האם מותר לאכול דם שהתבשל בעוף
בס''ד פרשת וארא: האם מותר לאכול דם שהתבשל בעוף
פתיחה
בפרשת השבוע כותבת התורה, שלוש מכות מתוך העשרה שהובאו
על המצרים, כאשר המכה הראשונה היא מכת דם. נחלקו המפרשים, האם כל המים נהפכו לדם,
כאשר נראה שיש בעניין זה סתירה: מצד אחד, בציווי למשה (ז, יט) נאמר: ''וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩
עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל
כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם
וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים''. ומצד שני, החרטומים הראו למשה שגם הם יכולים
להפוך מים לדם: ''וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם'', ונמצא
שהיה להם מים:
א. רש''י (שם) בעקבות המדרש פירש, שבכל ארץ מצרים
היה דם, ואפילו בתוך כלי העץ וכלי האבן (ולדעה מסוימת במדרש אפילו הרוק
שירקו המצרים נהפך לדם). כיצד
השיגו החרטומים מים להופכם לדם אל מול משה ואהרון? האברבנאל העלה אפשרות,
שמדובר במים שקנו מיהודים, שהם לא נהפכו לדם. לחלופין, מובא במדרש שכל טוב (ז, כב), שירדו מי גשמים, שהם לא הפכו לדם.
ב. האברבנאל (שם), העלה אפשרות נוספת, בה גם צידד, שכאשר
נאמר בתורה שכל המים במצרים נהפכו לדם, אין הכוונה שהפכו לדם באופן אוטומטי בהנפת
מטה באוויר, אלא רק מקורות מים בהן ממש הכה אהרון עם המטה הפכו לדם. כך הסביר
מהיכן היה לחרטומים מים, שכן מסתמא אהרון לא מצא כל מקור מים הנמצא בארץ מצרים. ובלשונו:
''אלא שהיה אהרן הולך במצרים בכל מקום שהיה
מוצא מים, היה מכה אותם במטהו... וכבר שאלו אנשים, ואם כל מימי מצרים נהפכו לדם ולא
נשארו מים לשתות, במה עשו חרטומי מצרים כן בלטיהם?... אמנם שאר המימות שהיו במצרים
באגמים ומקווה המים להשקות הגנות והפרדסים, אותם שהכה אהרן במטהו נהפכו לדם, ואינו
מהבטל שישארו מים במקומות שלא ראה אותם אהרן ולא הכם במטהו, ולא נהפכו לדם ובהם עשו
החרטומים מעשיהם.''
ג. החזקוני (ז, כ), בגישה נוספת סבר, שאמנם כל המים
שבמצרים נהפכו לדם, אך לשיטתו היה זה לשעה קלה, ולאחר מכן הם חזרו להיות מים, וכך
מובן מהיכן היה לחרטומים מים. ראייה לפירוש זה הביא מכך, שכאשר הפסוק מנמק מדוע לא
שתו המצרים מהיאור, הוא מנמק שזה בגלל הדגה שמתה והסריחה, ולא בגלל שהם היו פשוט
דם. עוד הביא ראייה מכך, שבניגוד לשאר המכות בהן פרעה מבקש ממשה שיסירם, במכה זו
לא ביקש, והסיבה לכך היא שאכן הדם נעלם מאליו אחרי שעה קלה.
בעקבות התורה המזכירה את מכת הדם, נעסוק השבוע
בהלכות דם בבשר, ובפרט בשאלה מה דין בשר שהתבשל כאשר הדם בתוכו. כדי לענות על שאלה
זו, נעסוק גם בשאלות בהן עסקנו בעבר (ויקרא שנה ו'), איזה דם נאסר באכילה, החילוק בין דם שפרש מהבשר
לדם הבלוע בתוכו, והאם דם שהתבשל אסור מהתורה או מדרבנן.
דם שפירש
בתורה
מופיע איסור דם מספר פעמים, וחזרה זו נדרשת בגמרא במסכת כריתות. עוד כותבת הגמרא (שם, כ
ע''ב), שדווקא דם חיה ועוף נאסר באכילה, אך לא דם דגים וחגבים, שכן בפרשת
צו נאמר: ''וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה''.
