יום העצמאות תשפ"ה הוא יום העצמאות ה-77 למדינה. נראה שיש רמז שיום העצמאות השנה יוצא בשבוע שלאחר פרשת שמיני (כעין מכריז גילוי לקראתו) שבהפטרתו קראנו את סיפור עוזה שנעשה בהעלאת ארון הברית לירושלים. בסיפור מופיע 77 (בגימטריה) במילה "עז”: “ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד" (שמואל ב ו,יד). אנו בשנה של המשך מלחמה ארוכה (לכן גם מופיע בהפטרת הפרשה הקודמת כעין ממשיך משנה קודמת), שמצריכה עוז ואורך רוח, אנו ממשיכים כי יודעים לשם מה אנו כאן, אנו כאן לקיים את רצון ה' לקיים מדינה יהודית ששולטת בארץ ומקיימת בכך את מצוות יישוב א”י בשלמות (בשלטון ויישוב), אנו גם מקיימים את המצוה הגדולה של מלחמת עזרת ישראל מיד צר; זהו כעין רמוז עמוק במילים "בכל עז לפני ה'”, שיש בנו הרבה התגברות של עוז בידיעה שהכל זה "לפני ה'”. וכך אנו "ודוד חגור אפוד בד", דוד המלך שעשה מלחמות גדולות, חגור אפוד בד, כעין רמז לאפוד קרב, שאנו חגורים למלחמה (ואפוד בד סימן שהוא קשור לעבודת ה': '"אפוד בד" – מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול, והיתה מיוחדת להאנשים המתבודדים בעבודת ה', וכן בשמואל נאמר (שמואל-א ב יח) "ושמואל" וגו' "חגור אפוד בד", ודוד הלבישו בעת העלאת הארון' [מצודות], וכך גם חיילנו הי”ו מקיימים את עבודת ה' הגדולה לצאת למלחמה). ולצערנו יש גם הרוגים במלחמה, כעין שנאמר פס' קודם: “ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא" (פס' יג), הקרבת קורבנות כרמז לקורבנות שנופלים במלחמה, וזה תוך כדי שנלחמים להשמיד את אויבנו, שזה נרמז בנשיאת הארון, הוא ארון הברית שהיו יוצאים ממנו ניצוצות אש שהיו פוגעים בשונאי ישראל, אבל גם היו לפעמים פוגעים בנושאי הארון: 'אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם, וּמִנַּיִן? שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: מָה אַתֶם מִתְיָרְאִין מִן בְּנֵי עֲנָק? וְכִי קָשִׁים הֵם מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ בָּאִים כְּנֶגְדֵנוּ וְהָיָה הָאָרוֹן שׂוֹרְפָן? וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ט, ג): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אלקיך הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ" וגו', מִכָּאן אַתָּה דוֹרֵשׁ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם (דברים ט, ג): "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ”. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַנִּיצוֹצִין יוֹצְאִין הָיְתָה הָאֵשׁ שָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן וְהָיוּ נִשְׂרָפִים וּמִתְמַעֲטִין' וכו' (במדבר רבה ה,א). כך פעמים שנופלים חיילינו הקדושים הי"ד, וזה בזמן שהם מוציאים אש לפגוע באויבנו (והם גילוי קשר לארון, שהיה גם ארון [עם הלוחות השבורים] שהיה יוצא עמם למלחמה). יש כאלו לצערנו שלא רואים בעין יפה את גילוי קידוש השם בצבא (שמתנגדים לכל גילוי קשר של דת בצבא), זהו כעין מיכל: “והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה" (פס' טז), "וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (פס' כ). כל המעשה נעשה בהקשר להעלאת ארון ברית ה' לירושלים, וכך אויבנו פתחו בטבח (שמלחמה זו נמשכת ממנו) בשם 'טופאן אל־אקצא' – מבול אל אקצא, כאילו בשל שהישראלים מטמאים את הר הבית, שבעיני הערלים הטמאים האלו ישראל הקדושים נחשבים מטמאים בכך שמקשרים למקום המקדש גילוי קדושה, שמגלים את שם ה', שזהו גילוי כעין העלאת ארון ברית ה' לירושלים. בתחילה מלחמה היתה