"… וירכבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה. וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים ואחיו הלך לפני הארון. ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים. ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל וימת שם עם ארון האלקים" וגו' (שמואל ב ו,ג-ז). בפרשת שמיני קוראים בהפטרה על העלאת ארון הברית לירושלים ומות עוזה; הטעם הפשוט הוא כיון שזה דומה לפרשה, בה מסופר על מותם של נדב ואביהוא, ובשניהם יש קשר לבית ה'. ראה ב'הקדושה והטהרה' – 'העלאת הארון ומות עוזה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומדמה עוד בין המקרים. אולי אפשר להוסיף שהנעשה בעוזה יש בו כעין גילוי בתורה, שהנ"ך שורשו בתורה ('יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א], 'ולא רמזה - משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה' [רש"י]. וזה לא רק בכללים עקרוניים, אלא גם במקרים שנעשים, כמו שדרשו על המן אסתר ומרדכי 'מן התורה מנין' [חולין קלט,ב], שיש רמז בתורה לכל הנעשה בהמשך, ובפרט בנ”ך) ולכן מעשה עוזה שורשו במעשה נדב ואביהוא, ולכן בשניהם מתגלה דימיון. בעוזה יש השלמה לשלושת הדברים שישראל חשבו שהם נזק, והוכח שהם מגלים טובה: '"ומטך אשר הכית בו את היאור”. מפני התרעומת. וזה אחד משלשה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורענות הן, ואלו הן: הקטורת והארון והמטה. אמרו: הקטורת הזו של פורענות היא, היא הרגה נדב ואביהוא, שנאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא" (ויקרא י א), לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה, שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז יב). אמרו: הארון הזה של פורענות הוא, הוא הכה עזא ואנשי בית שמש, שנאמר: "ויך באנשי בית שמש" (שמואל א ו יט); הכה עזא שנאמר: "ויחר אף ה' בעזא" (שמואל ב ו ז); לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה, שנאמר: "וישב ארון ה' בית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום" וגו' "ויגד למלך דוד" וגו' (שמואל ב ו יא). אמרו: המטה הזה של סנפירינון הוא, של פורענות הוא, הביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים; לפיכך ידעו שהוא של נסים, שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאור", מפני התרעומת' (מכילתא; שמות יז,ה). כך שזהו כקשור עם הפרשה שמסופר על מות נדב ואביהוא, שזה מלמד על הקטורת, ובהפטרה יש את ההשלמה שמלמדת על הארון. (אולי אלו שלושה דברים כנגד גילוי יד ה' בעולם, שהארון הוא כולו רק לשכינת ה', המטה הוא מצד אחד יצירה אלוקית [אבות ה,ו] ומצד שני נעשה בו שימוש להכאת מצרים כך שיש בו שימוש האדם, והקטורת היא יצירה שהאדם מכין ומקטיר בכל יום שזהו כנגד צד האדם שמתקרב לה' [כעין מתגלה בגילוי צד עליון, וצד ביניים – חיבור, וצד תחתון]. אולי גם זה כנגד האבות [שהם שורש גילוי הקדושה בעולם] שאברהם היה מפיץ שם ה' בעולם [כל האבות היו כך, אבל אצל אברהם נאמר במפורש שקרא בשם ה' (בראשית כא,לג), קרא לגילוי שם ה' בעולם] שזהו כארון שהוא מקום שכינת ה' בעולם. ביצחק מתגלה כעין הקטורת כיון שהוא נחשב כקרבן לה' [ב"ר סד,ג]. ביעקב מתגלה המטה, שבו יצאו ממצרים שלשם ירד יעקב ובניו. שזה כמרמז על הקדושה שמתגלית בעולם, שכל דבר שיש בו קדושה גדולה יותר כך מגלה יותר שיכול להשתמש לחיוב גדול בעולם או ח"ו ההיפך אם מקלקלים בו). נראה שכיון שכאן משלים את שלושת הדברים לכן כאן מתגלה כרמז לשלושת הדברים, שלאחר מות