בשמו של האדם נרמז מהותו ושליחותו בעולם, כך משה נקרא בשמו כרמז שמוציא (משה החוצה) את ישראל ממצרים: "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות ב,י). 'ותקרא שמו משה – משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה! אלא על שם ישראל, שהוא משה אותם והוציאם ממצרים, שנאמר "והוצא את עמי בני ישראל" (שמות ג׳:י״א), וכתיב "ויסע משה את ישראל מים סוף" (שם ט״ו:כ״ב), לכך נקרא שמו משה שהוא משה אחרים, וכן הנביא אומר "ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים" וגו׳ (ישעיה ס״ג:י״א)' (לקח טוב). אולי לכן מתחיל הפס' "ויגדל" כרמז ששמו  קשור בגדילתו, שכשיגדל יוציא את ישראל ממצרים. (לכאורה אם זו הסיבה אז היה ראוי ליקרא 'ימשה' על שם שיוציא בעתיד? אלא שזה בא להדגיש את מהותו, הוא המוציא את ישראל ממצרים, שאמנם זה יתגלה בעתיד, אבל בכ"ז כיון שזהו מהותו אז אפשר לקראותו כעין 'הוא במהותו המוציא את ישראל'. או שכדי ליגאל צריכים לרצות בגאולה, וכשמשה נולד התמלא הבית אורה וידעו שהוא המיועד לגאול את ישראל, ולכן התחזקו באמונה וברצון ליגאל ובכך החל קשר לזכות לגאולתם, ולכן כעין כבר עכשיו הוא גורם ליציאה, הוא מתחיל לגלות בעולם את שורש היציאה ממצרים, כבר עכשיו הוא מתחיל במעט למשות את ישראל מהשקיעה במצרים. או בדומה, שכבר עכשיו הוא מוציא את ישראל משקיעתם עמוק במצרים, שהיו ביאוש ועכשיו מעלה אותם במעט מהיאוש בשקיעה במצרים, שכבר עכשיו משה אותם מהשקיעה העמוקה במצרים כיון שהתחזקו באמונה שיגאלו - שהוא יעלה אותם ממצרים, ולכן ע"ש העתיד שיעלם ממצרים וכבר עכשיו יש עליה משקיעה במצרים אז נקרא משה בלשון הוה - שהוא מעלה את ישראל). נראה שבשמו שמרמז על שיגאל את ישראל מרומז שיחשב תיקון שלם שלכן ראויים לצאת מגלותם, שהגלות באה על שלושה דברים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). לכן נרמז בשמו בר"ת מש"ה שראויים לגאולה, שתוקנו שלושת הדברים: מ' רומז לפגם על שימוש אנגרייא בת"ח, שזה נרמז באות מ' כרמז למתן תורה שהיה מ' יום בסיני, שמעלת הת"ח שפטור מאנגרייא זה בשל התורה שלומד. ש' רומז להפרזה על מידות ה' שזה היה בקשר לירושת א"י (שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה"), לכן נרמז במספר שלוש כרמז שא"י הובטחה לאבותינו, שהיו שלושה, ומכוחם אנו מקבלים את א"י, שהובטח להם ולזרעם. וזה שלוש במאות כרמז לשלמות (שמאה רומז על שלמות), שכל א"י שלנו ואין בזה חסרון, שאף כשגלינו מהארץ היא נשארה רק שייכת לנו בשלמות ולכן לא נתנה פירותיה לעמים אחרים, שהכל נעשה שממה עד שובנו אליה (וכן שהארץ נתנה לכל בנ"י בשלמות, שאין יהודי שמנותק מהארץ בעומק ליבו). וכן שלמות כדגשה שמה שאברהם הפריז אין זה ח"ו מחוסר אמונה, כיון שהיה שלם באמונתו (ומה העניין ששאל "במה אדע", ראה ב'מעשי אבות - א', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א) אלא שהיה זה רק נראה כעין הפרזה, וה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ה' רומז לתורה (חמשה חומשי תורה), כרמז שאברהם לא גייר את השבויים ששחרר, שלא קרבם לתורה. אולי כשמשה אומר שבנ"י לא יאמינו לו שנשלח לגאלם ("ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" [שמות ד,א]) ה' נותן לו שלוש אותות: "ויאמר אליו ה' מזה [מה זה] בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת" (שם, ב-ט). ששלושת האותות הם כנגד שלושת הדברים של סיבת הגלות, שבא לרמז שעכשיו באים ליגאל ממצרים כי נשלם התיקון לשלושת הדברים. האות הראשון הוא במטה שנהפך לנחש, שנחש מרמז על הנחש הקדמוני: ' ... תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (שם ג, ה) "כי יודע אלקים"; כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות. ראה מה כתיב "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש", לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש; כלומר: עשית מעשה של זה' (שמו"ר ג,יב). ואילו המטה הוא "מטה האלקים" (שמות ד,כ). כך נראה שזה מרמז על א"י שדרכה מגלים את שם ה' בעולם, כמטה האלקים שבו מגלים את שם ה' בעולם (בניסים שנעשו בו, כמכות וקריעת ים סוף) ומתקנים את העולם מקלקולו שנפגם באכילה מעץ הדעת, שזה נעשה מפיתוי הנחש. לכן מודגש בפס' שבהקשרו על האבות ומודגש כדי שיאמינו: "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", שלאבות הובטחה הארץ, ובהפרזה בקשר לארץ היה כעין חוסר אמונה. האות השני הוא צרעת כשהכניס את היד לחיקו, שזה כנגד שלא גייר אברהם את השבויים שיכל להביא לחיקו - לבית אברהם; וזה מתגלה בצרעת, שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), וכן רשעים חשובים כמתים ('"והמתים אינם יודעים מאומה", אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים' וכו' [ברכות יח,ב]), שלכן באי גיורם הוא השאירם כמתים (ואילו היה מגיירם היו נעשים לצדיקים שאז היו נחשבים לחיים: '(קהלת ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים' וכו' [שם,א], כמו יד משה שהתרפאה כששבה לחיקו). האות השלישי הוא כנגד שעשה אנגרייא בת"ח, שזהו אות במים נעשו לדם, כעין מכת דם במצרים, כרמז שבנ"י יצאו (ע"י עשרת המכות) משעבוד מצרים שנעשה כאנגרייא (שזהו עבודת מלך, שכך השיעבוד במצרים בא בעקבות הוראת פרעה המלך לשעבדם. ומודגש שזהו עבודה לפרעה: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" [שמות א,יא], כך שזהו אנגרייא - עבודת המלך). וכן ביציאתם יש את קריעת ים סוף, שזה כרמז שהמים נהפכו לדם, שמתו מצרים במים, וזה קשור ליבשה - שבנ"י עברו בים ביבשה, ולכן מצרים רדפו אחריהם, וכן שקעו גלגלי המרכבות של מצרים ביבשה שבמים ואז שטף אותם הים. כמו כן רמז במים לת"ח שדבקים בתורה שנמשלה במים (ישעיהו נה,א), ונעשה לדם כעין שהרגו בחיילי ארבעת המלכים, וזה נעשה כשעברו המים מקום - מהיאור ליבשה, כעין שיצאו חניכי אברהם ממקומם בבית אברהם ורדפו אחר ארבעת המלכים. שכך רמז ה' שאם יפקפקו בשליחות משה, שאולי עדיין הם צריכים להיות משועבדים, אז ירמז להם שהגיע הזמן ליגאל, כיון שכופרו כבר הפגמים שבגללם השעבוד הגיע, ועכשיו הגיע הזמן ליגאל.