'שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים, שנ': "ויעזוב בגדו אצלה וינס החוצה" (בראשית לט), וכתיב "הים ראה וינס" (תהלים קיד ג)' (מכילתא; שמות יד,טו). וכן הובא בב"ר: '"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ" וְגוֹ'. "וַיֵּצֵא הַחוּצָה" קפץ בזכות אבות, היך מה דאת אמר (בראשית טו) "ויוצא אותו החוצה". שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הה"ד (תהלים קיד) "הים ראה וינוס", בזכות "ויעזוב בגדו בידה וינס"' (ב"ר פז,ח). נראה שרמזו במדרש (מעבר לפשט שאלו דרשות על הפס' שיוסף ברח מלחטוא עם אשת פוטיפר), שיוסף הצליח לברוח בזכות האבות, שזה מתקשר לנאמר שיוסף בא לחטוא ובכ"ז הצליח להתגבר בזכות שראה את דמות יעקב אביו: '"ויבא הביתה לעשות מלאכתו". רב ושמואל, חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס. "ואין איש מאנשי הבית" וגו', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. (בראשית לט, יב) "ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון". מיד (בראשית מט, כד) "ותשב באיתן קשתו", א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו. "ויפוזו זרועי ידיו", נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. "מידי אביר יעקב" מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב. "משם רועה אבן ישראל" משם זכה ונעשה רועה, שנאמר (תהלים פ, ב) "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף"' (סוטה לו,ב). (דרשו שיוסף ראה את יעקב בחלון: 'באותה שעה באתה דיוקנו של אביו. כתב רבינו משה הדרשן: "ואין איש מאנשי הבית שם בבית" דמשמע דוקא מאנשי הבית לא היה שם, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית, כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם, וזהו דמות דיוקנו של אביו. ותימה קצת מנלן דנראית לו בחלון? ושמא מדכתיב "בבית" דמשמע בבית לא' [תוס' ד"ה 'באותה']. ואולי אפשר שדרשו גם "משם רועה" כעין 'משום רואה', משום שראה את יעקב, שאמר לו שיחליט אם רוצה להיות באבנים [שבאפוד] עם שאר שמות בניו או לא, שזהו "אבן ישראל" – כעין קיצור 'או בן ישראל' וברמז ל"אבן" שבאבני האפוד). ממילא יוסף התגבר על טבעו ע"י שראה את דמות אביו, וכך נס מפני אשת פוטיפר, וכך בהתאם לזה הים נס מפניו כשראה את יוסף (כעין כנגד שיוסף ראה את יעקב). יוסף התגבר על טבעו ונפרד מאשת פוטיפר (להיות שנים נפרדים ולא יחד), שלא כטבע הרגיל באדם, וכך גם הים שלא כטבעו הרגיל נבקע ונפרד לשנים. בפשטות הדרשה הים ראה את ארון יוסף ונבקע לפניו – בשל יוסף עצמו, וממילא ישראל כבר עברו יחד איתו. אולם זה יותר מזה, בזכות שיוסף התגבר על יצרו 'זכה ונעשה רועה, שנאמר “רועה ישראל”' וכו', ממילא לכן כשעמדו לפני הים, והים התבקע בשל עמידתו של יוסף בניסיון, ובניסיון יוסף התגלה בתור הרועה של ישראל, אז לכן ראוי שיבקע הים לפניו ולפני צאנו בנ"י. אולם אולי אפשר יותר מזה, מעשה יוסף זהו דוגמה לכלל ישראל, כמו רועה שמנהיג את צאנו, שכך הצאן מתנהג כמו הרועה (וזהו שנאמר ליוסף שיכתב יחד עם שאר אחיו באבני האפוד, כעין שקשורים כולם בקדושה ולא דבקים בזימה); שישראל היו מנוקים מזימה ולכן זכו להיגאל ממצרים, וזה קשור ליוסף: 'ד"א, א"ר פנחס בשם ר' חייא בר אבא: "גן נעול" ע"י שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים, מתוך כך "שלחיך