'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, דכתיב (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". על שפיכות דמים, דכתיב (שמואל ב ג, כט) "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע" וגו'. ועל שבועת שוא, דכתיב (מלכים ב ה, כג) "ויאמר נעמן הואל קח ככרים" וכתי' (מלכים ב ה, כז) "וצרעת נעמן תדבק בך" וגו'. ועל גילוי עריות, דכתיב (בראשית יב, יז) "וינגע ה' את פרעה נגעים" וגו'. ועל גסות הרוח, דכתיב {דברי הימים ב כז } "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו" {דברי הימים ב כז } "והצרעת זרחה במצחו". ועל הגזל, דכתיב (ויקרא יד, לו) "וצוה הכהן ופנו את הבית" תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב (ויקרא יד, לה) "ובא אשר לו הבית" [וגו'], ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו' (ערכין טז,א). אולי נגעים זה דבר חמור ביותר עד שהאדם נחשב כמת ('ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו' [נדרים סד,ב]) ואף מוצא מחוץ לשלוש מחנות כעין מנותק מהמציאות העולמית, וקורא לכולם להתרחק ממנו ("וטמא טמא יקרא" - משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו' [רש"י; ויקרא יג,מה]) כריחוק מכל קשר לחברה האנושית שבעולם ('רבי אבהו אמר מהכא: (ויקרא יג, מה) "וטמא טמא יקרא", טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש. וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש. והאי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לכדתניא: "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים? א"כ ליכתוב "וטמא יקרא", מאי "וטמא טמא" שמעת מינה תרתי' [מו"ק ה,א]. שנלמד מאותו פס' שקורא לפרוש ממנו, וכן שמודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, שכיון שכעין עונשו מגלה על שמנותק מהמציאות העולמית לכן צריך גם לגרום לרבים שיבקשו עליו רחמים, שיתחבר בכך לחברה האנושית, לרבים). שזה מגלה על חומרת חטאו, ולכן יש בזה גילוי של שבעה חטאים כעין כרמז למציאות העולמית, לבריאת העולם בשבוע הבריאה, שיש חטאים שכעין פוגם בהם בכל מציאותו בעולם (ובכלל פוגם בכל מציאות העולמית), כעין רמז לפגיעה כמתגלה בימי הבריאה. לשוה"ר כנגד יום ראשון בו נברא האור, כרמז שלשוה"ר אדם מספר בסתר כעין בחשיכה שלא רואים אותו (שזהו הפס' שמובא בגמ' כראיה: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית"); גם ביום הראשון נבראה המציאות העולמית ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" [בראשית א,א]), ובלשוה"ר ה' אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם: 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' [ערכין טו,ב]). שפיכות דמים כנגד יום שני בו נעשתה הבדלה בין מים למים, בין הרקיע בשמים והמים בעולם למטה, כרמז לדמים שזה נוזל כעין מים, וכרמז לנשמה שיורדת משמים לארץ, וניתנת בעולם ונמצאת כאן למטה עד שעולה חזרה למעלה בסוף חייו (ואף הנשמה חלק אלוק, וה' ותורתו חד, והתורה משולה למים [ב"ק פב,א], כך שכעין רמז במים לנשמה). שבועת שווא כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה, בה יש את המציאות שכגון עליה האדם נשבע, כגון: 'איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב' וכו' (משנה; שבועות ג,ח); אולי גם כרמז שבשלישי הסתיימה המלאכה של יום שני וגם נעשה בו מלאכה חדשה של היום השלישי ('ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום ג', והרי התחיל בה בשני ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב ב' פעמים, אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום' [רש"י; בראשית א,ז]), שכך כרמז שהאדם אומר על משהו אחד שהוא אחר (כמו שיש שתי מלאכות ביום השלישי), אבל לכולם ברור שזה אינו נכון, כעין שהמלאכות מחולקות בעיקרם לשני ימים, כעין מובדל וברור – שכך ברור לכולם שהוא משקר. גילוי עריות כנגד יום רביעי בו נתלו המאורות שמבדילים בין יום ללילה, כרמז למעשה אישות שנעשה בלילה. גסות הרוח כנגד יום חמישי בו נבראו העופות, שכך הוא מגביה את ליבו למעלה כעין עוף שעף ועולה למעלה (ואף נבראו הדגים, שיורדים למטה במים, שכך מגדיל את ההפרש במרחק שמלמטה עד למעלה שמגביה ליבו גבוה ביותר; וכן כרמז לרוח גסה, כעין שהאוויר של הדגים זה במים, שזהו כעין גילוי של רוח אוורירית אבל בצורה של מים שזה גס מאויר). גזל כנגד יום שישי בו נבראו האדם והבהמות, כרמז שהבהמות בחזקתו של האדם והגזלן גוזלו ממנו (וכן כעין החיות שלוקחות אחת מהשנייה בכוח כגזלן). צרות עין כנגד שבת, שהצר עין לא משאיל לחברו ('שייחד ביתו - כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים' [רש"י]), כאילו זה שלו בצורה חזקה ביותר ולא שה' נתן לו (וה' רוצה שישאיל לחברו), ושבת מזכירה לנו שה' ברא את העולם; וכן השבת מזכירה שה' ברא את העולם ונתן לנו להשתמש בעולם, ואילו הוא לא נותן לחברו להשתמש. וכן כעין שה' שבת ממלאכתו, וכך אותו אחד לא משתמש בכלי ולכן יכול לתתו לחברו, וממילא צריך שייתן לו, אלא שהוא לא מוכן מצרות עין (ולא שעכשיו צריך להשתמש בכלי ולכן לא יכול להשאילו). ובכלל שבת מחברת את האדם להביט על המציאות בעולם בראיה של רוחניות וקדושה, וממילא זה ההיפך מצר עין שרואה את המציאות  בצורה חומרית אינטרסנטית. המקורות שמהם למד ר"י על שבעת הדברים חלקם זה מהנ"ך, ולכאורה איפה זה רמוז בתורה (שהיא השורש לכל, והכל רמוז בה)? נראה שהעיקר נלמד ממרים (שמודגש בתורה לזכור מה נעשה למרים, שלקתה בצרעת: "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" [דברים כד,ט]. '"זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" - אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים' [רש"י]), שזהו שהצרעת על לשוה"ר, ומזה נמשך לכל הדברים שהם כעין פירוט שמתגלה בלשוה"ר. שפיכות דמים וגילוי עריות נרמז בלשוה"ר ששקול כמותם: 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות - עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (ערכין טו,ב); וכן ע"י לשוה"ר יכול להביא למיתה ('במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו' [ערכין טו,ב]), וכן גורם לריב ופירוד בין איש ואשתו ('הוא הבדיל בין איש לאשתו' [שם טז,ב]) שמתוך זה יכול להתדרדר בהמשך לגילוי עריות. בשבועת שוא האדם נשבע בשם ה' לשווא על המציאות, כעין שמבזה את שם ה' (שמשתמש בו לשווא) בגילוי של המציאות הגשמית, שזהו כעין ע"ז, שמבזה את אלוקות ה' ע"י הגשמי; וע"ז ולשוה"ר שקולים זה כנגד זה; וכן הדיבור קשור לדעת שקשורה לנשמה, שהיא כעין חלק מה', ולכן יש בו מעלת קדושה, וכשמשתמש בו לרעה (ללשוה"ר) זהו כעין שמשתמש בשם ה' לרעה – שנשבע לשווא (וכן שניהם חטא בדיבור לרעה). גסות הרוח – גאוה, דרך זה אדם מגיע לדבר לשוה"ר על חברו; לכן תקנתו (בעם הארץ) זה 'ישפיל דעתו' (שם טו,ב) - היפך ממה שגרם לו לדבר לשוה"ר. כשאדם מספר לשוה"ר על השני, שיש לו דבר כזה וכזה, זה יכול לגרום שכתוצאה מזה יבואו לגזול ממנו, וזהו גזל. צרות עין יכולה להגרם כתוצאה מלשוה"ר, שכיון שסיפרו לו שיש לשני הרבה ממון אז הוא צר עין לתת לו, שחושב לעצמו שהשני ילך להשיג לעצמו למה שני אתן לו משלי הרי יש לו מלא ממון אז שיקנה לעצמו.