוא מרמז על אור התורה ("ותורה אור" [משלי ו,כג]). רשב"י הוא מחמשת תלמידי ר"ע השניים, שהחליפו את תלמידיו הראשונים שמתו בחטאם, לכן הוא מגלה על הפכם – כתיקון לחטאם (והוא גם מרמז על שאר התלמידים השניים שהיו כך). בב"ר מובא: 'אמר להם: בניי, הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם' (ב"ר סא,ג). נראה שעין צרה רומזת על מיעוט ראיה (שזהו שמצר עינו כדי שלא לראות את האחר, שאינו רוצה בטובתו), לכן זה כמתגלה כנגד אור שמאיר וכך רואה היטב, שזהו היפוכו. לכן רשב"י שמאיר מגלה על ההיפך מתלמידי ר"ע הראשונים. לכן מתו עד ל"ג בעומר, כעין רמז לפס' “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט,יח), '"נפלאות מתורתך" - דברים המכוסים בה שאינם מפורשים בה' (רש”י), שזהו גילוי של ראיה טובה, שמגלה לעיניו את סודות התורה, שזהו כעין רשב”י שמגלה את הסוד, וזה בא בגילוי של ראיה טובה בעין, כעין אור שמאיר את המכוסה ונסתר מהעין, וזהו ההיפך מתלמידי ר”ע הראשונים, לכן מתו עד ל”ג ובו ביום מתגלה כנגד רשב”י. אולי אפשר בנוסף, ש-ל”ג (גל) מגלה כנגד גלי הים, שנאמר עליהם כגילוי לתורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). שבלוחות – בדברות מסתתרת כל התורה, שמתפרטת מהדברה למצוות רבות, כגילויים שונים. דבר זה אפשר שמרמז גם על כלל לימוד התורה (שהוא כים עם גלים), שיש את הרב שמוסר את מסורת התורה, וזהו הגל הגדול כעין הרבנים שמוסרים לתלמידיהם, ויש את הגלים הקטנים שזהו התלמידים שלהם שנימצאים ביניהם. ממילא מזה רמז שכל גילוי של תלמיד יש בו מעלה מיוחדת שמתגלית בו במיוחד וזה חלק מהתורה. בזה מתקשר לדברי רשב”ל במקום אחר: 'ריב"ל אמר: "עליהם", "ועליהם”, "כל”, "ככל", "דברים”, "הדברים”, מקרא משנה תלמוד ואגדה; אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? (קוהלת א) "יש דבר שיאמר" אדם "ראה זה חדש הוא" וגו', משיבו חבירו ואומר לו "כבר היה לעולמים”' (יר' פאה ב,ד), שהכל ניתן בסיני, וזהו כעין שאמר שכל התורה גנוזה בדברות שנתנו במתן תורה. ממילא לכן כיון שכל מה שתלמיד מחדש זהו תורה מסיני, ודאי שאי אפשר להיות בצרות עין לחברו על תורתו, כיון שזהו תורת ה' אמת, וביחד משלימים את התורה בשלמותה, לכן במיתתם התגלה סיום בל”ג כעין רמז ל-גל, רמז לגלי הים שמרמזים על התורה שמתפרטת לכל התלמידים כולם. לכן מתו באסכרא, שחז"ל דימו את הקושי שיש במיתה זו: 'אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא; ואיכא דאמרי: כפיטורי בפי ושט' (ברכות ח,א). 'כפיטורי בפי ושט - ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל, ומחברין לוחי הספינה ע"י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב' (רש"י). כך שאסכרא מרמזת על מיתה שמתגלה כעין המתגלה באוניות שבים, שזה מרמז על עניין הים, כרמז על גלי הים. התלמידים השניים היו חמשה (לפי גרסת הגמ') כרמז ללוחות הברית (כמו שאמרנו שמתגלה כעין הלוחות שבהם הדברות, שבהם כל התורה) שהיו בהם חמש דברות בכל לוח, והם התלמידים השניים ולכן כעין רמז בחמשה כנגד הדברות בלוח השני, ובהם היה תיקון לבין אדם לחברו שפגמו הראשונים, כעין הלוח השני שהוא הלוח של המצוות בין אדם לחברו; ובלוחות חמשת הדברות בלוח זה הם כנגד חמשת הדברות בלוח זה (מכילתא; מסכתא ד'בחודש' פרשה ח [שמות כ,יב]), כשכך תלמידי ר”ע