'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה; והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). מפסח עד עצרת יש את ספירת העומר שהיא גילוי כנגד קשרנו לתורה: 'משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא' וכו' (החינוך, מצוה ש”ו). לכן תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, שהיה בזה פגם לתורתם, אז בספירת העומר נענשו, שבה יש גילוי של קשרנו לתורה. וכנגד שבמתן תורה נעשה קיום לעולם ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]), אז בחיסרון בקשרנו למתן תורה (שלא היו ראויים לתורה, ובגילוי בקשר למתן תורה שמתגלה בספירת העומר) זה מתגלה ב'היה העולם שמם' כעין חסר קיום. וכמו שבמתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר. א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שם), כך כשלא ראוי גילוי התורה שלהם, שנעשה כעין אי קבלת התורה, אז נעשה 'שם תהא קבורתכם'; וכעין בבת אחת (כקבורה תחת ההר שנופל עליהם), שכך כולם מתו 'בפרק אחד'. וזה התגלה בכך שלא נהגו כבוד זה לזה, כך שלא היתה אחדות, שלא כמתן תורה שבא בעקבות אחדות ('בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]). תלמידי ר"ע מתו בספירת העומר, שסופרים מהקרבת העומר שהוא בא משעורים, שזהו מאכל בהמה כמו שמתגלה אצל סוטה: 'רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה' (משנה סוטה ב,א). כרמז שהם לא נהגו כבוד זה בזה כמו שאדם ראוי לעשות, אלא התנהגו כעין בהמה; ובפרט שלא נהגו כבוד, שזה גילוי של פירוד ביניהם, והנשמה מחוברת ואילו הגוף הגשמי מופרד, ולכן התגלה כעין קשר גילוי כבהמה שהיא חומרית, שהצד החומרי הוא שהתגלה כאן במקום הצד הנשמתי שעליה התורה עומדת. לכן במקומם באו חמשה תלמידי ר"ע השנים, או שבעה התלמידים השנים (ב"ר סא,ג), כעין גילוי כנגד התורה בטהרתה, שהיא חמשה חומשים או שבעה חומשים (שבת קטז,א), ואת התורה שבידנו קיבלנו בעקבות הורדת התורה בסיני בלוחות השניים (כעין תלמידים שנים). כמו שבסוטה עונשה מתחיל מהבטן וממשיך הלאה: “ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך" (במדבר ה,כב), 'בטן ברישא והדר ירך' (סוטה ט,ב); כך גם בתלמידי ר"ע זה התחיל בבטן והמשיך הלאה, שמתו באסכרא שהיא 'מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה' (שבת לג,ב). שהסוטה חטאה בירכה בזנות ולכן ממשיך לשם, ובתלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד (אולי חטאו בפה שדיברו בצורה רעה שזהו שלא נהגו כבוד, ובכ"א) זהו פגם שמתגלה בתורתם, והתורה נלמדת בפה (“ודברת בם") ולכן לשם זה ממשיך. ומה שמתחיל מהבטן אולי כרמז שזהו כדימוי לבהמה, שהמשותף לאדם ולבהמה זהו באכילה, ולכן זה מתגלה שמתחיל בבטן, כרמז שמתחיל מהצד הבהמי. אולי גם יש כעין דימוי לסוטה, כיון שפגמו בתורה שנתנה לנו בכעין נישואין: '"ביום חתונתו” זו מתן תורה' (משנה תענית ד,ח), ולכן זהו כעין סוטה שחוטא בהיותה נשואה. (אולי בזה יש קשר למחלוקת שהובאה בגמ' קודם לסיפור על תלמידי ר"ע, שחלקו ר"י ור"ע על פס' האם מדובר על אשה וילדים [ר"י] או תלמידים [ר”ע], כעין שכך התגלה בתלמידי ר"ע כעין גילוי של אשה סוטה). אולי גם מתו באסכרא שזה מחניק, כעין כנגד שבמתן תורה נאמר שאם לא יקבלו את התורה אז 'שם תהא קבורתכם', וכעין שאדם שנקבר תחת חול ההר הוא נחנק. יש מסורת מהגאונים שתלמידי ר"ע פסקו מלמות בל"ג בעומר (כמובא