בס"ד

תוכן הענינים

 

פתיחה

האור הגדול של חג החנוכה מאיר לישראל לדורות, לא רק בימי החנוכה עצמם, אלא כיסוד נצחי לעבודת ה' מתוך הודאה ושמחה על ניסיו ונפלאותיו. ספר זה, "מהדרין מן המהדרין – שערי הלכה והודיה", נכתב מתוך מטרה ברורה: להעמיק בהבנת המצווה הנפלאה הזו, ולהעניק לבני תורה את הכלים לשאוב ממנה תובנות מעשיות בעבודת ה' לאורך כל ימות השנה.

במה עוסק הספר? נצא למסע מרתק בין יסודות ההלכה ומנהגי ישראל, נבין את שורשי המחלוקות שבין רבותינו הראשונים והאחרונים, ונעמיק במהותם של מושגי ההידור, כפי שבאו לידי ביטוי בהדלקת נרות החנוכה. נעסוק בבירור היחס בין "חפצא" ל"גברא", נבחן את המנהגים המיוחדים בקהילות ישראל, ונחשוף את הרבדים הרוחניים העמוקים שבמצוות נר חנוכה.

אך לא רק בעיון תלמודי-הלכתי תעסוק יצירה זו. עיקר מטרת הספר היא להעניק לקורא תובנות מעשיות כיצד ליישם את יסודות ההודאה וההלל שנר חנוכה מלמד אותנו, בעבודת ה' היומיומית – בין בחנוכה ובין בכל ימות השנה. הקורא ימצא כאן כלים להפוך כל רגע ורגע בחייו לאור גדול של קרבה לבורא, הכרת הטוב על שפע חסדיו, והעמקת הקשר האישי והמשפחתי לאור התורה.

ספר זה מיועד לכל מי שמבקש להאיר את חייו באור התודה, לחזק את עבודת ה' מתוך שמחה והודיה, ולהפוך את חג החנוכה למקור השראה רוחני ומעשי בכל תחומי החיים.

 

 

מהדרין מן המהדרין   - עיון בדיני הדלקת נר חנוכה

1.     הקדמה

ספר זה עוסק באחת הסוגיות המרתקות בהלכות חנוכה - דיני המהדרין בהדלקת נרות. נלמד כיצד מנהג פשוט, לכאורה, של הדלקת נרות, מכיל בתוכו עומק הלכתי מופלא ומחשבה מעמיקה של גדולי הראשונים והאחרונים.

חלק ראשון: חפצא או גברא

2.     יסודות המצווה

התלמוד הבבלי במסכת שבת מתאר שלוש רמות בקיום מצוות הדלקת נר חנוכה:

הרמה הבסיסית: "נר איש וביתו" - נר אחד לכל בית בכל לילה. זוהי הדרך הפשוטה והבסיסית לקיום המצווה.

המהדרין: "נר לכל אחד ואחד" - הידור במצווה על ידי הדלקת נר לכל אחד מבני הבית.

המהדרין מן המהדרין: הוספת נר בכל לילה, כנגד ימי החנוכה שחלפו.

3.     המקורות בראשונים

כדי להבין את שורש המחלוקת בין האשכנזים והספרדים, עלינו לחזור למקורות בדברי הראשונים. מעיון מדוקדק בלשונם של רש"י והרמב"ם, נוכל לראות כיצד הבנתם השונה במהות ה"הידור" הובילה למסקנות הלכתיות שונות.

שיטת רש"י: בפירושו למסכת שבת (כא, ב) כותב רש"י: "והמהדרין אחר המצוות". יש לדייק בלשונו - הוא לא כתב "והמהדר את המצווה" כפי שכתב הרמב"ם, אלא השתמש בביטוי "מהדרין אחר". מילה זו "מהדרין" היא מלשון "מחזר" (כמו שמצאנו בביטוי "מהדר אפי לבית כנישתא" - מחזר פניו לבית הכנסת). משמעות הדבר היא שהאדם מחזר ומשתדל שהוא עצמו יקיים את המצווה, ולא יסתפק בכך שיוצא ידי חובה על ידי בעל הבית.

חיזוק נוסף לשיטת רש"י אנו מוצאים בפירושו לדף כג עמוד ב, שם מובאת מימרא של רב יצחק בר רדיפה בשם רב הונא: "נר שיש לה שני פיות - עולה לשני בני אדם". על כך מפרש רש"י: "עולה לשני בני אדם - למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד". מפירוש זה עולה בבירור שרש"י הבין שההידור הוא בכך שכל אחד מדליק בעצמו.

שיטת הרמב"ם: לעומת רש"י, הרמב"ם מדגיש את ההידור במצווה עצמה. בלשונו הוא מדבר על "המהדר את המצווה", כלומר ההידור הוא בחפצא של המצווה, בדומה להידור בלולב נאה או באתרוג מהודר.

נקודת המחלוקת: כאן אנו מגיעים לשורש ההבדל בין שתי השיטות - במה בדיוק מתבטא ההידור?

• לפי רש"י: ההידור הוא ב"גברא" - באדם המקיים את המצווה
• לפי הרמב"ם: ההידור הוא ב"חפצא" - במצווה עצמה

4.     שורש המחלוקת

המחלוקת בין האשכנזים והספרדים נעוצה בהבנה שונה של מהות חיוב ההדלקה. נעמיק בשתי הגישות המרכזיות:

שיטת הרמב"ם: לפי הרמב"ם, מצוות נר חנוכה היא "חיוב חפצא" - חיוב המוטל על הבית כיחידה שלמה. כפי שכתב בלשונו הזהב: "מצוה שיהיה כל בית ובית מדליק". משמעות הדבר היא שהבית, ולא האדם הפרטי, הוא מוקד החיוב.

דוגמה להבנת גישה זו היא מצוות מזוזה: כשם שלא שייך להדר במצוות מזוזה על ידי קביעת מזוזות נוספות באותו פתח, כך גם בנר חנוכה - ההידור אינו בריבוי מדליקים אלא בהוספת נרות מיום ליום.

שיטת הרמ"א: הרמ"א מציע הבנה מורכבת יותר: אמנם החיוב הבסיסי הוא על הבית, אך בדין מהדרין מתווסף ממד חדש של "חיוב גברא" - חיוב אישי על כל אחד מבני הבית. לפי גישה זו, ההידור במצווה מאפשר לכל יחיד להיות שותף פעיל בפרסום הנס.

5.     המנהג למעשה

המנהג האשכנזי: בקהילות אשכנז, בעקבות פסיקת הרמ"א, נהוג שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה משלו ומוסיף נר בכל לילה. בדרך זו משלבים את שתי רמות ההידור - גם ריבוי המדליקים וגם הוספת הנרות.

המנהג הספרדי: בקהילות ספרד, בעקבות פסיקת הרמב"ם, נהוג שבעל הבית מדליק חנוכייה אחת עבור כל בני הבית, ומוסיף נר בכל לילה. הטעם לכך כפול:

1.     הבנה שהידור "מהדרין מן המהדרין" מחליף את ההידור הראשון ולא מתווסף עליו.

2.     חשש מעשי שריבוי נרות יפגע בהיכר של ההוספה היומית.

