"ועשו את האפד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חשב. שתי כתפת חברת יהיה לו אל שני קצותיו וחבר. וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם. מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל מסבת משבצות זהב תעשה אתם. ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן" (שמות כח,ו-יב). '"ועשו את האפד" – זה בגד העליון, שמאפד את התחתון, והיה חוגרו, וכה״א "נער חגור אפוד בד” (שמואל א ב׳:י״ח)' (לקח טוב). האפוד הוא בגד עליון שעל הבגד שתחתיו, אולי זה מרמז על שבבנ"י יש חלק חיצוני, שזהו גוף האדם, שהוא מכסה על החלק פנימי המהותי שבאדם, שזהו הנשמה שהיא עליונה – חלק ה' ממעל. שזה מרמז על כך שבבנ"י יש מעלה מיוחדת של חיבור לקדושה – חיבור לה'. לכן האפוד מכפר על ע"ז: 'אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב (הושע ג, ד) "אין אפוד ותרפים"' (ערכין טז,א), כיון שמבטא שבבנ"י יש חיבור לאלוקות, ומה שהתחברו לע"ז אין זה עמוק במהותם, אלא חיצוני וזר למהותם האמיתית (שע”ז זה ההיפך מחיבור לאלוקות ה'). הגילוי החיצוני של מהותנו הקדושה (של נשמתנו) זהו חיבורנו לתורה שהיא נטוע במהותנו ("עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [ישעיהו מג,כא], שגילוי שם ה' בעולם זהו מהות יצירתנו), לכן נראה שיש רמזים לתורה באפוד, שהוא נעשה מחמשה סוגים: “זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר", כרמז לחמשה חומשי תורה (וכן נאמר בו שנעשה "מעשה חשב", '"מעשה חושב" – כבר פירשתי שהיא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו' [רש"י], כרמז לתורה שצריך ללמוד בשכל "חושב" – בהפעלת המחשבה, תוך דיון שאפשר לומר לצד כזה ואפשר לומר אחרת לצד אחר [כשתי צורות שונות משני עבריה] שכך מבררים את העניין בשלמות כראוי). ובלימוד תורה יש מקלים ויש מחמירים, שלומדים אחרת את העניין (כעין ב"ש וב"ה) וזהו: "שתי כתפת חברת יהיה לו אל שני קצותיו וחבר", שיש שתי כתפות שמתחברות לאפוד משני צדדיו, כרמז לדעות השונות בין החכמים ובתי המדרש שחולקים אלו על אלו, אבל שניהם מחוברים לאפוד, שבשניהם יש אמת, שניהם דברי ה': 'יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' (עירובין יג,ב). ויש באפוד את חשב האפוד שהוא: '"וחשב אפודתו" – וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו' (רש"י), שזה כעין פועל על מראה הכהן לטובה, כעין הנאמר על החכמה: "חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא" (קהלת ח,א). '"תאיר פניו" – כי בעבור החכמה כולם מחבבים אמריו ונשמעין לו, והוא דבר המרחיב לב האדם ומצהיל הפנים. "ועוז פניו" – חוזק מראית פניו נשתנה לשבח משאר בני האדם. והוא כפל ענין במלות שונות' (מצודות), כרמז לחכמת התורה שפועלת על האדם לטובה, שמתחבר לדעת הקב"ה, שתופס בשכלו (ונדבק בה', שהוא ורצונו אחד). ויש על האפוד אבנים עם שמות בנ"י: "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם", שזה בשני אבנים כעין רמז לשני לוחות הברית שקיבלנו, ויש ששה שמות בכל אבן כנגד שבבנ"י חל בנו התושב"ע שהיא ששה סדרים; והשמות מחולקים בשני האבנים, כעין רמז שלא כולם היו באותה דעה, אלא היו בישראל הלכות שונות ומנהגים שונים לפני השבטים השונים (כעין שינויי העדות שבימנו). '"כתולדותם" – כסדר שנולדו: ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו; כ"ה אותיות בכל אחת ואחת' (רש"י). שביחד יוצא חמישים אותיות, שזהו כרמז לחכמת ה' השלמה: 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר"ה כא,ב), כרמז שהתורה במעלתה השלמה חלה עלינו רק כשבא יחד עם אחדות ישראל בשלמות (שזהו חמישים ע”י איחוד בין הכתוב על האבנים השונות). ובכל אבן כ"ה אותיות כנגד המילה "כה" שרומזת לנבואה: '"זה הדבר" – מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר”, ומוסיף עליהם "זה הדבר”' (ספרי; במדבר ל,ב). נביאים התנבאו ב"כה" כמו משה, שזה כרמז שהנבואה מכח התורה ('יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א], כיון ששורש הנאמר בנבואה זה מהתורה), שכך נבואה מראה על כח התורה שיש בנו, וקשרנו לה' עד כדי כך שה' נגלה אלינו בנבואה. את השמות כותבים בצורת חריצה ('"פתוחי חותם" - ... חרוצות האותיות בתוכן' וכו' [רש"י]), כעין שהדברות בלוחות היו חקוקים ("חרות על הלחת" [שמות לב,טז]). גם נראה שזה בצורה של חריצה כרמז שבנ"י קשורים לטבע במהותו (שזהו שכתוב בצורה של חריצה שבה השמות מופיעים מהאבן עצמה, שלא ככתב שזה בחומר אחר על גביו), שכל העולם נברא בשביל בנ"י והתורה ('"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' [רש"י; בראשית א,א]). האבנים נתפסים ע"י מסגרת זהב, כרמז שהתורה בבנ"י מתגלה ע"י שיש הלומדים אותה (שזהו האבנים, כאבני לוחות הברית) ויש מי שתומך בהם בממון (שזהו הזהב), "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג,יח). האבנים נמצאות על כתפות האפוד ("ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל") שהם על כתפי הכה"ג ("ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן"); שעל כתפי האפוד זה כרמז שהתורה מתגלה על ידנו בעולם, כעין שאנו נושאים אותה על כתפינו, אנו בנ"י הם אלו שמגלים בעולם את התורה ושם ה'; ואהרן נושא על כתפיו כרמז כביכול לנשיאת התורה ע"י הכהנים שמלמדים תורה בישראל: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב,ז), ובכלל שבט לוי – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג,י [בפס' נאמר גם על הקרבנות, אולי בא לרמז שעיקר לימוד התורה בשבט לוי זה ע”י הכהנים]). אולי על כתפי הכה"ג מרמז שהכהנים נושאים את ארון הברית שבו התורה על כתפיהם ('היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו"' וכו' [ספר המצוות לרמב"ם, עשה לד]). וכל זה זהו זכרון לבנ"י, שמזכיר מיהם באמת בנ"י, שיש בנו נשמת ישראל המחוברת לקדושה ולתורה, '"לזכרון" – שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם'' (רש"י).