'נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים)' וכו' (שו”ע או”ח סימן תצג סעיף ב). 'שם בהגה: ומרבים בו קצת שמחה. לזכר שפסקו מלמות. דרשות מהרי"ל, רבינו זלמן אות ה'. מיהו הפרי חדש הקשה על זה, וכתב הטעם שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו כאלו, יעו"ש. ועיין בשער הכוונות דף פ"ז ע"א … וכן כתב בספר פרי עץ חיים שער כ"ב פרק ו'. וכתב שם בפרי עץ חיים והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף שם. וכן כתב ה"ר זלמן בסידורו דיום ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י ע"ה. וכן כתב הרב בני יששכר חלק א' מאמרי חודש אייר מאמר ג' אות ב' ואות ו'. וכן כתב חיי אדם כלל קל"א אות י"א דביום ל"ג הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה, יעו"ש. והוא על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת ויחי דף רי"ח ע"א ופרשת האזינו סוף אדרא זוטא דף רנ"ו ע"ב דיום פטירת רשב"י ע"ה קרי ליה הילולא יעו"ש. אכן מדברי שער הכוונות הנז' משמע דהשמחה היא משום דבאותו יום סמך רבי עקיבא את חמשה תלמידיו ורשב"י ע"ה הוא מתלמידיו הגדולים. וכן כתב הברכי יוסף בספרו טוב עין סימן ח"י אות פ"ז ובמראית העין בליקוטים שבסוף הספר סימן ז' אות ח' יעו"ש. ואפשר דהא והא איתא. ועיין בסה"ק חפץ בחיים דרוש ל"ג לעומר מה שכתבתי עוד בזה, יעו"ש' (כף החיים, שם, אות כו). 'ולפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן, א"כ הי' הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב' (שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג). החת"ס מביא ע"פ המדרש שבל"ג בעומר החל לרדת המן (אמנם אין זה כשיטת הגמ', כמו שאומר החת"ס בהמשך), והעלה שעל זה חוגגים את ל"ג בעומר. אולי אפשר שיש קשר בין ירידת המן להפסקת מיתת תלמידי ר"ע ושלא מתו תלמידיו השניים ואף נסמכו ביום זה; וכן רשב"י נפטר ביום זה כעין גילוי של השוני בין התלמידים הראשונים לשניים, שלכן הוא לא מת מאסכרה אלא בהתעלות בקדושה וטהרה. שביום ל"ג פסקו מלמות ולכן היה בזה מעט שמחה, שאמנם מתו כל תלמידיו (וממילא מה החוכמה שפסקו מלמות, הרי פשוט לא נשאר מי שימות) אולם בזמן שמתו היה צער גדול מאוד כשראו את מיתתם ביסורים, ולכן כשפסק זה הביא למעט רוגע מהצער החמור שהיה עד אז, שראו בכך שביום זה יש מעלה של קדושה שלכן בו כבר לא התגלתה מיתה קשה והרגשת צער איום בעקבותיה, כעין שהיום מיוחד שלא ראוי שיתגלה בו מוות לת"ח וצער בעולם; וכשראו שתלמידי ר"ע השניים לא מתו בעונש, והגיעו לסמיכה והיא נעשתה ביום זה, היה בזה הוכחה לנכונות מחשבתם על מעלת היום; וכנפטר רשב"י בהתעלות ביום זה אז זה הוכח לגמרי. המן מגלה על חיבור ללימוד תורה, וממילא על ת"ח גדולים הדבקים בתורה, כמו שאומר רשב"י (שהוא עצמו מגלה בסמיכתו ומיתתו ביום של גילוי המן בעולם [התחלת ירידתו], על גילוי ת”ח כראוי ובקשר לגילוי נתינת המן [שזה מביא להעמדת ת”ח] המתגלה ביום זה): 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה; הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא; שמות טז,ד). והנה במן היה מתגלה האמת בין אנשים שרבו: 'תניא, ר' יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה (ירמיהו כא, יב): "לבוקר משפט"; למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי. אמר להם משה: "לבקר משפט"; למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה' (יומא עה,א). ממילא ע"י המן היה נעשה שלום, ע"י שהיה מראה את האמת. וזה משום שהמן ירד משמים, שם יש שלום - "עשה שלום במרומיו" (איוב כה,ב); 'הרקיע של מים והמלאך של אש, והם דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה. א"ר אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אפי' מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בם' וכו' (פסיקתא דר"כ א,ג). ובכלל אין בשמים קנאה ותחרות: 'קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?' (שבת פט,א). וכך צריך להיות הת"ח מתוקן במידות טובות (שהת”ח צריך להיות כעין מלאך אלקים), ולכן זה מתגלה במן שמביא להיות ת"ח, ומקורו משמים בגילוי של שלום. לכן ביום ל"ג בו החל המן לרדת – להתגלות בעולם, לא ראוי שיופיע גילוי של ת"ח שמידותיהם אינם מתוקנות כראוי, ולכן מתו תלמידי ר"ע שלא היו מתוקנים כראוי, 'שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב,ב), 'שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו' (ב"ר סא,ב) עד אז, ואז פסקה מיתתם – שעבר מהעולם הגילוי של ת”ח עם מידות שאינם מתוקנות כראוי, עד שמתו בשל כך – שלא היו ראויים לגילוי תורה דרכם, שזהו 'תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות שם), שמיתתם קשורה לגילוי תורה כמו הזמן שבין פסח לעצרת שהוא הכנת האדם לקבלת התורה כדי שתחול בו כראוי (וכך המן מגלה על חיבור לתורה. ומתו באסכרא שזה מחלה בגרון, כעין שאת המן אוכלים וזה נכנס דרך הגרון; ובלי המן לא יכלו לחיות במדבר, וכך התגלה בהם מיתה). לעומתם התלמידים השניים של ר"ע היו בעלי מידות מתוקנות כראוי, שלא כתלמידים הראשונים, ולכן לא רק שלא מתו אלא אף הוסמכו בגילוי של ל"ג בעומר, כגילוי המתגלה במן; ובפרט זה מתגלה ברשב"י שהיה בעל מעלת קדושה שמתחבר לגילוי שכינה כרצונו: 'והאמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י: ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הם, אני ובני מהם. אם מאה הם, אני ובני מהם. אם שנים הם, אני ובני הם' (סנהדרין צז,ב), שזה מראה על מעלתו השמימית, לכן בו במיוחד התגלה במיתתו ההיפך ממיתת תלמידי ר"ע הראשונים, וזה בגילוי של ל"ג בעומר, בגילוי של פעולת המן.