6.     משמעות רוחנית

המחלוקת משקפת שתי תפיסות עמוקות בהבנת מהות ההידור במצוות:

לפי הרמב"ם: ההידור חייב להיות המשך ישיר של עיקר החיוב. אם החיוב הוא על הבית, גם ההידור צריך להתבטא דרך הבית כיחידה אחת.

לפי הרמ"א: ההידור יכול ליצור מסגרת חדשה של קיום המצווה, המאפשרת לכל יחיד להביע את חיבורו האישי לנס חנוכה.

 

7.     מחלוקת הרמ"א והמהרש"ל

המחלוקת העקרונית בהבנת מהות חיוב נר חנוכה - האם הוא חיוב חפצא או גברא - באה לידי ביטוי מעשי בדיון הלכתי מרתק בין הרמ"א והמהרש"ל. דיון זה משקף את עומק ההבנות השונות במהות המצווה ומוביל להלכות מעשיות לדורות.

המקרה הנידון

הרמ"א (סימן תרעז סעיף ג) כותב: "ואפילו אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם". דברים אלו, שמקורם בתרומת הדשן ומהרי"ל, מעוררים שאלה יסודית: כיצד יכול אדם לברך על הדלקה כשכבר מדליקים עליו בביתו?

שיטת הרמ"א: כוונה שלא לצאת

המשנה ברורה מבאר את שיטת הרמ"א: אף שמעיקר הדין האדם פטור כאשר מדליקים עליו בביתו, הוא רשאי להחמיר ולהדליק בעצמו. התנאי לכך הוא שיכוון במחשבתו לפני ההדלקה שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו. בכך נמנע החשש לברכה לבטלה, שכן בעקבות כוונתו שלא לצאת, חל עליו חיוב הדלקה מחדש.

שיטת המהרש"ל: אי אפשר להפקיע את הפטור

לעומתו, המהרש"ל חולק מכל וכל על אפשרות זו. לשיטתו, מאחר שחז"ל פטרו את האדם על ידי הדלקת אשתו, אין בכוחו לומר "איני רוצה לצאת בשל אשתי". לדעתו, אם ברצונו להדליק, יעשה זאת בלא ברכה.

שורש המחלוקת: חפצא או גברא?

עומק המחלוקת נעוץ בהבנת מהות חיוב נר חנוכה:

שיטת המהרש"ל - חיוב חפצא: לדעתו, מצוות נר חנוכה היא בעיקרה חיוב על הבית. המשל הממחיש זאת הוא מקרה של אדם שקבע מזוזה בבית חברו בעל כורחו - האם יכול בעל הבית לכוון שלא לצאת ידי חובה? ברור שלא, שהרי זוהי מציאות קיימת: יש מזוזה בפתח. כך גם בנר חנוכה - ברגע שיש נר דולק בבית, זוהי מציאות רוחנית קיימת, ואי אפשר להפקיע אותה בכוונה.

שיטת הרמ"א - חיוב גברא: הרמ"א מבין שאף שיש בנר חנוכה היבט של חובת הבית, בעיקרו הוא חיוב על האדם להדליק ולפרסם את הנס. לכן, יכול האדם לכוון שלא לצאת בהדלקת אחרים ולקיים את המצווה בעצמו.

הכרעת המשנה ברורה

המשנה ברורה מציע דרך ביניים מעשית:

1.     אין למחות ביד הנוהגים לברך כדעת הרמ"א

2.     עדיף לכתחילה:

o       לשמוע את הברכות מאחר ולענות אמן

o       או להדליק בזמן שונה מהדלקת אשתו (למשל, לפני שהיא מדליקה)

נפקא מינה נוספת

שאלה מעניינת עולה ביחס להיקף שיטת המהרש"ל: האם דבריו שלא ניתן לכוון שלא לצאת נאמרו רק כשאשתו מדליקה, או גם כשאחד מילדיו מדליק בבית? שאלה זו נוגעת להבנת עומק החיוב: האם החפצא של המצווה קשור דווקא להדלקת בעל הבית ואשתו, או לכל הדלקה שנעשית בבית.

המשמעות העמוקה

מחלוקת זו משקפת תפיסות יסוד במהות המצוות:

1.     האם העיקר הוא התוצאה - האור הדולק בבית

2.     או שמא העיקר הוא פעולת האדם - מעשה ההדלקה וההודאה

יש בכך לימוד עמוק לכל עבודת ה': היחס בין ה"חפצא" של המצווה - התוצאה הסופית, לבין פעולת ה"גברא" - המעשה האישי של האדם. לעתים שני ההיבטים הללו משלימים זה את זה, ולעתים, כמו במקרה שלנו, הם עשויים להוביל לתוצאות הלכתיות שונות.

8.     שאלה מעשית: הדלקת בחורים ספרדים

שאלה מעשית ומרתקת עולה מתוך העיון בדברי המשנה ברורה: מדוע בחורים ספרדים אינם יכולים להקדים ולהדליק נרות חנוכה בברכה לפני שמדליקים עליהם בבית? הרי המשנה ברורה עצמו מציע פתרון דומה במקרה של בעל שנמצא מחוץ לביתו - שידליק לפני אשתו ויברך.

התשובה לשאלה זו מובילה אותנו לעומק ההבדל בין תפיסת הספרדים והאשכנזים במהות מצוות נר חנוכה, ומאירה באור חדש את כל מה שלמדנו עד כה.

דרך ראשונה: יסוד חיוב הבית

הפוסקים הספרדים מאירים לנו יסוד מוצק: כל מהות מצוות נר חנוכה היא חיוב על הבית. נוכל להבין זאת דרך השוואה פשוטה:

• כשם שאכסנאי אינו יכול להדליק בבית מארחו לפני בעל הבית ולברך, כי המצווה אינה מוטלת עליו כלל
• כך גם הבן או הבעל אינם יכולים להקדים ולהדליק

דרך שנייה: כוח דין המהדרין

בשו"ת אדרת תפארת (המובא בילקוט יוסף) מאיר נתיב חדש בהבנת הסוגיה: ייתכן שגם האשכנזים מסכימים שמעיקר הדין אין אפשרות להקדים ולברך. אולם הם חידשו מסלול מיוחד - דין "מהדרין" - המאפשר למי שמכוון שלא לצאת להדליק ולברך.

