"וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו"

(שמות מ, יח)

אדם בונה את ביתו. ראשית, בונה הוא את יסודותיו, לאחר מכן עליו להעמיד את הקירות, ולאחר מכן יציקת התקרה. במשכן זה עבד אחרת. עיון בפסוקי התורה המתארים את הקמת המשכן על ידי משה רבנו, מלמדים כי הוא נבנה שלא כדרך הטבע. תחילה נפרשו היריעות, הקרויות בלשון התורה "משכן" (מסכת שבת כח, א), ורק לאחר מכן הועמדו הקרשים התומכים בהן. או במושגים שלנו: התקרה היא זו שהוצבה ראשונה, ואילו קירות הבית הגיעו אחריה.

מעניין לברר, כיצד עמדו היריעות טרם הונחו הקרשים? האם עמדו באוויר בדרך ניסית, או שמא הוחזקו בידיהם של אנשים (אולי הלווים) עד להנחת הקרשים? ובכלל, מדוע נבנה המשכן בדרך זו - מלמעלה למטה - שהיא דרך די מסובכת?

בעל ה'שם משמואל' מבאר, שבניית המשכן בדרך זו, על אף הקושי שבה, נועדה להעביר מסר חשוב במיוחד לעם ישראל, וכך כתב (פקודי שנת תרע"ה):

" 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' - הנה משמע שסדר ההקמה היה תחילה היריעות התחתונות ואחר כך הקרשים.. וכן פירש "הספורנו", שהוקמו היריעות קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקים בו ואם על דרך נס.. ויש להבין טורח זה או נס זה למה, ומה תועלת בו, ומדוע לא הוקמו כדרך הבניינים, מתחילה הקרשים, להיות נושאים ליריעות ואחר כך היריעות?.. לזה בא הרמז להורות חסדי השם יתברך שעשה עם ישראל, שהיו אחר חטא העגל ולא היו עדיין ראויים להשראת השכינה, אלא שהקדים הקב"ה והשרה שכינתו עליהם בעודם בשפל המצב, כדי שיתעודדו ויתחזקו וייעשו ראויין להיות נושאים לאור האלוקי..".

על מנת להבין מסר זה יש להקדים עיקרון רוחני חשוב. על הפסוק בסדר עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בכניסתו לקודש הקדשים (ויקרא טז, טז): "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", מפרש רש"י: הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם - "אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם".

פירושו של רש"י שופך אור על הבנת מקומה של השכינה ופועלה. בניגוד למחשבה שהשכינה שורה רק במציאות אידיאלית עת האומה מתנהלת כשורה, הכתוב מלמדנו שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עלינו גם כאשר אנו טמאים. הקשר של הקב"ה עם בני ישראל אינו מותנה, גם כשישראל נמצאים בשפל המדרגה הרוחנית, הקב"ה שוכן איתם בתוך טומאתם.

על פי עיקרון זה מבאר ה'שם משמואל' את הסדר המוזר של הקמת המשכן. בני ישראל חטאו בחטא העגל, ומצד מעשיהם לא היו ראויים שתשרה עליהם שכינה. הקב"ה רוצה לרומם אותם, ולכן משרה עליהם את שכינתו בלי כל קשר למצבם הרוחני העכשווי. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהיריעות - המבטאות את התוכן הרוחני של המשכן - תיפרשנה בראשונה, ורק לאחר מכן יונחו הקרשים, הנושאים את היריעות ומבטאים את התוכן החומרי.

מסדר זה ילמד העם שהתוכן הרוחני שורה בו גם ללא הכשרה מתאימה, ובכך יתעודדו בני ישראל ויבינו את עומק הקשר שבין הקב"ה לעמו, ומתוך כך יתאמצו להיות ראויים שתשרה עליהם השכינה בזכות עצמם מכוח מעשיהם, ולא רק בגלל חסד ה' עליהם.

וכשם שלימוד זה היה נצרך לאנשי דור המדבר שחטאו בחטא העגל, כך הוא גם חשוב לנו. אם ברגעי משבר רוחני, עת מלופף הוא בחטאיו, ידמה האדם לחשוב שאין הוא ראוי לגשת אל הקודש ושאין באפשרותו להיפגש עם דבר ה', מיד יתעשת וידע שמחשבת טעות בידו. מסדר בניית המשכן נלמד ונפנים כי בכל מצב, יהא אשר יהא, יכול האדם לגשת אל הקודש, להיפגש עם דבר ה' ולהיבנות ממנו - "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

לאחר "זריקת העידוד" יוכל האדם להרים ראשו, וחזקה עליו שישנס מותניו ובכוחות מחודשים יתאמץ להיות כלי מחזיק ברכה לקדושה ולטהרה, בכל מקום ובכל זמן.

הרב אלי שיינפלד, מהספר: "לאור השם" הארות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי ה'שם משמואל' על פרשיות השבוע