עם זאת, כפי שראינו (ראה
שנה ג') לעיתים הוא נאסר מדרבנן. איזה דם חיה ועוף נאסר בכרת? על כך נחלקו התנאים:
א. לדעת חכמים, רק האוכל דם הנפש מתחייב בכרת,
ואילו האוכל דם התמצית מתחייב בלאו בלבד. ב. רבי יהודה חולק וסובר, שגם על דם
התמצית חייבים בכרת. מהו דם התמצית שבדינו נחלקו התנאים? רבי יוחנן סובר, שלאחר
השחיטה ישנו דם היוצא בקילוח בלא הפסקה, דם זה הוא חלק מדם הנפש. הדם היוצא בפעם
השנייה, שכבר אינו יוצא ברצף, הוא דם התמצית.
ההבדל בין סוגי הדם, בא לידי ביטוי גם בשאלה מתי
יש להוציאו מהמאכל, באמצעות חיתוך, מליחה וכו'. דם שהנפש תלויה בו, צריך להוציאו
בכל עניין, ולכן לדוגמא, צריך לחתוך את הלב כדי להוציא את הדם הבלוע בו. לעומת
זאת, דם הנמצא באיברים ואינו חלק מדם הנפש, כל עוד הוא לא פרש מהאיבר, אין חובה
להוציאו.
בשר שבושל עם דם
למרות שכאמור דם שלא פרש מאיברים לא צריך
להוציאו, בכל זאת דם סגול – אדום הנמצא בקצה כנפיים יש להוציאו (אלא אם
כן ניכר שנחתך ונמלח במפעל), שכן דם
זה פירש מהאיבר ונצרר בו. גם במקרה בו לא הכשירו את הבשר, ובישלו אותו, לרוב הבשר
נאסר באכילה, שכן הדם פרש ממנו בבישול ונבלע שוב. נחלקו, מה הדין בשר שבושל עם הדם
בתוכו, ובכל זאת לא פרש:
א. בספר איסור והיתר (כלל ז,
ג) סבר, שבשר מעין זה נאסר, שכן הדם נע
ונד בתוך הבהמה, ונחשב כאילו פרש ממנה, ואינו דם הבלוע באיברים. עוד הוסיף, שגם אם
יש יותר מפי שישים בבשר כנגד הדם, אין הדם בטל בבשר, שכן ביטול ישנו רק במקרה בו
גורם א' נפל לתוך גורם ב' (לדוגמא חלב לתוך בשר), אך כאן הדם נחשב כחלק מהבשר, ולכן
אינו בטל בו. ובלשון הט''ז (סט, כח):
''ויש אוסרים אותה חתיכה, אפילו בדאיכא ס'
נגד החתיכה: לפי שנתבשלה החתיכה בדמה. ואין לומר, הא בדם מעלמא שנפל על חתיכה שבקדירה
שמקצתה תוך הרוטב, מותר אפילו מה שהוא חוץ לרוטב, שאני הכא, שהאיסור הוא מחמת עצמו,
נשאר הטעם במקומו ואסור. ועוד דחשוב כאיסור הדבוק[1], ויש לחוש שמא הגביה פעם אחת חוץ לרוטב, קודם שפולט כל דמה עד כאן
לשון איסור והיתר.''
ב. הרא''ש (ח, מה) חלק וסבר, שכאשר מבשלים את הבשר בעוד
הדם בתוכו, הוא לא נחשב כנע ונד ופורש, אלא כדם האיברים. משום כך, הדם שלא פרש,
מותר, שהרי לא פרש, ומיעוט הדם שבכל זאת פרש ונבלע בחזרה בבשר, בטל בשישים.
והוסיף, שאם צלייה של בשר מועילה להכשירו, למרות שהדם זב ממנו במהלך הצלייה
ולכאורה נבלע שוב בבשר, קל וחומר שיש להקל בבישול, אז הדם היוצא מהבשר מיד מתבטל
במים בהם העוף מתבשל, וכאשר נבלע בעוף, נבלע כדם שבוטל כבר.
ג. הראב''ד (תמים
דעים סי' ז') , בגישה
שלישית והמקילה ביותר סבר, שלא זו בלבד שלא מסתכלים על הדם הנע בבשר כדם שפרש
מהבשר (וכדעת הרא''ש), אלא שכאשר דנים כמה דם פרש מהבשר ונבלע בו, ניתן לשער כמה
דם יצא ונפלט, ולבדוק אם דם זה בטל בשישים. על אף ההיגיון שבסברא זו, רבים לא
קיבלו אותה, וטענו שלא ניתן לשער כמה דם בדיוק יצא, ולכן נקודת ההנחה צריכה להיות
כאילו כל הדם שהיה בחתיכה פרש ונבלע שוב[2].