לפי הבנה זו:

• התרומת הדשן סבר שכל בעל שאינו בבית יכול להדליק מדין מהדרין
• המהרש"ל חלק על כך באופן כללי
• אך גם המהרש"ל יודה שכאשר יש כוונה מפורשת שלא לצאת, יש כאן דין מהדרין

עומק החילוק בין הגישות

ההבדל בין הספרדים לאשכנזים משקף תפיסות עומק שונות בהבנת מהות ההידור:

• לשיטת הספרדים: ההידור מתבטא באיכות ההדלקה ובכוונתה
• לשיטת האשכנזים: קיימת דרך נוספת של הידור - בריבוי המדליקים עצמם

המסקנה המעשית

לאור הבנה זו, מתבהרת התשובה לשאלתנו המקורית:

• בחורים ספרדים אינם יכולים להקדים ולהדליק בברכה, כי בשיטתם אין קיים המסלול המיוחד של "מהדרין" שמאפשר הדלקה עצמאית
• לעומת זאת, בחורים אשכנזים יכולים להדליק מכוח דין מהדרין, בתנאי שיכוונו במפורש שלא לצאת בהדלקת הבית

משמעות רוחנית

יש בהבדל זה משמעות עמוקה בדרכי עבודת ה':

• הדרך הספרדית מדגישה את אחדות הבית והמסירות למען הכלל בעבודת ה'
• הדרך האשכנזית מאפשרת ביטוי אישי בעבודת ה', תוך שמירה על המסגרת המשפחתית

9.     הבית כמקדש מעט: עליה לרגל בחנוכה

מנהג מיוחד ומופלא קיים בעולם הישיבות - בחורי הישיבות שבים לבית הוריהם בימי החנוכה. מנהג זה, שלכאורה נראה כעניין טכני של חופשה, טומן בחובו עומק רוחני מופלא המקשר את כל מה שלמדנו עד כה על מהות הבית במצוות נר חנוכה.

השורש ההלכתי

נקודת המוצא להבנת העומק שבמנהג זה נעוצה בהלכה מיוחדת במינה: בהדלקת נרות חנוכה של ההורים יוצאים כל בני הבית ידי חובתם בכל מקום שהם. דין זה בולט במיוחד לשיטת הספרדים, שאף אם ירצו הבנים להדליק במקומם או לכוון שלא לצאת בהדלקת ההורים - אינם רשאים, ועל כורחם יוצאים בהדלקת ביתם.

הבית כמקדש מעט

מכאן מתגלה יסוד נפלא: בימי החנוכה מתעוררת קדושה מיוחדת בבית היהודי, עד שהוא נעשה כמעין בית מקדש מעט. נוכל לראות זאת ברמזים רבים:

1.     "מזמור שיר חנוכת הבית" - המזמור המיוחד לחנוכה מדגיש את קדושת הבית

2.     "בעלה ויהללה" - הבית היהודי נבנה על יסודות של הודאה והלל לה'

3.     "שכינה ביניהם" - הבית הוא מקום השראת השכינה

עליה לרגל בחנוכה

לאור הבנה זו, חזרת בחורי הישיבות לביתם מקבלת משמעות עמוקה: הם אינם סתם שבים הביתה, אלא עולים לרגל אל מקום קדוש. כשם שבזמן בית המקדש היו עולים שלוש פעמים בשנה לירושלים, כך בחנוכה עולים הבנים אל בית הוריהם - שהפך למקדש מעט.

10. שפע החכמה מנר חנוכה

חז"ל אומרים: "הזהיר בנר חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים". המגיד משנה מבאר שזהו המקור לדברי הרמב"ם שמצוות נר חנוכה חביבה היא עד למאוד. עומק הדבר נעוץ בהקבלה המיוחדת:

• נר חנוכה הוא כעין מנורת בית המקדש
• המנורה במקדש הייתה מקור להשפעת התורה שבעל פה
• כך גם נרות החנוכה בבית משפיעים שפע של חכמה ותורה

משמעות החזרה הביתה

לפי זה, חזרת הבנים הביתה בחנוכה היא הרבה יותר מאשר ביקור משפחתי:

• זוהי הזדמנות לקבל מהשפע הרוחני המיוחד הנמשך בימים אלו
• זוהי עליה לרגל אל מקום השראת השכינה בזעיר אנפין
• זהו זמן של התחברות מחודשת למקור הרוחני, לשורשי הקדושה של הבית היהודי

חיבור הדורות

בחנוכה מתגלה סוד מיוחד של חיבור בין דורות:

• ההורים מדליקים נרות ומשפיעים אור רוחני
• הבנים, גם כשהם במרחקים, מחוברים לאור זה
• החזרה הביתה היא ביטוי פיזי לחיבור הרוחני העמוק הקיים תמיד

 

11. תפילה - סוד המהדרין

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אַתָּה בְּחָכְמָתְךָ הָעֲמוּקָה נָתַתָּ לָנוּ שְׁתֵּי דְרָכִים בַּעֲבוֹדָתְךָ - דֶּרֶךְ הַבַּיִת וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד. כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה מַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַכְּלָלִי וּבְכָל בַּיִת וּבַיִת מִיִּשְׂרָאֵל, כֵּן נָתַתָּ לְכָל יָחִיד וְיָחִיד דֶּרֶךְ לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ.

אָנָּא ה', זַכֵּנִי לְהָבִין אֶת שְׁנֵי הַדְּרָכִים הַקְּדוֹשׁוֹת בְּמִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה. שֶׁאֶזְכֶּה לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת גַּם בִּבְחִינַת "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ", לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת הַבַּיִת הַיְּהוּדִי, וְגַם בִּבְחִינַת "נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד", לְגַלּוֹת אֶת הַקֶּשֶׁר הָאִישִׁי שֶׁלִּי עִמְּךָ.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּן בִּי אֶת הַכֹּחַ לְהַדֵּר בְּמִצְווֹתֶיךָ בִּשְׁתֵּי הַדְּרָכִים. שֶׁאֶזְכֶּה גַּם לְהוֹסִיף בְּאוֹר הַבַּיִת מִיּוֹם לְיוֹם, וְגַם לְהַבְעִיר אֶת הַנֵּר הַפְּרָטִי שֶׁלִּי לְמוּלְךָ. שֶׁיִּהְיֶה בֵּיתִי מָקוֹם לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתְךָ, וְשֶׁתִּהְיֶה נַפְשִׁי מִשְׁכָּן לְאוֹרְךָ.

12. שיר - שתי דרכי ההידור

 

שְׁתֵּי דְרָכִים בְּאוֹר הַהִדּוּר

בַּיִת וְיָחִיד, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹר טָהוֹר

זֶה בְּהוֹסָפָה מִיּוֹם לְיוֹם מֵאִיר

וְזֶה בְּנֵר אִישִׁי אֶת נַפְשׁוֹ מָאִיר

 

בַּיִת שָׁלֵם בִּקְדֻשָּׁה עוֹלֶה

כְּשֶׁאוֹר מִתְוַסֵּף בְּכָל לַיְלָה

וְכָל נְשָׁמָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

מַדְלִיקָה נֵר לִפְנֵי קוֹנָהּ

 

הַרַמְבַּ"ם לִמֵּד - הַבַּיִת עִקָּר

הָרַמָּ"א הוֹסִיף - הַיָּחִיד מֵאִיר

זֶה וָזֶה דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים

שְׁנֵי שְׁעָרִים לָאוֹר הָעֶלְיוֹן

 

אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִשְׁתֵּי הַדְּרָכִים

לְהַדְלִיק נֵרוֹת בִּשְׁנֵי הַשְּׁעָרִים

לְהָאִיר בַּיִת בְּאוֹר הַקְּדֻשָּׁה

וּלְהַדְלִיק נֵר בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה

 

חלק שני: עומק ההידור במצוות נר חנוכה

13. חידושו המאיר של רבי עקיבא איגר

בשו"ת רבי עקיבא איגר (תניינא סימן יג) מובא דיון מרתק המאיר באור חדש את כל הבנתנו במהות ההידור במצוות נר חנוכה. הדיון מתחיל בשאלה מעשית לכאורה, אך מוביל אותנו למעמקי ההבנה בעבודת ה'.