השניים הם כנגד הראשונים – שבאו במקומם. (וכמו עד מתן הלוחות היה העולם שמם מתורה, כך גם במיתת תלמידי ר”ע היה העולם שמם עד שהעמיד את תלמידיו השניים והם מילאו את העולם תורה. בגרסת המדרש [ב”ר] נאמר על שבעה תלמידים, כנגד שהתורה גם מתחלקת לשבעה ספרים, וזה נרמז ב"חצבה עמודיה שבעה" [משלי ט,א. שבת קטז,א] שבפשטות מדבר על בריאת העולם בשבעה ימים [רש”י], כרמז שהעולם [שנברא] היה שמם מתורה בעקבות מיתת תלמידי ר"ע עד שהעמיד את תלמידיו השניים והם הפיצו את התורה בכל הארץ). תלמידי ר”ע לא נהגו כבוד זה בזה, שזה כרומז לסיום הלוח הראשון, שנאמר בו מצוות כיבוד הורים: “כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך" (שמות כ,יא), שכך כיון שלא פעלו בכבוד חל עליהם שלא יאריכון ימיהם (ובסמוך לו מיד נאמר “לא תרצח”, כרמז שמתו), ומקומם היה בא”י כמו שמודגש מקומם 'מגבת עד אנטיפרס', וכן נאמר שהשפעתם היתה על א”י כמו שמודגש בב"ר על התלמידים השנים שהאירו בתורה במקום הראשונים: 'עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה', שזהו כרמז בפס' "על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". (וע"פ דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ['מועדי ישראל', 'ימי הספירה באספקלריית הדורות'] שתלמידי ר"ע מתו בשמד, מובן שסמוך לו "לא תרצח", שרצחו אותם). והרמז בכיבוד הורים, כרמז שהאב לא מתקנא בבנו, (והרב והתלמיד אף הם נקראים אב ובנו [ספרי; דברים ו,ז]) וכן לא מתקנא הרב בתלמידו: 'דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו' (סנהדרין קה,ב), שכך גם הם אילו היו לומדים כראוי זה עם זה, היו מתנהגים כעין רב ותלמידו (כיון שכל אחד מלמד את חברו) ולא היו באים לצרות עין ומזה לאי כבוד לחברו; שכך נרמז בגילוי שלהם באי כבוד כנגד כיבוד הורים בלוחות. לכן קודם לסיפור תלמידי ר”ע נאמר על מחלוקת ר”י ור”ע על מה נאמר שיעמיד בזקנותו, שר”י אומר בנים, ור”ע אומר תלמידים (ועל זה מביאים את הסיפור להראות כיצד זה נעשה אצל ר”ע), כרמז על גילוי בנים ותלמידים, שזהו שתלמידי ר”ע מתו בגילוי של בנים – שזה מתגלה באי כיבוד היפך מכיבוד הורים. לכן התאריך יוצא בי”ח אייר כרמז ל-חי, שעכשיו ביום זה מתגלה חיים, שמפסיקה המיתה – והתלמידים השניים לא מתו, לכן זה יוצא באייר – החודש השני בתורה (מניסן), כרמז לתלמידים השניים שהם לא מתו, והם שהפיצו את התורה. (וזה החודש השמיני מתשרי, ששמונה זה מעל הטבע שהוא שבע, כרמז שבתלמידים השנים לא התגלה גילוי גשמי שממנו הקנאה והתחרות). התלמידים הראשונים 'מתו בפרק אחד', שזה היה כמה ימים אבל בזמן אחד, שזהו כרמז שהתלמידים שונים (כימים שונים) אבל היה עליהם להיות מאוחדים (כפרק אחד). על תלמידי ר"ע נאמר 'שנים עשר אלף זוגים תלמידים', שנאמר על זוגות כרמז שהיו צריכים להתאחד, כעין זוג שמאוחד יחד, ולא להתנכר זה לזה, ויוצא 12 אלף, כרמז ב-12 לשעות היום (שהיום מחולק ל-12 שעות) או שעות הלילה, כרמז שהיו צריכים להתאחד (כזוג) וכך להאיר בעולם את אור התורה, כיום שמאיר, אבל הם היו עיניהם צרות וכעין נעשה גילוי של חושך – של הלילה. אולי לכן התגלה שמתו ביום ונקברו בלילה, כעין להדגיש שלכן מתו כיון שעשו כעין לילה במקום יום: 'מצאתי כתוב: מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה' (טור; או"ח סימן תצג).