בס''ד             פרשת תרומה: האם מותר לשים פתקים בכותל המערבי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כה, ב), על תרומות בני ישראל למשכן, וההכנות לבנייתו: ''דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי''. בעוד שבפרשה זו הציווי על הארון והכפורת נאמר בתחילה, בפועל בנו קודם את המבנה החיצוני של המשכן. הרמב''ן (שם, ד''ה כאשר) הסביר, שמטרת המשכן היא השראת שכינה הבאה לידי ביטוי בארון, אך בפועל כאשר בונים את המשכן, מבחינה טכנית יש לבנות קודם את המעטפת. ובלשונו:

''ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון... על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה.''

בעקבות התורה המזכירה את בניית המשכן, נעסוק השבוע בדיני הכותל המערבי. נראה את המחלוקת ההיסטורית, שהוכרעה בזמן הזה, האם הכותל הוא חלק מעזרת המקדש, או חלק מחומות הר הבית. נראה את הנפקא מינות למחלוקת זו, וההשלכה ההלכתית לכך, וביניהן, האם מותר להכניס אצבעות לחרכי הכותל. וכן בשאלה, האם צריך לגנוז את הפתקים שטומנים בכותל.

החלוקה למחנות

על מנת לענות על השאלות שבפתיחה, יש להקדים את חלוקת המחנות שנהגה במדבר, וכיצד היא באה לידי ביטוי בזמן הזה. הגמרא במסכת זבחים (קטז ע''ב) ובעקבותיה הרמב''ם בהלכות בית הבחירה (ז, יא), מתארים שבזמן המדבר, השטח בו חנה עם ישראל היה מחולק לשלוש מחנות בעלי ממד קדושתי שונה, חלוקה שאף המשיכה בארץ ישראל, כאשר מקום המחנות השתנו:

מחנה ראשון, החיצוני, "מחנה ישראל", בו שכן עם ישראל. מחנה שני, האמצעי, "מחנה לוויה", בו שכנו הלווים. מחנה שלישי, הפנימי, "מחנה שכינה", הנמצא מפתח חצר אוהל מועד. חלוקה זו ממשיכה אף לדורות: מחנה ראשון, מפתח ירושלים עד הר הבית, מחנה ישראל. מחנה שני, מפתח הר הבית עד העזרה, מחנה לויה, מחנה שלישי, מפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה.

כפי שמעיר הרמב''ם (שם, יב – יג), ישנן עוד קדושות רבות. לדוגמא, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ולכן ניתן להביא רק ממנה את קרבן העומר ושתי הלחם. גם ערים המוקפות חומה קדושות יותר, ולכן לא מחזירים לתוכן את המת במקרה בו הוציאו אותו. מכל מקום, בהן לא נעסוק הפעם. ובלשון הרמב''ם בקשר לשלושת המחנות:

''שלוש מחנות היו במדבר, מחנה ישראל והוא ארבע מחנות, ומחנה לויה שנאמר בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים, וכנגדן לדורות, מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה, והחיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים.''  

החלוקה למחנות, משפיעה בין השאר גם על שילוחי טמאים מתוכם: טמא מת, מוגבל להיכנס רק למחנה שכינה, דין הנלמד בגמרא במסכת סוטה (כ ע''ב) מכך שמשה רבינו, שהיה במחנה לוויה שמר עימו את עצמות יוסף. בעל קרי ונידה צריכים לצאת אף מחוץ למחנה לוויה, שכן נאמר בבעל קרי בפרשת כי תצא (כג, יא) וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה, שתי מחנות, שכינה ולוויה[1]. מצורע, משולח אף ממחנה ישראל, דין הנלמד מפרשת תזריע (יג, מו), שם נאמר: ''בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ''.

מעמד הכותל המערבי

במהלך הדורות, נחלקו הפוסקים מה מעמדו של הכותל המערבי. האם דינו כדין חלק מעזרה, ואז לכאורה לטמא מת אסור להכניס ידיו לתוכו (על כך עוד בהמשך), שכן טמא מת אסור להיכנס לעזרה (ובפועל היום כל עם ישראל טמאי מתים). או האם הוא רק כותל הר הבית, אז רק בעלי קרי ונידות אסורים, דבר העשוי להיפתר באמצעות טבילה במקווה:

א. הרדב''ז (ב, תרצא) על פי חלק מהביאורים, והחכמת אדם (משפטי ארץ סי' ח) סברו, שהכותל המערבי הוא כותל חומת העזרה. ועל אף שהרדב''ז סבר, שקודש הקודשים נמצא ממש תחת כיפת הזהב, ואם כן, כותל העזרה נמצא י''א אמות ממקום קודש הקודשים (הרבה פחות מהמרחק בו נמצא הכותל המערבי), למרות זאת, כנראה בעקבות חוסר בתצלומי אוויר שלא היו בזמנו, לא העריך נכון את המרחקים, וסבר שהכותל המערבי נמצא במרחק י''א אמה מכיפת הזהב. ובלשון הרב קורן (מעלין בקודש, גיליון ל'):

''קביעה זאת של הרדב''ז, שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, נראית לנו תמוהה לאור ההנחה הראשונה שלו אותה ניסח 'כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה ללא ספק', שהרי כאשר מתבוננים במפה, אנו רואים בעליל שהמרחק מן הכותל המערבי עד כיפת הסלע, הוא גדול בהרבה משיעור י''א אמה. אלא שמעיון בדברי הרדב''ז עצמו, עולה בבירור שהוא עצמו לא היה מודע למרחק זה.''  