המקרה הנידון: יהודי קיים את מצוות נר חנוכה כדינה - הדליק נר אחד ביום השמיני. לאחר מכן, בהשגחה פרטית, נזדמנו לפניו שמונה נרות נוספים. השאלה המתעוררת: האם בהדלקת הנרות הנוספים עליו לברך?

חידושו של רבי עקיבא איגר: תשובתו של רע"א פותחת בקביעה ברורה: אין מברכים על הידור. אך מיד מתעוררת שאלה מתבקשת - הרי אנו רואים שכל בני הבית מברכים על הדלקתם, אף שמעיקר הדין די בנר איש וביתו?

העומק שבתירוץ: בתירוצו חושף רע"א יסוד מופלא בהבנת מהות הרצון הפנימי בעבודת ה'. כאשר אדם מבקש להיות מן המהדרין, אומר רע"א, "כיון דרצונו להיות מהמהדרים כוונתו שלא לצאת בשל זה המדליק, וממילא מחויב מדינא". כלומר, אין זו רק תוספת חיצונית למצווה, אלא ביטוי לרצון עמוק להתקשר למצווה באופן ישיר ואישי.

שני סוגי הידור: מדברי רע"א עולה הבחנה יסודית בין שני סוגי הידור:

1.     הידור חיצוני - כתוספת למצווה לאחר קיום החיוב הבסיסי (כמו הוספת נרות אחרי שכבר יצא ידי חובה)

2.     הידור פנימי - הנובע מעומק הנפש ומרצון להתקשר למצווה באופן אישי, אשר הופך בעצמו לחלק מעיקר החיוב

קושיית רע"א על הרמ"א: מתוך הבנה זו מקשה רע"א קושיה עמוקה על דברי הרמ"א (סימן תרע"ד) שאסר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר. שהרי לפי היסוד שחידש, אם כל אחד מבני הבית מכוון שלא לצאת בהדלקת חברו, נמצא שכל הנרות הם בגדר חיוב גמור - ומדוע לא נוכל להדליק מזה לזה?

14. מהות ההידור: בין חפצא לגברא

דברי רבי עקיבא איגר המעוררים תהייה עמוקה: כיצד מברכים בני הבית על הדלקתם? הרי קיימא לן (מקובל בידינו) שאין מברכים על הידור, ומעיקר הדין די בנר איש וביתו! שאלה זו יכולה להוביל אותנו לעומק חדש בהבנת מהות ההידור במצוות (שונה קצת מדברי רע"א).

שני סוגי הידור: עלינו להבחין הבחנה יסודית בין שני סוגים של הידור במצוות:

1.     הידור של תוספת במצווה: זהו ההידור המוכר לנו ממצוות רבות - כגון אתרוג מהודר יותר או הוספת נרות לאחר קיום המצווה. הידור זה הוא הידור בחפצא של המצווה, כלומר בחפץ המצווה עצמו. על הידור מסוג זה אכן אין מברכים, שכן הוא מהווה תוספת חיצונית למצווה שכבר קוימה.

2.     הידור של התעלות הגברא: כאן מתגלה החידוש הנפלא שחידשו חכמים בנר חנוכה. זהו הידור שאינו בחפץ המצווה אלא בנפש האדם המקיימה. חכמים ביקשו שהאדם לא יסתפק בקיום המצווה בדרך של "נטפל" לאחרים, אלא יזכה להתעלות רוחנית על ידי קיום המצווה באופן אישי ופנימי.

המשמעות העמוקה: כאשר אדם מדליק נר חנוכה כמהדרין, אין זו רק תוספת הידור חיצונית. זוהי מדרגה חדשה בעבודת ה', מעין "מעשה מצווה" חדש המבטא את ההתקשרות האישית והישירה של האדם עם בוראו.

לכן, אין צורך בכוונה מיוחדת שלא לצאת בנרות בעל הבית - ההידור כאן אינו תוספת על המצווה הקיימת, אלא יוצר מערכת חדשה של קיום המצווה, הנובעת מעומק הנפש ומבטאת את הקשר האישי עם הקב"ה.

ישוב הקושיות: לאור הבנה זו מתיישבות הקושיות שהעלינו:

1.     מדוע מברכים על הדלקת המהדרין? כי אין זה הידור רגיל של תוספת במצווה, אלא חידשו חכמים הידור בגברא - שהאדם לא יצא ידי חובה על ידי שליח אלא יעשה בעצמו את המצווה.

2.     מדוע אין צורך בכוונה מיוחדת שלא לצאת בהדלקת בעל הבית? כי הידור זה הוא מעין מצווה בפני עצמה, ולא תוספת על המצווה הקיימת.

15. הידור שלמעלה מן הטבע: ביאור הגרי"ז

שאלה עמוקה מתעוררת כאשר אנו מתבוננים בדיני ההידור בנר חנוכה: מדוע חרגו חכמים מהכלל המקובל של "הידור מצווה עד שליש"? הרי בנר חנוכה תיקנו הידור של מאות אחוזים מעל עיקר הדין - מנר אחד לבית עד שמונה נרות לכל אחד מבני הבית. שאלה זו מובילה אותנו להתבוננות מעמיקה בשורשי מושג ההידור במצוות.

16. חידושו של הגרי"ז - שני סוגי הידור

מרן הגרי"ז מסולובייצ'יק זצ"ל מאיר את עינינו בהבחנה יסודית בין שני סוגי הידור:

1.     הידור מצווה רגיל - הכפוף לגדר של "עד שליש"

2.     הידור מיוחד של "מהדרין מן המהדרין" - המהווה מסלול נפרד של "מכאן ואילך"

שורש הבחנה זו נעוץ בדברי הגמרא במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב): "אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא."

עומק ההבחנה בין שני סוגי ההידור

הבנה זו מגלה לנו עומק חדש בתקנת חכמים: בדרך כלל, יש גבול טבעי להשתדלות האדם - "עד שליש משלו". זהו ההידור הרגיל, המתאים למידותיו וליכולותיו הטבעיות של האדם. אולם כאשר האדם מוכן לחרוג מגבולותיו הטבעיים מתוך אהבת ה' והכרת הטוב, נפתח בפניו שער חדש - "מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא".

נר חנוכה - שער להתעלות אינסופית

בנר חנוכה, שכל מהותו היא פרסום הנס והודיה לקב"ה, פתחו חכמים שער מיוחד של הידור. כאשר הלב מתמלא ברגשי הודיה, אין לדבר גבול וקצבה. משל למה הדבר דומה? לאדם שניצל מסכנה גדולה - האם יש גבול להכרת הטוב שבליבו?

זהו העומק במושג "מהדרין מן המהדרין" - לא מדובר רק בהידור חיצוני, אלא בהתעלות פנימית בנפש האדם. כשאדם מתעורר להודות על הניסים והנפלאות, על "ועל הפורקן ועל הגבורות", מתגלה בו כוח חדש של "מכאן ואילך" - התעוררות שלמעלה מן הטבע.

