'ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; ר' אלעזר ור"ש אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו' (משנה ר"ה א,א). אולי בכוונה נעשו ארבעה ראשי שנים כנגד גאולת ישראל ממצרים, שכל העולם נברא בשביל שישראל יעבדו את ה', שזה תלוי ביציאת מצרים וקבלת התורה (שבמצרים התקבעה בישראל הסלידה מהרשעה שראו במצרים, ויצאנו ע"י שה' פדנו מעבדות מצרים וכך נקנינו לו כעבדים, וקבלנו את תורתו בסיני); לכן כנגד יציאת מצרים שהייתה בארבעה שלבים כך גם ראשי השנים מתגלים בארבעה, כגילוי בראשי השנים כנגד תחילת הופעתנו בעולם כעם ביציאת מצרים. יציאת מצרים נאמרה בארבע לשונות: "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ו-ז) [אמנם יש גם לשון חמישית של ביאה לארץ, אלא ש(רוב )חז"ל מנו ארבע לשונות של גאולה ממצרים (יר' פסחים י,א). והטעם הוא בשל שהלשון החמישית של הכניסה לארץ היא חריגה משאר הלשונות של הגאולה ממצרים, שהם נעשו ע"י ה', ואילו ביאה לארץ תלויה במעשינו שהיא צריכה להיעשות על ידי שנלחם ונכבוש אותה; ראה ב'תורת השבת והמועד' מאמר 'הכוס החמישית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. וזה ע"פ חלקי הגאולה ממצרים: ' ... תחלה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה, ואח״כ "והצלתי אתכם מעבודתם", שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ, ובכ״ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם, ועז״א "וגאלתי אתכם" שזה היה כשטבעו המצריים בים שאז נגמרה הגאולה כמ״ש "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" ... "ולקחתי" – הדבר השני הוא מתן תורה שאז אקח "אתכם לי לעם"' וכו' (מלבי"ם על הפס'). כנגד זה נעשה שבניסן ר"ה למלכים ולרגלים כנגד הלשון "והצלתי" שזהו כנגד מכת בכורות, שבניסן נעשתה מכת בכורות בו יצאנו מתחת יד מצרים ששלטו עלינו, שזהו שהינו תחת יד פרעה מלך מצרים, ולכן זה מתגלה כנגדו בר"ה למלכים שבו יצאנו מתחת יד מלכות מצרים וכעין עברנו למלכות עצמאית שאנו שולטים על עצמנו (שמה שנאמר ר"ה למלכים זה מלכי ישראל ולא של הגוים); ובפרט שיצאנו ע"י משה שהנהיג אותנו, ומשה היה במעמד כעין מלך (שמו"ר ב,ו). וכן זה ר"ה לרגלים כיון שאז התגלה החג הראשון שזהו פסח בו יצאנו ממצרים (שאז עדיין לא קיבלנו את התורה [שבועות] ולא הינו בסוכות במדבר [סוכות]). באלול ר"ה למעשר בהמה שזה כנגד הלשון "וגאלתי" שזהו קריעת ים סוף, שבמעשר מסמנים את הבהמה העשירית והיא מופרדת לקודש, כך בקריעת הים הופרדו ישראל ממצרים, שהמצרים טבעו ואילו ישראל ניצלו וראו גילוי ה' שזה גילוי של קדושה כגילוי שאנו שייכים לקדושה ('"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]). וכן בו התגלה שאנו העם של ה', שלא כשאר האומות, שאנו נחשבים כעין צאנו של ה': "ואתן צאני צאן מרעיתי" (יחזקאל לד,לא). וזה באלול או תשרי (תלוי ת"ק או ר"א ור"ש) שבתשרי ר"ה בו מתקרבים לה' בתשובה ומעשים טובים, ובאלול מתכוננים לקראת ר"ה שבתשרי שכך בו שבים בתשובה ומרבים במעשים טובים, לכן בו מתגלה קשרנו לקדושה, שאנו הולכים אחר ה' (כצאן ה'). (או שזה כנגד תחילת המכות, שה' בא להפרידנו ממצרים; וכן המצרים הוכו והמכות לא פגעו בבנ"י, שזהו כמו שמפרישים את בהמת המעשר משאר הבהמות, כך הופרשנו משאר המצרים שהוכו. וזה הראה על מהותנו שאינה כשאר המצרים, שזהו שאנו צאנו של ה' שלכן האמנו למשה שאמר בשם ה' שנצא ממצרים: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" [שמות ד,לא], שלא כמצרים שפרעה אמר: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" [שם ה,ב]). בתשרי ר"ה לשנים כנגד הלשון של "ולקחתי" שזה מתן תורה, כיון שר"ה לשנים זהו שבו העולם נידון ('רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה", מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? דכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה, וכתיב (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"' [ר"ה ח,א-ב]), שזהו כנגד מתן תורה שהעולם כעין נידון על פיו האם יתקיים או לא: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). וגם לדעה שהכוונה בר"ה לשנים – למלכי הגוים: 'באחד בתשרי ר"ה לשנים. למאי הלכתא? אמר רב פפא: לשטרות ... למלכי אומות העולם' (ר"ה שם), זה חל בהלכה על שטרות: 'שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשירין' (שם), כך שזה כעין קשור למתן תורה שהיה על העולם כעין שטר חוב שישראל צריכים לקבל את התורה, שאם יקבלו את התורה העולם יתקיים ואם לא אז יחזור לתוהו ובוהו. בנוסף, זה בא לברר את הבדל בין מלכי הגוים למלכי ישראל, שמלכי ישראל מייצגים את ה': "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג), שכך למלכי הגוים נחשבת מלכותם באותו זמן שה' מגלה את מלכותו על העולם שזהו בר"ה (ועשי"ת, שמתגלה כמלך השופט את העולם, וכך אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה 'המלך המשפט' בעשי"ת), שכך כעין רומז שיש מלכות גוים ומלכות ה', וממילא אז מתגלה מלכות ישראל דרך מלכות ה', וזה קשור להיותנו עם ה' שקיבל את התורה, והיא קשורה למהותנו כבנ"י, שכך אנו מגלים את מלכות ה' וכסאו בעולם, לכן זה קשור למתן תורה ששם התגלה שקיבלנו את התורה שאומר בזה שהיא מתאימה למהותנו. ולמ"ד שזה ר"ה לתקופה כיון שאז נברא העולם (ר"ה שם), וודאי שזה קשור למתן תורה שהוא זה שבשבילו נברא העולם, ובבריאה ה' התנה עם העולם שיתקיים רק אם ישראל יקבלו את התורה, והוא זה שהעמיד את העולם קיים. תשרי גם ר"ה לשמיטה ויובל, שהם במיוחד נאמרו בסיני, ששם קיבלנו את התורה, כמו שאומרת התורה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" וגו' (ויקרא כה,א-ב) [ומה המיוחד בשמיטה ויובל שלכן צריכים להיאמר במיוחד בסיני, ראה ב'תורת המקרא' פרשת "בהר", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. תשרי הוא גם ר"ה לנטיעה, שזה רומז על התורה, כמו שאנו מברכים בברכת התורה: 'וחיי עולם נטע בתוכנו', שקבעו כך ע"פ הפס' כמו שמביא הטור: 'וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, דכתיב (קהלת, יב) "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים"' וכו' (טור; או"ח סימן קלט), שזה נאמר לשון נטיעה לרמז על דימוי לנטיעות: 'ומה נטיעה פרה ורבה אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם' (רש"י; קהלת יב,יא); לכן גם זה קשור למתן תורה. ור"ה לירקות מרמז על מתן תורה שהיו אז סביב הר סיני עשבים (כמו שנאמר על המנהג לקשט בצמחים בשבועות): 'זכר לשמחת מתן תורה - שהיו שם עשבים סביב הר סיני, כדכתיב "הצאן והבקר אל ירעו" וגו'' (משנ"ב אות י; שו"ע או"ח תצד,ג). בשבט ר"ה לאילן כנגד הלשון "והוצאתי" שזה תחילת המכות, שיש דעה שהמכות החלו בשבט: '"ויקרא פרעה אל משה". יש אומרים כי משבט התחילו המכות למצריים, לפיכך נקרא שבט - שבט למצריים, חשוב עשר מכות לשמונה שבועות, ארבעה בחודש שבט, וארבעה באדר, ושנים בחצי ניסן, ובחמשה עשר בניסן יצאו, "כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור" (ישעיה כג ה)' (לקח טוב; שמות י,כד), לכן כנגד זה זהו ר"ה לאילנות, שאז השרף עולה באילנות ומשפיע לגידול הפירות, כרמז לגזע ישראל ששונה מגזע מצרים, ולכן בישראל שייך להיפרד ממצרים וללכת לקבל את התורה שהיא קשורה למהותם (כעין לגזעם, מהאבות) ולכן ה' בא להפרידם ממצרים, וזה ישפיע להוצאת פירות, שתתגלה תורה בעולם ע"י ישראל; וכן כרמז שגאולת מצרים קשורה לאבות, שכך נאמר לקראת שליחותו של משה (לפני תחילת המכות): "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), ולכן זהו כרמז בגזע שעובר דרכו השפע לפירות, כאבות שמשפיעים זכות לצאצאיהם. (או שזה כנגד קריעת ים סוף, שהמים עולים דרך השרף באילנות, וכן נקבע בשל שאז 'הואיל ויצאו רוב גשמי שנה' [ר"ה יד,א], ולכן זה כרמז על קריעת ים סוף שנעשה במים, והיה הבדל בין מצרים לישראל [שאלו עברו ואלו טבעו] שכך הגזעים שונים בין העצים [וכן החניטה שונה בין העצים]). אולי לכן מובן מדוע יש גילוי שמחה בט"ו בשבט, כשלכאורה אין בו משהו מיוחד מבחינתנו (אלא רק עניין הלכתי לגבי תרו"מ), ובכ"ז מובא בהלכה: 'נהגו שלא ליפול על פניהם ... ולא בט"ו בשבט' וכו' (שו"ע; או"ח סימן קלא סעיף ו), ומסביר הגר"א: 'ולא בט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט' (ביאור הגר"א), הרי שהלימוד הוא בשל שהתנא איחד את כל ארבעת ראשי השנים יחד, ולכן הם מלמדים זה לזה גם לעניין גילוי של יום טוב; שע"פ דברנו מובן שיש בהם קשר אחד לשני (שכולם יחד זהו לשונות הגאולה) ומתוך כך מתגלה מזה שמחה, שזה מתגלה בעולם משורש גאולת מצרים ולכן יש מזה גילוי שמחה לנו (כעין שפסח הוא זמן שמחה על גאולת מצרים).