ב. הציץ אליעזר (י, א) הרב פרנק (מקדש מלך), ועוד רבים, חלקו וסברו, שחומת הכותל אינה חומת העזרה, אלא חומת הר הבית, ועל הרדב''ז הקשו מספר קושיות. קודם כל, ברור מחפירות ארכיאולוגיות שהכותל המערבי הוא הכותל של חומת הר הבית, שכן אורכו כחצי קילומטר, אורך המתאים לכותל הר הבית, גובהו כארבעים אמה, מתאים לגובה חומת הר הבית (כיום הוא גבוה יותר, כי נוספו נדבכים נוספים במהלך הדורות), וכן מתאים לתצלומי אוויר, המודדים את המרחק המשוער בינו לבין אבן השתיה.

הרב פרנק, הקשה גם ממנהג העולם (שהניח שלא מבוסס על טעות). שהרי לפי הרדב''ז, הסובר שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, נמצא שרחבת הכותל המערבי היא רחבת הר הבית, שם כפי שראינו לעיל אסור לנידות ובעלי קרי להיכנס ללא טבילה. והרי בפועל כל עם ישראל מגיע ללא טבילה לרחבה זו, כך שהמנהג אינו כדעת הרדב''ז, ומכאן הוכחה כנגדו.

כמו כן, אין להוכיח ממדרש רבה (נשא ו, כג) ושיר השירים (ב, י), שם נאמר שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, שהכותל המערבי הוא כותל העזרה, שכן מעבר לכך שייתכן שמדובר על מקום כותל העזרה האמיתי, וכוונת המדרש רק לעניין רוחני, ייתכן גם שיש קדושה מסוימת נוספת בכותל המערבי, למרות שהוא כותל הר הבית, בגלל שנשאר כשריד מחומות בית המקדש.

הכנסת אצבעות לכותל

הגמרא במסכת זבחים (לב ע''ב) כותבת בשם ריש לקיש, שטמא שהכניס את ידו לתוך תחומי המקדש, לוקה, שכן על אף שלא נכנס כולו למקדש, גם מקצת כניסה נחשבת ככניסה מלאה. בעקבות כך, דנו האחרונים, האם לבעלי קרי ונידות, מותר להכניס ידיים לתוך הכותל, שכן לכאורה יש בכך כניסה לתוך רחבת הר הבית, המותרת רק למי שטבל ונטהר:

א. בספר משכנות לאביר יעקב (טהרת הקודש, א), סבר שאכן אסור להכניס את האצבעות לחרכי הכותל המערבי, והעיד שכך גם דעת המהרי''ל דיסקין. והוסיף, שראוי לעשות פרוכת על הכותל כדי למנוע מצב בו מחמת ההרגל, ממשיכים לגעת בחרכי הכותל, להכניס פתקים וכדומה. כך צידד גם הרב שטרנבוך (מועדים וזמנים ה, שנ), שהוסיף שיש מקום לחוש אפילו לא לגעת בכותל, וכשם שהנוגע בכותל העזרה מבחוץ לדעת הרמב''ם פטור, אך משמע שעובר על איסור. ובלשונו:

''ומעתה בהא נחתינא וסליקנא, שראוי לחוש שלא להכניס יד לפרצות הכותל... וכן כדאי להיזהר בפרט היום שלא להנות מאבני המקום, אפילו לסמוך עליהם. וכן יש מחמירים, דלטמא אולי אסור מדרבנן אפילו לנגוע במקדש מבחוץ, והיינו נמי בכותל אסור לו ליגע, והאם דאיתא ברמב''ם דטמא שנגע בעזרה מאחריו פטור, יש לומר דפטור אבל אסור מדרבנן.''

ב. האבני נזר (יו''ד סי' תנ) חלק וסבר, שאין איסור להכניס אצבעות לחרכים שבכותל, וכפי שנוהגים רבים היום. את דבריו ביסס על הטענה, שכאשר נתקדש הר הבית, החומות לא התקדשו. ראייה לכך הביא מהגמרא בפסחים (עו ע''א) הכותבת, שכאשר המשנה נקטה שהחומה נתקדשה, כוונתה לחומת העזרה, ובפשטות ניתן לדייק שחומת הר הבית לא התקדשה.