המשמעות לעבודת ה'

מכאן נובע מסר עמוק בעבודת ה': ישנם זמנים בהם האדם נדרש לפרוץ את הגבולות הרגילים של עבודתו. כאשר מתעורר בליבו רגש של הודיה והתעלות, עליו לתת לו ביטוי מלא, בבחינת "מכאן ואילך משל הקב"ה" - כביכול הקב"ה משתתף עמו בהתעלותו.

תקנת חז"ל בנר חנוכה אינה רק זיכרון טכני לנס, אלא פתיחת שער להתעלות בלתי מוגבלת. כל נר נוסף מבטא התעוררות חדשה של הודיה, וכל אור נוסף מגלה עוד רובד בהכרת הטוב כלפי הבורא יתברך. זוהי הסיבה שבנר חנוכה לא חלים הגבולות הרגילים של הידור מצווה - כי כאשר מדובר בהודיה לה', אין לדבר שיעור וקצבה.

17. חידושו של רבי אשר אריאלי: אינסופיות ההידור

בדורנו האיר הגאון רבי אשר אריאלי שליט"א, מגדולי מרביצי התורה בישיבת מיר, אור חדש בהבנת מהות ההידור בנר חנוכה. חידושו פותח צוהר להבנה עמוקה ויסודית במהות היחס בין המצווה להידורה.

יסוד החידוש: הידור כחלק מהמצווה

נקודת המוצא של רבי אשר היא תפיסה מחודשת של מהות ההידור: הידור מצווה אינו דין נפרד או תוספת חיצונית למצווה, אלא הוא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה עצמה.

מתוך הבנה זו מתחדש עיקרון יסודי: כאשר יש שיעור מינימלי למצווה, יש גם גבול מקסימלי להידורה - "עד שליש".

הייחודיות של נר חנוכה

אולם בנר חנוכה מתגלה יסוד חדש לגמרי. הרמב"ם מאיר לנו בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד... אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". דברים אלו חושפים תכונה ייחודית של מצוות נר חנוכה - אין לה שיעור תחתון. היא חודרת עד תהומות הנפש, עד כדי מסירת נפש ממש.

עומק הרעיון: אינסופיות דו-כיוונית

מכאן מתגלה עיקרון מופלא: כאשר מצווה היא בבחינת "אין סוף" מלמטה - כלומר, אין לה שיעור מינימלי - ממילא אין לה גם גבול מלמעלה. זהו סוד ההידור בנר חנוכה: הוא משקף את האינסופיות של הודאת הנפש לקב"ה על ניסיו ונפלאותיו.

יישוב הקושיות

לאור חידוש זה מתיישבות כמה קושיות יסודיות:

1.     מדוע בנר חנוכה אין מגבלה של "עד שליש" בהידור? כי כשאין שיעור למצווה, אין שיעור להידורה.

2.     כיצד מברכים על ההידור? כי הכל הוא תיקון חכמים גמור בצורת קיום המצווה.

המסר לדורות

חידושו של רבי אשר מאיר דרך בעבודת ה': כאשר אדם מגיע להכרה פנימית בחסדי ה', להודאה אמיתית הנובעת מעומק הלב - אין לדבר גבול. כך גם בהודאה על הניסים - כשהלב מתמלא בהכרת הטוב, ההידור פורץ את כל הגבולות.

 

18. עומק חביבות נר חנוכה - ביאור בדברי הרמב"ם

פתיחה

דברים מופלאים כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק."

דברים אלו מעוררים תמיהה עצומה: מנין לקח הרמב"ם חידוש כה מרחיק לכת, שאדם צריך למכור את כסותו עבור נר חנוכה? הלא בכל המצוות, אפילו מצוות מן התורה כתפילין, קיימא לן שאין אדם צריך לבזבז יותר מחומש מנכסיו. מדוע דווקא בנר חנוכה, שהיא מצווה מדרבנן, יתחייב אדם להוציא את כל רכושו?

שיטת המגיד משנה

המגיד משנה מבאר שהרמב"ם למד דין זה מדין ארבע כוסות, שם מצאנו שהגבאים מחויבים לספק לעני את צרכי הסדר. אולם ביאור זה טעון הבנה: אמנם מצאנו שהגבאים מחויבים לדאוג שלכל יהודי יהיו ארבע כוסות, אך מנין שהעני עצמו מחויב להשקיע את כל רכושו בכך?

שיטת הצפנת פענח

הצפנת פענח ואחרים מציעים מקור אחר לדברי הרמב"ם - מהגמרא במגילה (כז.) המספרת על אמו של רבי זירא שמכרה את כיפת ראשה כדי לקנות יין לקידוש היום. ומכאן למד הרמב"ם בקל וחומר לנר חנוכה, שהרי מצאנו בגמרא שבת שנר חנוכה קודם לקידוש היום.

אך גם ביאור זה צריך עיון, שכן הגמרא במגילה מספרת על מעשה של לפנים משורת הדין. כיצד ניתן ללמוד מכך חיוב גמור למכור את הכסות?

מצוות קידוש השם

יש שביארו על פי דברי רבי דניאל הבבלי שיש בפרסום הנס משום מצוות קידוש השם. אולם גם זה טעון ביאור, שהרי לא מצאנו בשום מקום שיעור וגדר כמה צריך אדם להשקיע בפרסום ניסי ה'.

עומק החביבות בסיפור חסדי ה'

נראה שבדברי הרמב"ם טמון יסוד עמוק בחביבות סיפור חסדי ה' ופרסום ניסיו. כבר בתורה מצאנו את החשיבות המיוחדת של סיפור חסדי ה', בפרשת חיי שרה, שם האריכה התורה בסיפור אליעזר וחזרה על הדברים פעמיים. עד שאמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים".

ומה כל כך מיוחד בסיפור זה? שבו מתגלה איך עבד ה' מספר בהתלהבות ובכל כוחו את נפלאות ה' וחסדיו. זוהי דוגמה לאדם המכיר בחסדי ה' ומפרסם אותם בכל כוחו.

מסקנה והוראה לדורות

נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם עד כמה חביב וחשוב לפני בורא עולם ההודיה על ניסיו ונפלאותיו. כאשר רבים מנסים להסתיר את יד ה' ולתלות הכל בדרך הטבע, יש חשיבות מיוחדת לפרסם ניסי ה' ולהודות עליהם בכל הזדמנות.

19. מבט חדש על תקנת חכמים: חידושו של רבי אשר וייס

הבנה מחודשת בתקנת נר חנוכה

בתוך מכלול הדיונים על מהות ההידור בנר חנוכה, מאיר הגאון רבי אשר וייס שליט"א אור חדש לגמרי בהבנת יסוד התקנה. חידושו אינו רק בגדרי ההידור, אלא בהבנה מחודשת של כל מבנה התקנה מעיקרה.

