"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"

(שמות לב, טז)

החופש הוא היסוד המשמעותי ביותר במודרנה, האדם הוא יצור אוטונומי, חופשי, לא משועבד. ואם כך, כמו אבן נגף בדרך לחופש הזה ניצבת הדת כגורם כופה, מכריח, מצווה. שריד מעולם ישן. אך העולם החדש חופשי. ובאמת, כך קראו פעם לאלה שלא שמרו תורה ומצוות: "חופשיים".

והנה, דווקא במוקד "הכפייה", במעמד הר סיני בקבלת עשרת הדברות, שניתנו תוך כפייה, אנחנו נרמזים מהפסוק (שמות לב, טז): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" - שיש כאן סיפור עמוק של חירות.

בפרקי אבות, אומר לנו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (פרק ו, משנה ב): " 'וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת', אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה".

המימרה המוכרת הזו נשענת בעצם על שגיאת כתיב. הרי את המילה "חרוט", לשון חריטה, יש לכתוב באות ט' בסופה - והנה התורה כתבה אותה באות ת' - "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". אלא שכמובן שאין זו טעות והתורה הקדושה רוצה להעביר לנו מסר עמוק מאוד מהי חירות אמיתית.

כי מהי חירות אם לא להילחם נגד הנטיות הנמוכות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו ולנצח אותן? מהי חירות אם לא לגשת לענייני העולם הזה, מלאי התאוות והמשיכה - ולהצליח להתנהג בהם לפי ערכים אחרים, שאינם מכאן, ערכי נצח? לחלק ממונך לצדקה, לעדן את יצר המין, לא לדבר לשון הרע, לדייק את האכילה, להיות זהיר ברכוש הזולת, להודות על האמת ועל טעות, לבקש סליחה, ועוד ועוד מעשים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם נגד כיוון התנועה של כדור הארץ ושל המציאות החומרית - אין לך חירות גדולה מזו!

אמר אחד מחכמי ישראל: "כל שאינו עובד אותו (את הקב"ה), עובד את זולתו (את עצמו)". אף אחד לא חי בוואקום. על כולנו פועלים וקטורים רבים של לחץ חברתי, תרבותי וגם אישי, כי הרי אדם בתוך עצמו הוא גר, וקרוב מאוד אצל עצמו.

התורה נותנת לנו סיכוי. מול כוח המשיכה שלנו אל עצמנו ניצבת שיטה שלמה, כוללת, מילדות ועד זיקנה, מיחיד ועד אומה, שמדריכה אותנו כיצד להתנהג בעולם הזה החומרי לפי קווים של נצח. הדבר לא נעשה יותר קל. גם מי שמחזיק מפה נכונה צריך לבסוף לטפס את ההר. הדבר נהיה בחירי. יש אפשרות של בחירה. סוף סוף יש שני צדדים. עד למתן תורה רק צד אחד השמיע את קולו, כעת עם מתן התורה נשמע גם קולה של החירות.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על המועדים"