עוד טען האבני נזר, שגם אם נניח שחומת הר הבית התקדשה, לא ברור שכאשר נפסק (זבחים שם) שכניסה במקצת נחשבת כניסה ביחס למחנה שכינה, דין זה נכון גם ביחס לכניסה להר הבית. ולראייה, שהאיסור 'לטמא את המחנה' נאמר רק ביחס לנכנס טמא למחנה שכינה, ולא למחנה לוויה. מה עוד, שגם אם נניח שאכן כניסה במקצת אסורה גם במחנה לוויה, ייתכן שהאיסור נאמר רק כאשר יש גם אפשרות להיכנס עם כל הגוף, דבר שבוודאי בלתי אפשרי בחרכי הכותל.

פתק בכותל

בספר פדה את אברהם (ב, מערכה ב', טו) הביא סיפור, על מעשה ברבי חיים בן עטר, שהורה לאדם עני שיקח ממנו פתק על מנת לשים אותו בכותל המערבי, וטען שבזכות כך נושע, והזדמנה לו פרנסה. ייתכן, שבעקבות סיפור או מחמת טעמים אחרים התחיל המנהג לשים פתקים בכותל, מכל מקום מוסכם שמדובר במנהג מאוחר, שהתפתח לפני כמאה חמישים שנה.

אמנם, מעבר לספק בתועלת שימת הפתקים, גם חלק מהפוסקים ערערו הלכתית על תופעה זו, וסברו שיש לבטלה. יש שנימקו, שבמהלך הכנסת הפתקים עלול חלק מעפר הכותל להינתק, ודבר זה אסור משום נתיצת חלק מהקודש (כפי שגם אסור לנתוץ לחינם חלק מבית כנסת). ויש שנימקו, שכלל לא ברור שניתן להשתמש באבני בית המקדש, לצורך שימושי חול.  

גניזת הפתקים

בחלק מהפתקים ששמים בכותל, ישנם שמות ה', דבר שוודאי זקוק לגניזה. אלא, שלפי התשב''ץ (א, ב), לא רק אלו צריכים לגנוז, אלא גם תפילות. ראייה לכך הביא מהגמרא במסכת שבת (קטו ע''ב) הכותבת, שלמרות שאין להציל ברכות וקמעות מהדלקה בשבת, בכל זאת אין לשורפם בידיים. דנו, מה ניתן ללמוד מדברי אלו ביחס לפתקי הכותל:

א. הרב שמואל רבינוביץ' (שערי ציון, סי' ד) המשמש כרב הכותל, סבר שגם את פתקי הכותל, בהם יש תפילות לרוב, יש לגנוז (כפי שאכן עושים למעשה). עוד הוסיף שראוי לעודד את משימי הפתקים, שכאשר הם כותבים את הפתק, יכוונו שהפתק לא משמש כתפילה ממש, שכן יש חשש שיפול ויתבזה, אלא כמעין זיכרון לתפילתם וכדומה. ובלשונו:

''ובעמדנו בזה כדאי לעורר לכל אלו הרושמים פתקאות בקשה, כדי להניחם בין נדבכי הכותל המערבי, שידקדקו לכוון שאין הכתיבה לשם תפילה, אלא לשם זיכרון גרידא, וכל שכן שלא ירשמו מפסוקי התנ''ך ואפילו לא חצאי פסוקים, וזאת מחמת שפעמים רבות הפתקים נושרים על רצפת רחבת הכותל המערבי, והפתקאות נותנות למרמס רגלי האנשים.''

ב. הרב אשר וייס (תשובה שם) חלק וסבר, שכאשר התשב''ץ כתב שיש קדושה בתפילות ללא שם ה', הכוונה רק לנוסח התפילות אותו תיקנו אנשי כנסת הגדולה, אך בנוסח פרטי בו אדם מתפלל, אין קדושה כלל, ואף מותר לאומרו בבית הכסא. והוסיף, שגם הרב משה פיינשטיין (יו''ד ב, קלה) סבר, שרק בנוסח שתיקנו חז''ל יש קדושה ואסור לאבדו. ולראייה מהראשונים לכך, שכאשר רש''י התייחס לדברי הגמרא שהביא התשב''ץ, פירש :''מטבע ברכות שטבעו חכמים, כגון שמונה עשרה ושאר ברכות''.

עוד הוסיף, שאפילו כאשר יש פסוקים ממש (ללא שם ה') יש מקום שלא לגונזם, על פי דברי הנצי''ב (משיב דבר ב, פ) שנקט, שקדושה של פסוק חלה עליו, רק אם הוא נכתב במטרה ללמוד, ולא כאשר הוא נכתב כסגולה וכדומה. עם זאת, ולמרות האמור, כתב, שאם נהגו עד כה לגנוז את הפתקים, ימשיכו במנהגם כיוון שכך נהגו, ואין בכך הפסד גדול.

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[2]...