עוזה ונתינת הארון בבית עובד נאמר: "וישב ארון ה' בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים ויברך ה' את עבד אדם ואת כל ביתו" (שמואל ב ו,יא). "ויברך ה'" וגו' - אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בנים בכרס אחד שנאמר (דברי הימים א כו ה-ח) "פעלתי השמיני … ששים ושנים לעובד אדום' (רש"י), הולדה של ששה בכרס אחד מרמז לנעשה במצרים שילדו כך ('"וישרצו" – שהיו יולדות ששה בכרס אחד' [רש"י; שמות א,ז]), כרמז שכאן זה ההמשך שהתגלה ביציאת מצרים, שזהו המטה והקטורת (שנעשה ליוצאי מצרים שנולדו ששה בכרס אחד) שכאן בא להשלים בגילוי של הארון. בנוסף: 'ואת כל ביתו – בניו ובנותיו וכל אשר לו היתה להם ברכה בבנים ובעושר ותוספת טובה בכל דבר מעת שהיה הארון בביתו' (רד"ק) [אולי דרש "ויברך ה' את עבד אדם” זה בנכסיו – שהתברך בעושר, “ואת .. ביתו" זה אשתו (כמו: ' … (ויקרא טז) "וכפר בעדו ובעד ביתו" – ביתו, זו אשתו' [משנה יומא א,א]) שזהו בניו ובנותיו שהתרבו מאשתו וכן בהמשך מתרבים (וכולם נחשבים לאנשי ביתו), והריבוי "כל" בא לרבות תוספת טובה בכל דבר]. שלושת הריבויים מרמזים כנגד שלושת הדברים שהיו ישראל מתרעמים כנגדם: הברכה בבנים כנגד המטה, שבמטה נעשו עשרת המכות שהם הפסיקו את הפגיעה שהמצרים עשו ע"י השעבוד, שמנעו ילודה ע"י השעבוד, שלכן הנשים פעלו בהסתר להרבות ילדים ע”י הליכה לבעליהם בשדה וכו' (סוטה יא,ב); וכן ע"י המטה שהכה בסלע הוציא משה מים לשתיה (כמו שמביא המכילתא), לאחר שנאמר: “ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא" (שמות יז,ג), לכן זה מרמז על הבנים שנאמר כאן שהזכירו "ואת בני" (אמנם נאמר גם “מקני” אבל הבנים חשובים יותר, ולכן בעיקר מגלה על הבנים; וכן בהמשך נאמר שה' אומר "ויצאו ממנו מים ושתה העם“ [פס' ו] כך שהדגש הוא על בני האדם, ולכן מרמז דווקא על הבנים). הברכה בעושר מרמזת כנגד הקטורת, שהיא מעשרת את האדם ('א"ר חנינא: מפני שמעשרת' וכו' [יומא כו,א]). תוספת הטובה בכל דבר מרמזת כנגד הארון, כמובא בפס' הבא: “ויגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עבד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון האלקים" (פס' יב), שזה משום שהארון הוא שיא מקום שכינת ה' ולכן משם יוצאת ברכה לכל דבר בעולם. אולי לכן הארון היה שלושה חודשים בבית עובד, כרמז לשלושה דברים; וזה בחודשים כרמז שהתחדש אז הגילוי השלישי – הארון. עוזה מת בשל הארון, ומקום הארון הוא בקה"ק, כעין כרמז לקשר לבני אהרן, שהם מתו על שנכנסו לפני ולפנים, שבקה"ק שם הוא מקום הארון (וכן כרמז שדוד העלאה את הארון לירושלים כיון שראה שם את מקומו הראוי). עוזה נפגע מארון הברית, והארון הוא כהמשך למתן תורה – שבו הלוחות שנתנו בסיני, ולכן כעין מתגלה בו גילוי של מתן תורה, כעין מה שהיה ראוי להיות בעקבות מתן תורה (לפני שחטאו בעגל ופגמו במעמדם), שזהו שלא תהא אומה ששולטת עלינו או שלא תשלוט בנו מיתה (זה מחלוקת תנאים בע"ז ה,א). לכן מובן שמתגלה מהארון – 'אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם' וכו' (במדבר רבה ה,א), שכך אויבנו נפגעו ולא יוכלו לפגוע בנו, וממילא גם לא יכלו לשלוט עלינו; וזה נעשה בגילוי של מוות (שהאש יוצאת לפגוע) כרמז למניעת מוות בישראל. אולם לפעמים כשלא היו ראויים אז היה פוגע בנושאי הארון: 'וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַנִּיצוֹצִין יוֹצְאִין הָיְתָה הָאֵשׁ שָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן וְהָיוּ נִשְׂרָפִים וּמִתְמַעֲטִין' וכו' (שם), שזהו