להלכה
נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:
א. השולחן ערוך (יו''ד
סט, יא) פסק כדעת
הרא''ש, דהיינו שאם יש בבשר פי שישים מהדם הנמצא בתוכו, הבשר שהתבשל מותר באכילה.
ב. הרמ''א (שם), פסק כדעת האיסור והיתר, שאין היתר לבשר זה, שכן הדם הנמצא בו אוסרו.
עם זאת, במצבי דחק כמו בערב שבת או מפני אורחים, ניתן להקל, בצירוף דעת הראב''ד,
שיש לשער כמה דם בפועל נפלט מהבשר. ובלשונם:
''בשר שנתבשל בלא מליחה, צריך שיהיה בתבשיל
שישים כנגד אותו בשר, ואז מותר הכל. הגה (= רמ''א): ויש אוסרים אותה חתיכה אפילו, בדאיכא (= כשיש) שישים נגד החתיכה, והכי נהוג אם לא לצורך,
כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים, דאז יש לסמוך אדברי המקילין.''
ג. הגינת ורדים (יו''ד
א, כט) בגישה המקילה ביותר, סבר שיש לפסוק
כראב''ד, בפרט שמדובר בדם שאיסורו דרבנן, שספקו לקולא. מדוע מדובר באיסור דרבנן?
בעבר ראינו (ויקרא שם), שלדעת התוספות (חולין
קט ד''ה הלב) והרא''ש (חולין
ח, כז), המבשל דם ואוכלו עובר על איסור
דרבנן בלבד. את פסקם ביססו על דברי זעירי במסכת מנחות (כא
ע''א), שנקט שעל אכילת דם מבושל לא עוברים
על לאו, שכן רק דם הראוי לכפרה על גבי המזבח נחשב דם, ודם מבושל אינו ראוי לזריקה
על גבי המזבח.
אמנם הרמב''ם (מאכלות
אסורות ו, ו) חלק
וסבר, שגם האוכל דם מבושל עובר על איסור דאורייתא, ובביאור היחס לגמרא במסכת
כריתות נאמרו מספר אפשרויות, כגון שדברי זעירי אינם להלכה, שכן מסוגיות אחרות משמע
שבכל עניין יש איסור דאורייתא, אך רוב הפוסקים נטו משיטתו, ולכן במקרה של בישול
בשר עם דם שאיסורו דרבנן, ניתן לסמוך על שיטת הראב''ד המקל.
מליחה בכלי שאינו מנוקב
על בסיס המחלוקת בדין בשר שבושל עם דמו, ניתן
להבין מחלוקת נוספת, מה דין בשר שהמולח בכלי לא מנוקב:
הגמרא במסכת חולין (קיג
ע''א) כותבת בשם שמואל, שכאשר מולחים בשר
על מנת להפליט את דמו, יש למולחו דווקא בכלי מנוקב, שיהיה מקום לדם הנפלט לזוב
החוצה. במקרה מלחו בכלי שאינו מנוקב, הבשר נאסר, ואפילו על ידי צלייה לא ניתן
להוציא את דמו, שכן הבשר השרוי בדם נחשב כמבושל בו, ולא ניתן להוציא בצלייה לאחר
בישול. כמה מהבשר נאסר? נחלקו הראשונים:
א. האיסור והיתר (כלל י',
דין ד') סבר, שבמקרה זה כל החתיכה נאסרת, ולא
רק החלק שבא במגע עם הדם. וטעמו, לשיטתו לעיל, שגם אם לא כל הבשר בא במגע עם הדם,
סוף כל סוף הדם שבתוך הבשר זב כלפי מטה, מחמת המליחה, וכיוון שכך, גם אם לא יצא
מהבשר, הוא נחשב כדם האברים שפרש, האסור באכילה, ולכן כל החתיכה אסורה.
ב. הרא''ש (כלל ב,
יז) חלק וסבר, שרק החלק בבשר שבא במגע
עם הדם נחשב כמבושל בו ואסור באכילה, שכן הדם שזב בתוך הבשר אינו נחשב כדם האיברים
שפירש, וכשיטתו לעיל. וטען, שכאשר רבינו תם אסר את כל התרנגולת שהומלחה בכלי שאינו
מנוקב, צריך לומר שאחר שהוציאו את התרנגולת, לא ידעו איזה חלק שרה בדם, אך בסתמא
שאר התרנגולת מותרת. ובלשונו:
''ומצאתי בנימוקי תלמידי הרב רבינו פרץ שהיה
אוסר כל החתיכה, אף מה שחוץ לציר. והאריכו בטעמים, ואינם לשבח אף שנתלו באילן גדול,
וכתבו שרבינו תם עשה מעשה בתרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואסר כולה. ותמהתי מאוד...
ואפשר שרבינו תם ז"ל אסר כל התרנגולת מחמת שהוציאוה מן הציר, ולא נודע אי זה צד
היה מונח בתוך הציר, והשומע שמע וטעה. והאוסר עליו להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה
חסה על ממונם של ישראל.''
גם במקרה זה, נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד
סט, יח). השולחן ערוך הקל בעקבות הרא''ש,
שרק החלק ששרה בדם אסור באכילה, ואילו הרמ''א החמיר ואסר את כל התרנגולת. עוד
החמיר הרמ''א וסבר, שדי בכך שהתרנגולת שהתה זמן מועט בקערה שאינה מנוקבת כדי
שתאסר, בעוד שהשולחן ערוך סבר שעליה לשהות שם שיעור זמן בו מים על האש מתחילים
לרתוח.
שימוש באותה קערה פעמיים
נקודה נוספת בה נראה שנחלקו השולחן ערוך והרמ''א
היא, האם מותר לאכול מאכל רותח (מאכל המפליט טעם בלוע) בכלי שמלחו בו בשר. שכן
הגמרא במסכת חולין (קיא ע''ב) כותבת בשם שמואל, שדבר זה נאסר, ונחלקו הראשונים
במה מדובר:
א. הרא''ש (ח, כח) כתב, שכוונת שמואל רק למקרה בו מלחו
בקערה שאינה מנוקבת, שבמקרה זה הדם נצבר ונבלע בדפנות הכלי, אך בכלי מנוקב הדם
נוזל כלפי מטה. כך נראה שפסק גם השולחן ערוך (סט, יז), שהביא דעה זו 'בסתם'. ב. הר''ן
(מ ע''ב)
חלק וסבר שמדובר גם בקערה מנוקבת,
שכן גם היא בולעת, וכן החמיר הרמ''א (שם) לכתחילה, ורק בדיעבד הקל. עם זאת,
מותר למלוח באותה קערה שוב בשר (למרות שהמלח מפליט את הדם), כיוון שבזמן המליחה
הקערה טרודה לבלוע ולא לפלוט.
שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה
שעוד אנשים יקראו[3]...
[1] כמובא בציטוט, סיבה נוספת
אותה הביאו, שהדם דבוק לחתיכות ההיתר. הבנה זו, אותה הביא הרמ''א במספר פעמים תופסת,
שלא תמיד יש לחשב שישים כנגד האיסור, שכן ישנם מקומות בהם האיסור דבוק להיתר,
ואוסר את החלק לו דבוק. אמנם, לא כל הראשונים קיבלו חומרא זו, וגם השולחן ערוך לא
קיבלה, וכפי שנראה בהמשך סבר שדם שבושל בבהמה ולא פרש ממנו, בטל בשישים, ולא
אומרים 'דבוק'.
[2] בעבר (ויחי שנה ז'), כאשר עסקנו בזיעה היוצאת מהמאכל, ראינו שהרמ''א
(יו''ד
צב, ח) פוסק, שבמקרה בו מחבת ובה חלב שחלק
ממנו התאדה ונבלע בתבשיל בשרי, יש לחשב כאילו כל החלב מהמחבת התאדה ונבלע בבשר.
אולם (כפי שהעיר הפתחי תשובה (שם, קסט)), יש בכך הרחבה משמעותית מדם שנפלט מבשר ונבלע בו, שכן בדם שנפלט
מבשר, הגיוני לומר שלא יודעים כמה דם נפלט ונבלע, אבל הרי במחבת שבה רק חלב, רואים
שלא כל החלב התאדה, ואם כן לא מובן מדוע לטעון הבשר שספג מזיעת החלב, בלע את כל
החלב בקדירה.
[3]מצאת טעות? נקודה לא ברורה? רוצה
לקבל כל שבוע את הדף למייל, או לשים את הדף במקומך? מוזמן: [email protected]