"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא.. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"

(שמות לו, ה-ו)

בהתנדבות למשכן כולם רצו להיות שותפים, והתרומה הלכה ונערמה במרכז המחנה, כמות הולכת וגדלה של זהב, כסף ונחושת. ואז מגיעה הקריאה מעושי המלאכה: העם מביאים יותר מדי, כבר אין צורך בתרומות.

מדוע? מה רע בלהביא עוד? שיהיה קצת עודף?

כתב ה"שפת אמת" ("שפת אמת", תרל"ה): "בפסוק: 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא..' - ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים... שכתוב בשם ה"בעל שם טוב" לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחושבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומשה רבינו עליו השלום והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא להתערב בו פניות כנ"ל".

ה"שפת אמת" מלמד אותנו כאן עניין עמוק מאוד. עשיית המשכן הייתה חייבת להיות עניין מדויק מאוד, שכולו לשם שמיים. כמו שאפשר ליפול בכוונות זרות במיעוט תרומה, בקמצנות - כך אפשר ליפול גם בכיוון השני: בריבוי תרומה, בהתלהבות עודפת, בנדיבות שלא לשם שמיים, אלא לשם עצמי.

מתחילה יש במחנה ישראל מין תחרות סמויה: מי יביא יותר, מי ייתן יותר. קצת מזכיר את המכירות הפומביות שנעשות בבית הכנסת בחגים. פעמים מי שהתחיל בעניין כבר היה רוצה לרדת מהעץ, כי הסכום טיפס והאמיר ולא לזה הייתה כוונתו וכוונת כיסו - אך הוא כבר לא יכול. עיני כולם נעוצות בו, והוא כבר לא יכול לסגת. זו אמנם נדיבות, אך אין היא כבר לשמו של הקדוש ברוך הוא, אלא לשמו של הנדבן, ובמשכן נדבה כזו אינה רצויה.

משה והזקנים שמרו על הנדיבות של בני ישראל שלא תעבור את הגבול, שלא תהפוך לתחרות. שתישאר נקייה וטהורה, כדי לשמור על התרומה לשם שמיים.

אם בסוף כל עבודה לשם יתברך - בין אם זו תפילה, שיעור או בניית ארון קודש או בית כנסת - ממלאת את הלב תחושת סיפוק ושביעות רצון, זו אינדיקציה לא טובה, כפי שכתב ה"שפת אמת" בשם ה"בעל שם טוב". עבודת השם אמיתית אמורה להביא את העובד בה לתחושה של יראה: כיצד אני, בשר ודם שפל, מעז בכלל לתרום משהו, לעשות משהו למען מלך מלכי המלכים?

אמנם אי אפשר לעצור את תחושת שביעות הרצון הזאת, אך אפשר ללכת מידי פעם כמה צעדים לאחור ולהיזכר במי אנחנו עוסקים. ואז האגו מתמעט, ויראה ובושה ממלאות את חדרי הלב: האם הייתי ראוי בכלל? האם התרומה אכן באה מלב נקי וטהור, או שבאתי להאדיר את שמי על חשבון הקדוש ברוך הוא? התנועה הזאת עצמה - היא התיקון של הנדבה והנתינה המוגזמות.

אנחנו מדמים בנפשנו שצריך להתאמץ כדי לא לקמץ בעבודת השם, אך מדברי ה"שפת אמת" אנחנו למדים שלעיתים צריך להתאמץ גם לא להפריז. כי ההפרזה מסיטה את אלומת האור אליי, וזה בדיוק הגבול העדין בין נתינה ובין השתלטות, בין עבודת השם ובין עבודת עצמי.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על פרשת השבוע"