צמודה, שנכנסו לישובים ולמוצבים וטבחו, והינו בצרה גדולה, ולא הצליחו בהתחלה לנצחם אלא לקח זמן, כעין רמז שקודם לסיפור של העלאת ארון ברית ה', מסופר על המלחמה שה' אמר שלא להילחם עד שינועו ראשי הבכאים (ש"ב ה,כב-כה) שהיו ממש קרובים ביותר עד סכנת מוות, שכך רמז אלינו לסכנה עד מוות (ובשל כך נהרגו רבים בטבח), ועל קירבה לאויב (שנכנסו לתוך הישובים והמוצבים), (והינו בצרה כמו שה' רמז לקוצים בראשי הבכאים כרמז לצרה,) ואח”כ ניצחנו אותם, כעין כשה' קבע שאז נצא וננצחם: '"ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים", אמר לו הקב"ה: אל תעלה אלא מאחוריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו קרובים לך עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענעים; ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהן ולא מאחריהם? א"ר ברכיה: שכלם מלאים קוצים מראשיהן, כלומר הואיל ואתם בצרה אף אני עמכם בצרה, שנאמר "עמו אנכי בצרה”. מהו "אז תחרץ"? דבר חתוך, כמו שנאמר "אם חרוצים ימיו”. כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל: דוד מה אנו עומדים? אמר להם: מצווה אני מן האלקים שלא לפשוט יד בהן עד שאראה ראשי האלילנות מנענעים. (אמרו לו) ואם פושטים אנו יד בהם אנו מתים, (אמר להם) מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים, אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה. כיון שתלו עיניהם נענעו האלנות ומיד פשטו יד, כמו שכתוב "ויעש דוד" וגו'' (ילקו"ש נ"ך רמז קמ"ב). קודם לטבח היו בארץ הפגנות וקריאות לסרבנות שזה עודד את הטרוריסטים שישראל נחלשת ולכן אפשר לצאת ולנצח, וכך יצא שיצאו לטבח (כמו שהסבירו המזרחנים), זה כרמוז במעשה עוזה: “ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל וימת שם עם ארון האלקים" (ש"ב ו, ו-ז). שמת בעקבות שאחז בארון ה', שחשב שהוא מציל את ארון ה' מנפילה, כך כרמז שהביא לטבח הפעולות שנעשו כביכול בשביל 'לשמור על הדמוקרטיה הישראלית', בניסיון למנוע מתיקון מערכת המשפט, זהו כרמז בארון ה' שם נמצאים לוחות הברית בהם גילוי רצון ה' כיצד להתנהג בעולם, שה' שונא רשע ועוול; כך כביכול רמז בעוזה שפעל כי חשב שהוא זה שמציל את ארון ה' מליפגע, כשבפועל מעשהו זהו הפגיעה האמיתית בגילוי רצון ה'. (וכרמז להפגנות שקודם נאמר: “ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים" [פס' ה], כרמז לריבוי אנשים ורעש, וזה נעשה שלא כראוי [שעשו בשחוק, ראה במלבי"ם]. ומי שנפגע זהו עוזה עצמו, כעין שבעיקר נפגעו קיבוצי העוטף, שמזוהים עם השמאל). דוד שם את הארון אצל עבד אדום הגתי עד שראו שביתו התברך (פס' י-יב), שכך אע"פ שאנחנו במלחמה ותמיד במלחמה הכלכלכה מתרסקת, אצלנו ב"ה הכלכלה עולה ומתברכת (ואף עקפה כמה מדינות חזקות). בסוף דוד מעלה את ארון הברית לירושלים כראוי, למקום "עיר דוד" (פס' טז), והנה ארון הברית זהו מקום גילוי השכינה, וירושלים היא פסגת א"י (שכל א"י תחתיה) וזה קשור למקום (שהביא לעירו), שזהו כרמז שכמה שישראל יושבים יותר בכל א"י כך יש יותר גילוי שכינה: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו, ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה' וכו' (חסד לאברהם ג,ו). כך עכשיו במלחמה הנוכחית יש הזדמנות להחזיר את שליטתנו בחלקי ארצנו הקדושה שברוב חטאינו הפקרנו לאויבנו, לכבוש הכל וליישב; תלוי בנו, אם נרצה לקיים את רצון ה', זה עכשיו יכול להיעשות, בשנה זו שנת ה-ע"ז למדינה, אנו יכולים לקיים עשיה לכבוד השכינה - "ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד".