"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” (ויקרא כג,טז). 'ת"ר: (ויקרא כג, טו) "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד. "ממחרת השבת" ממחרת יו"ט' וכו' (מנחות סה,ב). ממחרת השבת הכוונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, אלא שמדוע התורה אמרה בצורה כזו שיכולה להטעות, שיכולים לחשוב בפשטות שהכוונה לשבת ממש (כמו שסברו הבייתוסים שלא האמינו במסורת התושב”ע)? אולי התורה באה להדגיש בזה רמז לשבת כרמז לבריאת העולם, שאת היו”ט אנו מקדשים (שהוא חל ע”פ קביעת החודש), שכך גם את העולם שנברא בשבוע הבריאה אנו מקדשים, ולכן בזכות זה העולם עומד, כעין שה' ברא את העולם בשבוע הבריאה ומכח זה העולם עומד, כך גם ע”פ קידושנו את העולם העולם עומד; וזה נעשה ע”י התורה, לכן זה קשור לספירה שבין פסח לשבועות שהיא כרמז שאנו מצפים למתן תורה, שמפני התורה נבראו שמים וארץ ולשם כך יצאנו ממצרים, שהתורה היא 'עקרן של ישראל' (החינוך; מצוה ש"ו). לכן נרמז לשבת כרמז לבריאה ולמתן תורה שנעשה בשבת (שבת פו,ב), שמכוחו אנו מעמידים את העולם שנברא בשבוע הבריאה כמו שמרומז בשבת, וזהו כיו”ט שאנו מקדשים את העולם. אולי ה' ברא את העולם בבריאה אולם המאמרות ממשיכים להעמיד את העולם כל הזמן, שה' מקיימם כל הזמן ("לעולם ה' דברך נצב בשמים" [תהלים קיט,פט]), כך שיש גילוי בעבר ויש המשכיות כל הזמן, וכך גם בתורה יש את ההתחלה של העמדת העולם ויש את ההמשכיות כל הזמן. שבמתן תורה היה את העמדת העולם (וקשור לבריאת העולם, שיום השישי בבריאה מגלה אליו): 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א); ויש לזה המשכיות כל הזמן: 'והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' (פסחים סח,ב). [ובע"ז (ג,א) הגמ' מחברת בין הפס' של ר”א לדברי ר”ל, כך שמשמע כעין דברינו שזהו כמו שבבריאת העולם יש קשר בין ההתחלה וההמשכיות]. אולי לכן כנגד זה סופרים את ספירת העומר בשתי גילויי ספירות: 'אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי' (מנחות סו,א), כעין כנגד שיש שני גילויים של העמדת התורה את העולם. אולי מניית הימים רומזת שבכל יום אנו מעמידים בו את העולם בלימוד התורה שלנו בכל רגע, שכל יום עומד בעצמו; ומניית שבועות רומז להעמדת העולם במתן תורה שזהו שבוע כרמז לשבוע הבריאה, שמתן תורה היה התנאי של בריאת העולם בשבוע הבריאה. אולי כרמז על גבי שיטת אמימר: 'אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא' (שם). 'אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר. אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי' (רש"י). שכיון שאין מקדש אז לא צריך למנות שבועות כיון שזה רק לזכר, יוצא שמתבטל מניית שבועות כשאין מקדש, אז זהו כעין רמז שזה כנגד מתן תורה בסיני, ולכן כשאין מקדש שהוא המשכו של המשכן שהוא המשכו של מתן תורה בסיני – אז גם אין מניית שבועות שזה גילוי של מתן תורה בסיני. (גם המשכן כנגד בריאת העולם [תנחומא “פקודי” סימן ב], לכן המקדש מגלה על בריאת העולם שהותנתה בקבלת התורה). (אמנם אין הלכה כמותו ['וסופר הימים והשבועות כיצד? ביום הראשון אומר: היום יום אחד (בעומר). עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר). וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר). וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות (בעומר). ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום' (שו”ע; או”ח תפט,א)], אבל זה רק כדי לרמז ע”פ היוצא מדבריו). אולי אפשר שגם המחלוקת האם בכל יום יש מצות ספירה לעצמו או שכל הימים זה המשך אחד (ראה בטור או"ח סימן תפט [ובב"י שם]), נובע בעומקו (בצד הפנימי שלו) מההבדל שאמרנו, שיש גילוי של כל יום ויש גילוי של מה שנעשה במתן תורה שהארץ נקבעה במתן תורה; ולכן אם שכח יום אחד אז אין המשכיות רציפה, כעין שאין המשכיות ממה שהעולם נקבע בסיני, ולכן יש חסרון בגילוי של ספירת העומר מצד זה, אולם מצד זה שבכל יום אנו מעמידים את העולם ע"י התורה, אז כל יום יש בו גילוי כשלעצמו בספירת העומר. לכן יש מקום לומר שיש חסרון בספירה ולכן אין להמשיך לספור בברכה, ויש מקום לומר שבכ"ז יש עדיין גילוי של מצוות ספירת העומר שמתחדש בכל יום ולכן מצד זה ניתן להמשיך את גילוי ספירת העומר על אף שאין בו את השלמות של ספירת העומר כראוי בשני המובנים.