אם רואה אדם שעובר עבירה ינסה לדובב אותו בדרכי נועם לשנות דרכו, ואם הוא אינו שומע יכול לבקש ממנו למעט באיסורים.

הרב שי טחן

המטייל ברחבי העולם יודע שדבר מצוי מאוד לראות יהודים בכלל, וישראלים בפרט שאינם שומרים מצוות ועוברים עבירות בשאט נפש, וכגון שרואה אותם אוכלים דברים שאינם כשרים, או מחללים שבת וכהנה איסורים. ויש לדעת שאף שאנו מצווים להוכיחם שיחזרו בהם וישנו דרכם, אולם בימינו ישנם פוסקים הכותבים שאנו פטורים מתוכחה כיון שאין בנינו מי שיודע להוכיח, דהיינו שמצוות תוכחה אינה מצוה בפני עצמה אלא מצוה עם תכלית שהעובר ישנה דרכו, ואם אי אפשר להשיג את התכלית אין להוכיח שלרוב תוכחה גורמת תוצאות הפוכות.

ומצאנו בשאלת הנידון אם רשאים אנו להתיר איסורים קלים על מנת למנוע עבירות חמורות יותר דברים סותרים המצריכים ישוב.

ונפתח בדברי תורתנו הקדושה בריש פרשת כי תצא שהתירה אשת יפת תואר, וברש״ הסביר שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. וכלשון הגמרא (קידושין כא, ב) מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (בהמות הגוססות למות), ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. הנה לפנינו שעל פי תורה יש להמעיט את האיסור מחומרתו, אלא שיש לדחות שכאן התורה התירה את האיסור לחלוטין ולא מצאנו כן בשאר מקומות אם לא שהיה זה פיקוח נפש שהותרה כל התורה עבורה.

אכן בגמרא (סוטה מח, א): "זמרי גברי ועני נשי- פריצותא. זמרי נשי ועני גברי- כאש בנעורת. למאי נפקא מינה, לבטולי הא מפני הא". ופרש״י שאם אין שומעין לנו לבטל שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת שהיא פריצות יותר גדולה. ולמדנו מכאן שיש למעט האיסור אם לא ניתן לבטלו לגמרי.

וכן מצאנו בעוד גמרא (ע״ז טז, א) שבית רבי היו מקריבים שור של פטם ביום אידם, וחיסר רבי ד’ ריבבן על מנת שלא יקריבו באותו היום אלא למחר. ואף שגם זה אסור, רבי עשה כן דמיעקר מילתא בעי, וסבר יעקר ואתי פורתא פורתא.

ובספר חסידים (סימן קעו): "מעשה באחד ששאל אם יצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא עם נידה, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא, והשיבו שם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע ולא יחטא באישה".

ושוב כתב החסידים (סימן כח): "אם אדם במרחץ או במקום הטנופת ואהבת אשה נכנסת בלבו או עוברת לפניו יהרהר בדברי תורה, כי דברי תורה יפים לטהר הלב ויצר הרע, ואעפ"י שבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, להפריש אדם מן העבירה מותר".

ועוד כהנה רבים, ראה גמרא נזיר (כג, ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ובחולין (ה) מקבלין קורבנות מפושעי ישראל על מנת שיחזרו בתשובה אף שזבח רשעים תועיבה. וברמ״א (אבה״ז סימן יג, יא) התיר לישא מינקת חבירו בתוך כ״ד חודש אם היא מזנה.

ומאידך גיסא קשה מכמה מקורות שסברו בכל תוקף שאין לעשות הנחה לפושעים ולהרשות להם לעבור על עבירות קלות יותר על מנת להימנע הן החמורות. ורבותינו אמרו על כגון הא: ’הלעיטהו חרשע וימות’, שלא עושים תקנות להציל את הרשע.

וכתב הרמב”ם (בפירוש המשניות): "ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול". והמאירי כתב: "אין מתקנים לעוברי עבירה, אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר אסור, וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות".

ובשו״ת הרשב״א (סימן תשנה) כתב שאדם שנשבע שלא לשחוק וירא לעבור על שבועתו כי יצרו תוקפו, ומבקש להתיר שבועתו, אין מתירין לו, דהשחוק עבירה היא, ואין עושין עבירה קטנה כדי שלא לעשות עבירה גדולה.

ובריב״ש (סימן תכה) אסר לפנויות לטבול ואפילו אם ידוע שמזנות (ראה שד״ח מערכת יוה״כ).

וידועים דברי הרב יצחק עראמה בספר העקידה (פרשת וירא ) שנשאל בעיר שהיו נכשלים רבים בערוה החמורה, אם מותר להעמיד קדישות נכריות על מנת שבני העיר יכשלו בהם, שאיסורם קל מאיסור אשת איש. וכתב: "כמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדשות, שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו. ולא עוד, אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם. גם יש שמספיקין להם פרס [קצבה] מהקהל, כי אמרו: כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות. מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר, ושלא לדעת הרבנים, וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, אם היו בית דין שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל.

אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון. והוא היה עוון סדום, כמו שביררנו, שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון.
ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתיעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים...ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלוקית".

ומצאנו שלושה מהלכים ביישוב הדברים.

א.     הרשב״א (שו״ת ח״ה סימן רלח) כתב שככל הניתן צריך להעלות את העבריין מהעבירה החמורה אל הקלה. ועל פי דברים אלו כתב הגר״ע יוסף שאף שבדרך כלל אסור למעט באיסורים כדברי בעל העקידה, אבל שכשעוסקים בחילונים או בעלי עבירה, ומטרתנו היא לקרבם לתורה רשאי למעט את האיסור. ולכן פסק למנהל בית ספר שתלמידותיו לובשות חצאיות קצרות ואין בידו לשנות לבושן ללבוש צנוע, שימעט את האיסור ויבקש מהן ללבוש מכנסיים. ודבריהם תואמים את הנהגת רבי (ע״ז טז, א) שהבאנו לעיל.

ב.     עוד כתב שם הרשב״א שיש לבחון כל אדם לגופו ולראות אם יש יקוב הדין את ההר ולא יתפשר כלל ועיקר או דילמא עדיף להעלים עין לעת עתה על מנת שברבות הימים ישיג תוצאה טובה יותר, וז"ל: "דע לך עוד כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת, וזכור נא ענין דוד אדוננו מלכינו אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי ואף על פי שהיו בני מוות, והטענה שאמר ’כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל’ כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר לעתים מצוה והכל לפי צורך השעה, והחכם מעלים עין לעתים בקלות".

ג.      הגר״מ שטרנבוך (שו״ת תשובות והנהגות ח״א סימן תפד) כתב שיש חילוק ברור בין הרב או ראשי הקהילה שאינם רשאים להתיר שום איסור ולהדריך העם לשמור על כל מצות התורה כהלכתן, ובין העובר עבירה שרצה מעצמו להקל על עצמו את חומרת העבירה שאין לנו למונעו אם לא במקום שיש חילול השם. ולכן כתב שאם יש זוג שאינו נשוי שרצו להימנע מאיסור נידה ובאה האישה מעצמה לטבול במקווה, אין לנו למונעה. ודבריו תואמים את דברי בעל העקידה שאסר לעשות תיקון למעט איסורים, אבל אין אנו מחויבים לדבר אם בעל העבירה מעצמו ירצה להקל את חומרת האיסור.

והנה מצאנו בספרי הפוסקים שאלות רבות ומגוונות בנידון זה.

בשו״ת חיים שאל (לרב חיים אזולאי זצ״ל ח"א ס״ו) דן להתיר להתגלח באופן המותר בעומר לאנשי עיר אחת שהיו מתגלחים בתער, וזאת על מנת לתת להם תמריץ להימנע מגילוח בתער. וכתב כן מפני שמנהג תגלחת העומר הוא רק מנהג בעלמא וקיל טובא מאיסור קל דרבנן.

בשו״ת משיב דבר לנצי״ב (יו״ד סימן מד) נשאר בספק בנידון אישה שלא טבלה הרבה זמן והיתה משמשת נידה, והשתא הסכימה לטבול לטהרתה ובלבד שיהיה זה ביום השמיני כי ביום המקווה ריק. ובתוך תשובתו הרמה העלה נקודה חשובה שאם נתיר לה כן גם אחרות ידרשו לטבול כמותה.

בשו״ת באר משה (ח״ה סימן קנט) אסר בתוקף לרבנים ולראשי הקהילה להרשות לגרושה הנשואה לכהן להיכנס למקווה, שמוטל עליהם החוב למונעה.

הגר״מ פינשטיין (אגרו״מ אבה״ע ח״ד סימן מז סוף אות א) התיר בשם הדברי חיים לאחד שזינה עם נכרית ואחר כך נתגיירה לישאה לאישה שאם לא כן יש לחוש שיעבור גם להבא.

הגר״ע יוסף (יבי״א ח״ו יו״ד ס״ז) נשאל אם מותר ליתן הכשר למסעדה בשרית המציעה גלידה לקינוח הסעודה. וכתב שם שיש להתיר אם לא ישמעו לנו לשנות דרכם כיון שהתעודת כשרות ניתנת כהוכחה שהמאכלים עצמם כשרים ולא מוטל על המשגיחים החובה למנוע את האוכלים מצורת ואופן האכילה. וכנ״ל גם כתב הגר״מ פינשטיין (אגרו״מ יו״ד ח״א סימן נב).

בשו״ת משנה הלכות כתב שמי שאינו יכול לדובב אדם שמעשן בשבת להפסיק לגמרי, יאמר לו שיעשן פחות. ולדוגמא אם רגיל לעשן עשרים סגריות ישתדל לעשן עשר במקום.

ובתשובת המהרש״ג (סימן רמג) הפליג לדון על פי דברי הספר חסידים דלעיל להתיר לאדם החשוד שמא יעבור על איסור ערוה דאורייתא כאשת איש, לעבור על איסור ערוה דרבנן, וכגון פנויה או נכרית.