כעין עוזה שנפגע מהארון, וכן כבני אהרן שמתו בכניסתם לקה"ק שהוא מקום הארון, ומתו באש (ספרא; ויקרא י,ב) כעין הניצוצות שהיו פוגעים בנושאי הארון כשלא היו ראויים. המקרה של עוזה נעשה לאחר המלחמה בפלשתים, שדוד שאל בה' ופעל בהתאם לנאמר לו וכך ניצח את הפלשתים (שמואל ב ה,יז-כה), שזה הראה לכולם על מעלת הארון שהוא קשור לשכינת ה', ולכן מתקשר לכך שה' אמר לדוד מה לעשות (וכן למשה ה' דיבר בהקשר לארון: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת” [שמות כה,כב], כרמז ששם זהו שיא גילוי ה'), ולכן אז כשהבינו את מעלתו היה ראוי לפעול בו בעקבות הכבוד שקיבל אז בישראל, לכן אז באו להעלות את הארון לירושלים שזה יותר מכובד לארון, כיון ששם מקומו הראוי; ועוזה מת מהארון כשפעל שלא כראוי, כעין רמז למה שהיה קורה אם לא היו פועלים כדבר ה' לדוד במלחמה. מובא באברבנאל: 'ובמעשה הזה היו ארבעה פשיעות גדולות. האחת כפי התורה נשיאת הארון היה מוטל על הלויים בכתף, וכמו שאמר (במדבר ז' ט') "עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו”, ולכן היה מהחטא העצום במה שהרכיבו הארון אל עגלה חדשה … השנית לפי שגם הלויים לא היה להם ליגע בארון האלקים, ולא היו נושאים אותו בעצמו ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות, ולכן היה מהפשע אם נגעו הלויים בעצמות הארון, כל שכל שאר ישראל. השלישית מיוחדת בעוזא שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלקים, וכמו שאמרו (במדבר י"ז כ"א) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות”. הרביעית לדעת חכמינו ז"ל (סוטה פרק ז' דף ל"ה ע"א) כי חטא עוזא במיעוט אמונה, בחשבו שיפול הארון ארצה, והנה מיעט לפי מחשבתו בקדושת הארון שלא היה יכול לעמוד בעצמו בלא נושא; אמר הקב"ה: נושאיו נושא הארון, עצמו לא כל שכן? ולהיותו בלתי בוטח בה' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה' וכו' (אברבנאל; שמואל ב ו,ה). נראה שזה כנגד ארבעת חטאי בני אהרן (שיש קשר בין המקרים כמו שאמרנו שזה גילוי מזה): 'בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן – על הקריבה, ועל הקרבה, על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה אש מבית כירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו", איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה' וכו' (ויק"ר כ,ח). העברת הארון היתה צריכה להיות על הכתף ולא על עגלה, זה כנגד שבני אהרן הקריבו בלא שנצטוו, שכל המעשה כולו לא נעשה כראוי; וכן קרבן מעלים לה' (ומעלים על המזבח) שזה רמז בגילוי העלאה, כעין שהעלו את ארון ה' על העגלה במקום על הכתף (וכן קורבן זהו קירבה לה', שבזה מתקרבים לקדושה, וכך בדוד הארון מובא לירושלים הקדושה; אבל זה נעשה בצורה שלא כראוי). חטאו של עוזה שהיה אסור לו לגעת בארון בשל קדושתו, זה כנגד שנכנסו בני אהרן לפני ולפנים, שזהו חיבור לשיא הקדושה שלא ראויה להם, שנכנסו לפני ולפנים למקום קה"ק ששם הארון, שזהו כגילוי של חיבור האדם וארון הברית שלא כראוי. מה שחטא עוזה שהוא לא היה לוי, זה כנגד שבני אהרן לא נטלו עצה זה מזה, כאילו הם מיוחדים יותר, שכך בדומה הלוים מיוחדים יותר. מה שחטא עוזה שהיה בו מיעוט אמונה, שחשב שהארון יפול, זהו כעין הבאת אש זרה, שנראה כעין שחשבו שצריך להביא אש כיון שלא תגיע אש משמים לקורבנם (או שלא תהא מספיקה), שזהו כחסרון באמונה שיכולה אש לרדת משמים. לכן כיון שקשורים בעומק מיתת בני אהרן ומות עוזה, לכן זה נקרא כהפטרת פרשת שמיני שבו מסופר על חטאם ומיתתם של בני אהרון.