"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י,א). 'בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן - על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה - שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה - אש מבית כירים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו", איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה. א"ר ירמיה בן אלעזר: בד' מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכולן מזכיר סורחנן; כל כך למה? להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד. א"ר אלעזר המודעי: בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם; כל כך למה? להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו' (ויק"ר כ,ח). בני אהרן היו קדושי עליון אבל חטאו ולכן נענשו, לכן דווקא הם מתו בשל חטאם ובשל שהיו עליונים, כמו שאומר משה לאהרן: "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (ויקרא י,ג). 'נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך - צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן"' (ספרא על הפס'). לכן מצד אחד נאמר שחטאו ומצד שני מבורר שזה עצמו מראה על צדקותם שלא חטאו יותר כלל. גרימת מיתתם קשורה לחטא העגל (שאהרן עשה), ולכן זה נעשה במשכן בהקמתו, שהמשכן המשך מתן תורה, וביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים כעין כמו שהעגל נעשה בסיום ארבעים יום של מתן תורה בסיני, שחטאו בעגל בשל שטעו וחשבו שמשה צריך לרדת אותו יום (שבת פט,א), כך שחשבו שביום זה מתגלה גם אחרי ארבעים היום בסיני, שמתחיל המשכו שמשה איתם ומלמדם; כך כאן שמיני לאחר שבעת ימי המילואים. לכן אומר התו"כ 'מסיני נאמר לי', שיש קשר לסיני; ואיך זה קשור לעגל? זה בשל עשיית העגל ע"י אהרן: "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא" (ויקרא י,יב). '"הנותרים" - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב)"ואשמיד פריו ממעל"; ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא”' (רש"י). אולי זה נרמז דווקא בדברי משה לאהרן על אכילת הקרבנות אז, שהוצרך לומר זאת - '"קחו את המנחה" - אע"פ שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן. "את המנחה" - זו מנחת שמיני ומנחת נחשון. "ואכלוה מצות" - מה ת"ל? לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפ' בה דין שאר מנחות' (רש"י). כרמז שזה קשור להיותם אוננים על מות שני בני אהרן (וזה ביום השמיני [שלכן יש מנחת שמיני שצריך לאכלה], בו מתו, שלכן הם אוננים עכשיו), וזה מנחת צבור ומנחת שעה, כרמז למתן תורה שהיה מעמד ציבורי, ולכן נעשה שחטאו בעגל: '"פסל לך והיה נכון לבקר”. כך בראשונה, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" וגו'; וכאן, "וגם איש אל ירא”. הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר "ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת" (מיכה ו ח)' (תנחומא "כי תשא" סימן לא), ומתן תורה היה מעמד מיוחד ויחיד לדורות, כעין מנחת שעה; ואז חטאו בעגל. וזה מנחה כרמז לניחום, שהאבל מרגיש צער בשל קשרו לנפטר, כך כעין רמז שיש צער לאהרן על שמתו בשל שהוא חטא, שיש קשר חזק לנפטר (לא רק בשל שהם בניו); וכעין רמז במנחה שמביא לאדון כדי לנחמו מלהענישו, שכאן משה התפלל לה' שימנע מלהעניש את אהרן ובניו. נראה שלכן בחטאי נדב ואביהוא היו ארבעה חטאים (שדרשו זאת בשל שנאמר בתורה בארבעה מקומות שחטאו), כרמז שחטא העגל שאהרן עשה היה אמור להביא לכילוי ארבעת בניו, אלא שבשל תפילת משה זה נעשה רק לשני בניו, ולכן ארבעה חטאים כעין שכל בן היה ראוי שיחטא בחטא אחד מהם. מה שחטאו שנכנסו לפני ולפנים זה כנגד נדב שהוא הבכור וכבכור שהוא החשוב הוא היה צריך להיות הכה"ג לאחר מות אהרן (וכעין שהבכורים היו הכהנים לפני מתן תורה), וממילא להיכנס לקה"ק ביוה"כ; ורמוז בשמו נדב כעין נדבה, שנכנס לקה”ק ומסכן נפשו, אלא שעושה זאת כנדבת גופו לשם ה' ולכפרת בנ”י. מה שחטאו שהקריבו קרבן שלא נצטוו זה כנגד אביהוא, כעין שיש מצוות כיבוד הורים, שמצווה על הבן לתת לאביו לאכול: 'איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות – נענש עליו' (שו"ע יו"ד רמ,ז), שכך אביהוא מלשון אב – 'אבי הוא', ולכן כנגדו זהו הבאת קורבן כעין אכילה (אלא שהביא שלא כראוי, ולכן כעין שמאכיל אביו בכל יום פטומות אבל בפנים זועפות, שנענש עליו). [או כניסה לקה"ק כנגד אביהוא, כרמז ל'אבי הוא' ולכן נכנס ויוצא חופשי אצל אביו, שכך נכנסו לקה"ק; ושהקריבו בלא שנצטוו זה כנגד נדב מלשון נדבה, כעין שנדבה האדם מביא קורבן שלא נצטווה כחובה אלא מעצמו). חטאם שהביאו אש זרה, אש מבית הכירים והכניסו, זה כנגד אלעזר, כעין רמז לשם ה' (א'ל) ועזרה (עזר), כעין שבא לעזור לאש ה' שאוכלת על המזבח, ע"י שהביאו אש לתוספת שריפה. חטאם שלא נטלו עצה זה מזה, זה כנגד איתמר, מלשון אמירה, שלא דיברו ביניהם אלא כל אחד פעל על דעת עצמו (וכעין מלשון 'אי תאמר' – לא תאמר, שלא אמרו והתייעצו האחד עם השני).