קריאה מחודשת בברייתא

הברייתא המפורסמת אומרת: "מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין..." רגילים אנו לקרוא את הברייתא כמתארת מצווה בסיסית ושתי דרגות הידור. אולם רבי אשר וייס מלמדנו לקרוא את הברייתא באופן שונה לחלוטין:

המילים "מצות חנוכה" עומדות לבדן ככותרת, ואחריהן באה הברייתא ומפרטת שלוש דרכים שוות-מעמד לקיום המצווה:

1.     נר איש וביתו

2.     המהדרין

3.     המהדרין מן המהדרין

עומק החידוש: שלוש דרכים שוות

משמעות הדברים מרחיקת לכת: כאשר תיקנו חכמים את מצוות נר חנוכה, הם תיקנו מלכתחילה שלוש דרכים לגיטימיות לקיום המצווה. אין כאן מצווה בסיסית ותוספות הידור, אלא שלוש מדרגות שכולן חלק בלתי נפרד מהתקנה המקורית.

יישוב הקושיות

הבנה זו מיישבת באופן מופלא מספר קושיות:

1.     קושיית "הידור עד שליש" מדוע בנר חנוכה חורגים מהכלל של הידור עד שליש? התשובה: כאן אין מדובר בהידור רגיל שנוסף על המצווה, אלא בדרכים שונות שנתקנו מלכתחילה כחלק מהמצווה עצמה.

2.     שתיקת הפוסקים מדוע הטור והשולחן ערוך לא הביאו כלל את הדין הבסיסי של "נר איש וביתו"? לפי הבנה זו מובן: מאחר שכל הדרכים הן חלק מעצם התקנה, וכיום ברוך ה' מצוי בידי כל אדם לקיים את הדרגות הגבוהות יותר, נקטו הפוסקים את הדין המעשי הנוהג למעשה.

המשמעות הרוחנית

עומק זה בתקנת חכמים משקף את מהותו המיוחדת של נר חנוכה. בחג שכל עניינו הוא פרסום הנס והודאה לקב"ה, תיקנו חכמים מלכתחילה מבנה של התעלות מדורגת. אין זו רק מצווה של מעשה הדלקה, אלא תקנה שמובנית בה ההתקדמות הרוחנית - מאור לאור, ממדרגה למדרגה.

מסר לדורות

חידוש זה נושא עמו מסר עמוק לכל עבודת ה': כשם שבנר חנוכה ההתעלות המדורגת היא חלק מהותי מהתקנה המקורית, כך בכל עבודת ה' - השאיפה להתקדמות והתעלות היא חלק בלתי נפרד מעצם העבודה.

זוהי קריאה לכל יהודי: אל תראה בהידור רק תוספת חיצונית, אלא הבן שההתקדמות וההתעלות הן חלק מהותי מעצם עבודת ה'. כמו הנר שמוסיף והולך מיום ליום, כך גם אנחנו נקראים "ללכת מחיל אל חיל" - להתקדם תמיד, להוסיף אור, להתעלות במדרגות הקדושה.

20. סיכום בצורת תורה ותפילה

 

שַׁעַר רִאשׁוֹן: חִדּוּשׁוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא אֶגֶר - עֹמֶק הָרָצוֹן

תּוֹרָה:

בְּתוֹךְ חֶשְׁכַת הַגָּלוּת הֵאִיר רַבִּי עֲקִיבָא אִגֵּר אוֹר חָדָשׁ:

הַהִדּוּר אֵינוֹ רַק תּוֹסֶפֶת חִיצוֹנִית,

אֶלָּא בִּטּוּי לִכְמִיהָה פְּנִימִית שֶׁל הַנְּשָׁמָה,

רָצוֹן עָמֹק לְהִתְקַשֵּׁר לַמִּצְוָה בְּאֹפֶן יָשִׁיר וְאִישִׁי.

כִּי יֵשׁ הִדּוּר שֶׁל חוּץ - תּוֹסֶפֶת עַל הַחִיּוּב,

וְיֵשׁ הִדּוּר שֶׁל פָּנִים - הִתְעוֹרְרוּת הַנְּשָׁמָה לְקִרְבַת ה'.

 

תְּפִלַּת הָרָצוֹן הַפְּנִימִי

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת,

אַתָּה הַיּוֹדֵעַ אֶת עֹמֶק הָרָצוֹן הַטָּמוּן בְּלִבִּי,

אֶת הַכְּמִיהָה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת.

כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לָצֵאת

מִן הִדּוּר הַחִיצוֹנִי אֶל הִדּוּר הַפְּנִימִי,

מִן הַמַּעֲשֶׂה הַטֶּכְנִי אֶל הַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית.

תֵּן לִי, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

אֶת הַכּוֹחַ לְגַלּוֹת אֶת הָרָצוֹן הָאֲמִתִּי שֶׁבְּקִרְבִּי,

אֶת הַכִּסּוּפִים הָעֲמֻקִּים הַטְּמוּנִים בְּנִשְׁמָתִי.

שֶׁיִּהְיֶה הִדּוּרֵי בְּנֵרוֹת לֹא רַק תּוֹסֶפֶת חִיצוֹנִית,

אֶלָּא בִּטּוּי לְעֶרְגָּה אֵינְסוֹפִית לְקִרְבָתְךָ.

 

שַׁעַר שֵׁנִי: בֵּין חֶפְצָא לְגַבְרָא - מַסַּע הַנְּשָׁמָה

תּוֹרָה:

שְׁנֵי סוּגֵי הִדּוּר מִתְגַּלִּים בְּנֵר חֲנֻכָּה:

הִדּוּר בְּחֵפֶץ הַמִּצְוָה - כְּאֶתְרוֹג מְהֻדָּר,

וְהִדּוּר בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם - הִתְעַלּוּת הַגַּבְרָא.

חֲכָמִים בִּקְּשׁוּ שֶׁלֹּא נִסְתַּפֵּק בְּלִהְיוֹת נִטְפָּלִים,

אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד יִזְכֶּה לְהִתְקַשְּׁרוּת אִישִׁית עִם בּוֹרְאוֹ.

 

תְּפִלַּת הִתְעַלּוּת

אוֹר אֵין סוֹף, מְקוֹר כָּל הִתְעַלּוּת,

כַּמָּה אֲנִי כַּמָּה לַעֲלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה,

לְהִתְרוֹמֵם מֵהִדּוּר חִיצוֹנִי לְהִדּוּר פְּנִימִי.

תֵּן לִי אֶת הַכּוֹחַ לִהְיוֹת לֹא רַק כְּלִי לְמִצְוָה,

אֶלָּא נְשָׁמָה הַמִּתְעַלָּה בִּקְדֻשָּׁה.

עָזְרֵנִי, אָבִי הָרַחֲמָן,

לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ לְהִתְקַשְּׁרוּת אִישִׁית עִמְּךָ,

שֶׁכָּל נֵר שֶׁאֲנִי מַדְלִיק

יִהְיֶה בִּטּוּי לְקֶשֶׁר חַי וְנוֹשֵׁם,

לִדְבֵקוּת אֲמִתִּית בְּךָ.

 

**שַׁעַר שְׁלִישִׁי: לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע - חִדּוּשׁ הגרי"ז**

תּוֹרָה:

הגרי"ז הֵאִיר אֶת הַהֶבְדֵּל הֶעָמֹק:

יֵשׁ הִדּוּר בִּגְבוּלוֹת הַטֶּבַע - "עַד שְׁלִישׁ",

וְיֵשׁ הִדּוּר שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע - "מִכָּאן וָאֵילָךְ".