במאירי [ויש עוד כמה שיטות איך הגיעו לתאריך ל”ג בעומר]) וכן להלכה: 'נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות' וכו' (שו”ע או”ח תצג,ב), מה המיוחד בל"ג בעומר שלכן אז פסקו למות (בין אם אז פסקו או שלמחרת עדיין מתו מעט אבל בל"ג בעיקר היתה ההפסקה [ראה במ"ב על שו”ע שם])? אולי זה כרמז שהם לא היו ראויים להעמיק בתורה (שאילו היו סתם אנשים לא היו נענשים כ"ך בחומרה), לכן רומז בל"ג לפס': “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט,יח). או אולי ל"ג רומז ל"גל", כרמז ל"ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום על כן קרא שמו גלעד" (בראשית לא,מח), '"גלעד" - גל עד' (רש"י). שלבן עשה גלעד שלא יבוא להרעה (שם,נב), כרמז שה' המית ת"ח רבים (הרעה להם), וכן כעין גל ששמים כמצבה על קבר; אולם יש בתוך כל זה גם "עד" שמוכיח על המשכיות התורה על אף מיתתם של ת"ח רבים שנעשה העולם שמם: “והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" וגו' (דברים לא,כא), '"כי לא תשכח מפי זרעו" - הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי' (רש"י). (והנה אם מיתת תלמידי ר"ע קשורה בשמד שהרומאים עשו [ראה 'מועדי ישראל' – 'ימי הספירה באספקלריית הדורות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], אז יותר מבורר שזהו כלבן שבא לפגוע בישראל, שכך באו הרומאים ליפגוע בישראל). אולי ל"ג כרמז לפס' הל"ג בתורה: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב,ב). '"מלאכתו" - לא כן אמר ר' ברכיה בשם רבי סימון: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אומר "מכל מלאכתו"?! אתמהא! אלא, להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה' (ב"ר י,ט). שכך התגלה בתלמידי ר"ע כעין גילוי של רשעה (בגילוי של מעמדם, שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה), ולכן ה' נפרע מהם, ונעשה העולם שמם כעין איבוד העולם. אולי ספירת העומר של יום ל"ג זה 'ארבע שבועות וחמשה ימים לעומר', כרמז לחומש במדבר (חומש רביעי) בפס' החמישי: “ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם לראובן אליצור בן שדיאור" (במדבר א,ה). שאלו שמות הנשיאים שהיו אז, '"ואתכם יהיו" - כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט' (רש"י שם,ד), כשמנאם בעקבות השראת השכינה של הקמת המשכן (רש"י שם,א [מזרחי]), לעומתם תלמידי ר"ע לא היו ראויים להתגלות בתורתם בשל חטאם שלא נהגו כבוד זה בזה (ות"ח הם כעין מלכים [גיטין סב,א], כעין הנשיאים ששלטו בשבטם), ולכן לא התגלה "יעמדו אתכם" – עמידה יחד עם משה ואהרן, כי תורתם כעין פגומה, שלא כמשה ואהרן; ובפרט שאהרן היה מקרב בעשיית שלום (אבות א,יב) והם ריחקו ע”י שלא נהגו כבוד זה בזה, ולכן אין בהם עמידה בעולם, אלא מתו. ואולי ארבע שבועות וחמשה ימים כרמז שבתורה (שזהו ספירת העומר לקראת מתן תורה) יש גילוי שם ה', ובו מתקנים את העולם לגילוי שם ה', וזהו שם הויה שהוא בן ארבע אותיות (ובו נברא העולם, שהוקדם למידת הדין בשביל גילוי חסד כדי שהעולם יברא), אלא שהם בשל חטאם הביאו על עצמם את מידת הדין (בשל תורתם, שנענשו בשל היותם ת"ח שלא נהגו כבוד) שזהו שם אלקים שהוא בן חמש אותיות (כעין ששם הויה לפעמים נקרא בשם אדנות ולפעמים בשם אלקים, ולכן שם הויה נרמז בשבועות ושם אלקים נרמז בימים כעין הפירוט שמתגלה מהכללי יותר), וכך פגעה בהם מידת הדין ומתו במיתה נוראה.