שלוחיך" כד"א (שמות יג): "ויהי בשלח פרעה". ר' הונא בשם ר' חייא בר אבא אמר: שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו ישראל בזכותו. א"ר חייא בר אבא: כדאי היה גדור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו' (ויק"ר לב,ה). כשגזרו המצרים את גזרת השלכת הזכרים למים הם רצו להרוג את הזכרים ולקחת את הנשים: 'לפי שהיו מצרים שטופים בזימה, לפיכך אמר להם "ואם בת היא וחיה"' (לקח טוב; שמות א,טז). לכן בקריעת ים סוף שאז בא העונש למצרים על גזרת ההשלכה למים ('במים דמו לאבדם והם נאבדו במים' [רש"י; שמות יח,יא. וראה סוטה יא,א]), זה מתקשר עם רצונם של המצרים לזימה, לעומת ישראל שמנותקים מזימה, ולכן אז ראוי להפריד אלו מאלו, ולהעניש את מצרים על מעשיהם, ולכן זה מתגלה בקריעת הים לשנים (כעין רמז להבדלה בין השנים – בין ישראל ומצרים) והטבעת המצרים. אולי במים יש סערות, וכך מרמז על יצר הזימה שהוא סוער באדם בטבעו, וכך בקריעת הים נבקע טבעו של המים לשנים, והמצרים טבעו בסערה בים כזימה הסוערת בהם, לעומת ישראל השולטים על טבע הזימה ומגודרים בה, וכך המים נעשו להם כעין גדר מזה ומזה (ובלא גילוי של מים שקשורים לסערות). גם נראה שנאמר: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים' וכו' (סוטה יא,ב). שהגאולה קשורה בחיבור בין איש ואשתו, היפך מזימה, שזהו שהנשים היו פועלות כדי להתחבר לבעליהן ולהרבות את ישראל (ולא לזנות עם מצרים), וזה נעשה בשאיבת מים, ובו נזדמן להם חצי מים וחצי דגים ועם זה השתמשו להתחבר לבעליהן; לכן נראה שכך בדומה בקריעת הים שהתגלתה בזכות יוסף שהתגבר על יצר הזימה, התגלה גם גילוי שישראל מנותקים מזימה, וזה מתגלה במים כמו שפעלו בשאיבה, והים נבקע לשנים כמו שבכדיהם היה חצי חצי (חצי מים וחצי דגים), וכך עברו ישראל בקריעת ים סוף. נראה גם שקריעת ים סוף באה בגאולת מצרים לקראת הליכתם למתן תורה, ולכן בים התנבאו והתחברו לתורה (שאמרו "זה א'לי ואנוהו" [שמות טו,ב]. 'דתניא: "זה א'לי ואנוהו" – התנאה לפניו במצות' וכו' [שבת קלג,ב]), לכן נעשה קריעת הים כגילוי שטבע העולם עומד על חיבור התורה ובנ"י (ולכן זה התגלה בקריעת הים, שמשנה את טבעו, לומר שהטבע מתקיים ע”י ישראל והתורה), וישראל צריכים להיות בני חורין כדי להיות עבדי ה' כראוי, שזהו יציאת מצרים ואחריה קבלת התורה. כך שקריעת הים היה כגילוי לקידוש שם ה' בשביל תיקון העולם (שכל העולם שמע על קריעת ים סוף, כמו שאמרו בשירת הים וכמו שרחב אמרה למרגלים); וזהו: 'בזכות ירושלם אני אקרע להם את הים, שנ': "עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא" (ישעיה נב), ואומר "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" (שם נא)' (מכילתא; שמות שם). שהים נבקע בשביל גילוי שם ה' בעולם שמתגלה מירושלים. זה מתקשר לזכות הניסיון של יוסף, שעמד בניסיון ע"י שיעקב אמר לו על האבנים שבאפוד שבמקדש (שבירושלים); וה' שונא זימה ('אלקיהם של אלו שונא זימה הוא' [סנהדרין קו,א]), כך שהחיבור לגילוי שם ה' (ששיאו בירושלים) קשור בהתבדלות מזימה. בנוסף, הזימה קשורה לע"ז, שזהו השתעבדות ליצריות (שזהו זימה, וכן העובד ע"ז כולו דבק בגשמיות עד שאפילו את האלוקות הוא מזהה כגשמיות), לכן גם התגלה קשר ביניהם: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). וכל התורה נגד ע"ז: '"וסרתם מן הדרך" – דרך חיים לדרך מות: "מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" – מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי; דברים יא,כח). לכן בהתחזקות של יוסף שלא לחטוא יש גילוי כנגד כל התורה (וגם אצלו יש גילוי קשר לעריות וע"ז, שהם רצו לחטוא ביום החג של הע"ז שלהם [שלכן לא היה אף אחד בבית]). ממילא זהו שבקריעת הים נאמר שנבקע בזכות יוסף שקשור לכל התורה וזה קשור לעמידתו בניסיון: ' … מה כתיב שם? "ויעזוב בגדו אצלה" (שם לט יב). אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשיצאו בניך ממצרים, עתיד הים לראות ארונך ולברוח, שנאמר: "הים ראה וינוס (הירדן יסוב לאחור)” (תהל' קיד ג). ומה ראה? ראה ששמר יוסף כל עשרת הדברות. שמעון איש קטרון אומר: עצמותיו של יוסף ראה. ולא עוד, אלא שהייתה ארונו מהלכת לפני הארון. ואומות העולם רואין אותו ואומרים: מה טיבו של ארון זה שהוא הולך לפני ארון של תורה? וישראל אומרים: זה ארון המת, שהוא מהלך לפני ארון התורה, שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא נתנה התורה, ולפיכך זכה לילך עמו' (תנחומא "נשא" סימן ל). שכך בגילוי יוסף הודגש על בנ"י שיוצאים לקבלת התורה ולגילוי שם ה' בעולם, ולכן ראוי הים ליקרע לפניהם, שכל המציאות בעולם עומדת על קבלת התורה של ישראל (שבת פח,א). בנוסף יש בזה תשובה לקטרוג של סמאל נגד קריעת הים: ' … כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים? מה עשה הקדוש ברוך הוא? מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה, דכתיב בו (איוב א, א) "איש תם וישר". אמר לו: הנו בידך. אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים, ואחר כך אציל את איוב' (שמו"ר כא,ז). ה' פעל ע"י איוב, ואיוב נענש על מה שלא פעל כשהתייעצו על הגזירה להשליך את הזכרים למים ('איוב ששתק נידון ביסורין' [סוטה יא,א]), שבגזירה התגלה שמצרים שטופים בזימה (שלכן רצו להחיות את הנקבות), ואילו ישראל לא כך, ולכן זה מגלה שבמהותנו אנו לא קשורים לע"ז אלא לתו"מ. לכן ע"י גילוי יוסף מתגלה על ישראל שאינם שטופים בזימה כמצרים, ולכן ראוי לקרוע להם את הים, ואילו את המצרים יש להטביע כמתגלה בהם שהם לא ראוים שיקרע להם הים (שהם קשורים לזימה), אלא ראוי שיטבעו כעונש על גזרתם, וגזרתם קשורה עם זימה, שגזרו שהזכרים ימותו והם יקחו את הנקבות (כך שיש שני קטרוגים נגד מצרים שלכן ראוי שיטבעו: כעונש על גזרתם, ושהם שטופי זימה ולכן לא ראוי שהים יעמוד להם; ושניהם באים יחד, שקשורים זה בזה – הגזרה והזימה שלהם, שבגזרה פעלו במחשבה על זימה [שישארו הנקבות בשבילם]). לכן ה' נתן את איוב, כביטוי להזכרת הגזרה של כל הבן הילוד שראוי להעניש על כך (שכך איוב נענש על שותפותו בעצה), שאפילו על שתיקתו של איוב ראוי להענישו, וק"ו שראוי להעניש את מצרים על עשיית גזרתם; ואילו ישראל יגאלו כיון שאין בהם גילוי שקשור לגזרה – שאין בהם כלל זימה אלא הם קשורים לקדושה (שזה עצמו גרם למצרים לרצות להזיק לישראל, בשל היותם דבקים בטומאה ולכן מתאבים את הקדושה). וזה כרמז ביוסף שהיה היועץ הכי גדול ומשנה למלך פרעה, כעין איוב שהיה יועץ, ולכן מתגלה ביוסף הניתוק מזימה, וכך גם זה בבנ"י ולכן ראויים ליגאל, ואיוב ליסורים, שמתגלה בהיותו יועץ שאינו צדיק בשלמות, שלא כיוסף הצדיק, וכך איוב נענש (על ששתק, שהיה בזה כעין הסכמה בשתיקה לפעולת מצרים שפעלו מהמשיכה שלהם לזימה) וישראל נגאלו בזכות יוסף הצדיק.