כְּשֶׁהַלֵּב מִתְמַלֵּא בְּהוֹדָיָה אֵין גְּבוּל לְבִטּוּי,

כִּי הַשִּׂמְחָה וְהַהַכָּרָה פּוֹרְצוֹת כָּל הַמְּחִצּוֹת.

 

**תְּפִלַּת הַפְּרִיצָה**

רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים,

אַתָּה שֶׁנָּתַתָּ בִּי כֹּחַ לִפְרֹץ אֶת גְּבוּלוֹת הַטֶּבַע,

תֵּן לִי אֶת הָאֹמֶץ לָצֵאת מִמִּגְבְּלוֹתַי,

לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל הַמִּדָּה וְהַשִּׁעוּר,

לְבַטֵּא אֶת הוֹדָאָתִי בְּלִי גְּבוּל וְקִצְבָה.

 

כְּמוֹ הַנֵּרוֹת הַמּוֹסִיפִים וְהוֹלְכִים,

כֵּן תֵּן שֶׁתִּגְדַּל הוֹדָאָתִי מִיּוֹם לְיוֹם,

שֶׁאֶעֱבֹר מ"עד שְׁלִישׁ" לְ"מִכָּאן וָאֵילָךְ",

מֵעֲבוֹדָה מֻגְבֶּלֶת לְהִתְמַסְּרוּת אֵינְסוֹפִית.

 

**שַׁעַר רְבִיעִי: אֵינְסוֹפִיּוֹת הַהִדּוּר - אוֹר חָדָשׁ מֵמִיר**

תּוֹרָה:

רַבִּי אָשֵׁר אֲרִיאֵלִי חָשַׂף סוֹד עָמֹק:

כְּשֶׁאֵין שִׁעוּר תַּחְתּוֹן לַמִּצְוָה,

אֵין גַּם גְּבוּל עֶלְיוֹן לְהִדּוּרָהּ.

כִּי נֵר חֲנֻכָּה חוֹדֵר עַד תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ,

עַד כְּדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ.

 

**תְּפִלַּת הָאֵינְסוֹף**

מְקוֹר הָאוֹר הָאֵינְסוֹפִי,

אַתָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּנִשְׁמָתִי כִּסּוּפִים אֵינְסוֹפִיִּים,

תֵּן לִי אֶת הַכֹּחַ לְהִתְמַסֵּר אֵלֶיךָ בְּלִי גְּבוּל,

לְהוֹדוֹת לְךָ הוֹדָאָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית.

 

עָזְרֵנִי לְהָבִין אֶת סוֹד הָאֵינְסוֹפִיּוּת:

שֶׁכְּשֶׁאֵין גְּבוּל לְמַטָּה, אֵין גְּבוּל לְמַעְלָה,

שֶׁכְּשֶׁהַלֵּב נִפְתָּח בֶּאֱמֶת,

אֵין קֵץ לְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר.

 

**תְּפִלַּת הַסִּיּוּם**

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹר הַנֵּרוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

בְּסוֹף כָּל הַהִתְבּוֹנְנוּת וְהַהַעֲמָקָה

אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִּתְחִנָּה:

תֵּן שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַדְלָקוֹתַי

בִּטּוּי אֲמִתִּי לִכְמִיהַת נִשְׁמָתִי,

שֶׁיִּהְיֶה כָּל הִדּוּר שֶׁלִּי

הִתְעַלּוּת אֲמִתִּית בַּעֲבוֹדָתְךָ.

 

פָּתַח אֶת שַׁעֲרֵי לִבִּי

לְהָבִין אֶת עֹמֶק הַהִדּוּר,

אֶת סוֹד הַהִתְעַלּוּת הַמַּתְמֶדֶת,

אֶת מִסְתְּרֵי הָאַהֲבָה הָאֵינְסוֹפִית.

עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת

בְּאוֹר פָּנֶיךָ הַמֵּאִיר

בַּגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה

בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

חלק שלישי: מהות ימי החנוכה

21. תמיהה יסודית - מהו עיקר החנוכה?

פתיחה: שאלת "מאי חנוכה"

במסכת שבת (דף כא ע"ב) שואלת הגמרא שאלה פשוטה לכאורה: "מאי חנוכה?" ובתשובתה מספרת את נס פך השמן, ומסיימת במילים מפתיעות: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

כאשר נתבונן בדברים, מתעוררת תמיהה עמוקה המאירה פתח להבנת מהותם הפנימית של ימי החנוכה:

הקושיות המתעוררות

1.     העדר אזכור הנרות:

o       אם היינו נשאלים מהי מהות חנוכה, היינו משיבים מיד - הדלקת נרות

o       והנה הגמרא, בתארה את קביעת הימים, מזכירה רק "הלל והודאה"

o       גם בנוסח "על הניסים" נאמר רק "להודות ולהלל" ללא אזכור הדלקת נרות

2.     שאלות נוספות מעוררות מחשבה:

o       מדוע בנוסח "על הניסים" ו"הנרות הללו" אין זכר לנס פך השמן?

o       מדוע דווקא בחנוכה תיקנו פרסומי ניסא בחוץ?

o       מדוע הגמרא שואלת "מאי חנוכה" רק אחרי עמוד שלם של הלכות?

o       למה מדגישים "לשנה אחרת" - מדוע לא קבעו את החג באותה שנה?

22. תשובת המהר"ל: עומק חדש בהבנת החג

המהר"ל פותח בשאלה יסודית המובילה להבנה עמוקה:

1.     הקושי בהבנה הפשוטה: "וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטילה ההדלקה, היו קובעין חנוכה?"

2.     שתי טענות עמוקות:

o       חובת ההודאה נתקנה על הצלת הגוף והנפש, לא על נס בקיום מצווה

o       אין סיבה לתקן הודאה לדורות על נס בקיום מצווה - הדורות הבאים לא נהנים ממנו

3.     היסוד המאיר:

o       עיקר קביעת החג היה על הניצחון על היוונים

o       נס פך השמן בא להורות שהניצחון כולו היה מאת ה'

o       הנס הגלוי בשמן מלמד על הנס הנסתר במלחמה

המשמעות העמוקה

לאור דברי המהר"ל מתבהרת תמונה עמוקה:

• הדלקת הנרות היא האות והסימן המגלה את עומק הנס
• עיקר החג הוא ההודאה על הצלת כלל ישראל בדרך נס
• נס פך השמן מלמד שגם הניצחון הצבאי היה כולו בדרך נס

23. אור חדש - הדלקת הנרות כמעשה הודאה

מבוא: מהמהר"ל לגרש"ז

אחרי שלמדנו מהמהר"ל שנס פך השמן בא להורות על היות ניצחון המלחמה נס משמים, מאיר לנו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אור חדש לגמרי בהבנת מהות הדלקת הנרות. בעוד שהמהר"ל ראה בנרות אות וסימן המעוררים להודאה, מחדש הגרש"ז במנחת שלמה (תנינא סימן נח) חידוש מרעיש: הדלקת הנרות היא היא עצמה ההודאה וההלל.

עומק החידוש

יסוד הדברים טמון בהבנה עמוקה של מהות ההדלקה:

1.     אין ההדלקה רק פעולה חיצונית המובילה להודאה

2.     ההדלקה עצמה היא מעשה ההודאה

3.     בשעת ההדלקה האדם מבטא בעצם המעשה את הכרת הטוב לקב"ה על ניסי המלחמות והתשועות

ראיות לחידוש

1.     מנוסח "הנרות הללו":

o       "על התשועות ועל המלחמות... ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל"

o       מודגש שמטרת ראיית הנרות היא ההודאה על המלחמות

o       אין כלל אזכור לנס פך השמן

2.     מנוסח "על הניסים":

o       "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל"

o       אין חיסרון במה שלא נזכר "להדליק נרות"

o       כי ההדלקה עצמה היא ההודאה וההלל

24. המשמעות המעשית

כפי שמובא בהליכות שלמה (פרק ט"ו הלכה ט):

• עיקר תקנת חכמים בהדלקת נרות היא ההודאה על ניסי המלחמות
• כוונת הלב בשעת ההדלקה להודות על הניסים היא מעיקר המצווה
• בזמן ההדלקה נדרש האדם להתעורר בהכרת הטוב עמוקה

השלמת התמונה ההיסטורית

חידושו של הגרש"ז משלים תמונה מרתקת:

1.     עיקר ההודאה היא על הצלתנו מהיוונים וגזרותיהם

2.     חכמים חששו שבמשך הדורות יבואו ויאמרו שלא היה נס אלא רק גבורה טבעית

3.     לכן קבעו את נס פך השמן כסימן מובהק שהכל היה בדרך נס

4.     אך מטרת ההדלקה עצמה היא להודות על נס המלחמה

25. תפילת מהות החנוכה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, פּוֹעֵל נִסִּים וְנִפְלָאוֹת, אַתָּה בְּחָכְמָתְךָ הָעֲמֻקָּה גִּלִּיתָ לָנוּ בַּחֲנֻכָּה סוֹד נִפְלָא: נֵס בְּתוֹךְ נֵס, אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר. הִצַּלְתָּ אֶת עַמְּךָ מִיַּד הַיְּוָנִים הָרְשָׁעִים, וְכְדֵי שֶׁנֵּדַע שֶׁהַכֹּל מִמְּךָ, עָשִׂיתָ לָנוּ נֵס נוֹסָף בְּפַךְ הַשֶּׁמֶן.

אָנָּא ה', זַכֵּנִי לְהָבִין אֶת עֹמֶק חָכְמַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ רַק לְהַדְלִיק נֵרוֹת לְזֵכֶר הַנֵּס, אֶלָּא נָתְנוּ לָנוּ דֶּרֶךְ נִפְלָאָה לְהוֹדוֹת לְךָ - שֶׁהַהַדְלָקָה עַצְמָהּ הִיא הַהוֹדָיָה. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת, תֵּן בְּלִבִּי לְהַרְגִּישׁ שֶׁבְּמַעֲשֶׂה זֶה עַצְמוֹ אֲנִי מוֹדֶה לְךָ עַל כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַמְּדֵנִי לִרְאוֹת בְּנֵס הַשֶּׁמֶן הַגָּלוּי אֶת נֵס הַמִּלְחָמָה הַנִּסְתָּר. כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶן דָּלַק בְּדֶרֶךְ נֵס, כֵּן תֵּן לִי לְהַכִּיר שֶׁכָּל נִצְחוֹנֵנוּ הָיָה נֵס גָּמוּר מֵאִתְּךָ. וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא הָיִיתָ צָרִיךְ לְנֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן, אֶלָּא עָשִׂיתָ אוֹתוֹ כְּדֵי לְגַלּוֹת לָנוּ אֶת יָדְךָ הַגְּדוֹלָה, כֵּן זַכֵּנִי לִרְאוֹת אֶת יָדְךָ בְּכָל דָּבָר.

26. שיר - נס בתוך נס

 

שְׁנֵי נִסִּים בְּאוֹר אֶחָד מְאִירִים

נֵס גָּלוּי וְנֵס נִסְתָּר מְאֻחָדִים

פַּךְ הַשֶּׁמֶן מַרְאֶה בְּאוֹר בָּהִיר

שֶׁכָּל הַיְשׁוּעָה מֵאֵת הַכַּבִּיר

 

וַאֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים וּמוֹדִים

בְּמַעֲשֶׂה אֶחָד שְׁנֵיהֶם מְאֻחָדִים

הַהַדְלָקָה הִיא הַהוֹדָיָה

וְהַהוֹדָיָה הִיא הַהַדְלָקָה

 

חָכְמַת חֲכָמֵינוּ הֶעֱמִיקָה לִרְאוֹת

שֶׁאֵין הַנֵּרוֹת רַק סִימָן לְהוֹדוֹת

אֶלָּא בָּם עַצְמָם מְגַלִּים אָנוּ

אֶת הַהוֹדָיָה הַטְּמוּנָה בְּלִבֵּנוּ

 

וּבְכָל שָׁנָה כְּשֶׁנַּדְלִיק מֵחָדָשׁ

נִרְאֶה בָּאוֹר אֶת הַנֵּס הַמְחֻדָּשׁ

וְנוֹדֶה לְךָ בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת

עַל כָּל הַנִּסִּים, הַנִּגְלִים וְהַנִּסְתָּרוֹת

 

חלק רביעי: זכירה והודאה - שני רבדים במצוות נר חנוכה

27. הצגת השאלה

לכאורה קיימת סתירה מהותית בהבנת מצוות נר חנוכה. מחד, מצאנו דינים רבים המורים שעיקר המצווה הוא פרסום נס פך השמן:

• חובת הדלקה בפתח הבית מבחוץ
• איסור הדלקה למעלה מעשרים אמה
• דיני פרסומי ניסא המיוחדים לחנוכה

מאידך, למדנו בשיטת הגרש"ז שתכלית המצווה היא ההודאה על נס המלחמה. כיצד מתיישבים שני היסודות הללו?

28. מפתח בדברי הרמב"ם

דיוק מופלא בלשון הרמב"ם פותח לנו שער להבנה עמוקה. כך כותב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו"

נשים לב:

• פתח בלשון יחיד: "להודיע הנס"
• סיים בלשון רבים: "על הנסים"

29. שתי שכבות במצווה

מתוך דברי הרמב"ם מתגלות שתי שכבות במצוות נר חנוכה:

השכבה הראשונה - זכירת הנס:

• בדומה לשאר מצוות זכר לנס:
• סוכה לזכר ענני כבוד
• מצה לזכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
• מטרתה לפרסם ולהנציח את האירוע ההיסטורי של נס פך השמן

השכבה השנייה - הודאה:

• ייחודית לנר חנוכה
• מתוך זכירת נס פך השמן באים להודות על כלל הניסים
• מעבר מהנס הפרטי להכרה בהשגחה הכללית

הקשר העמוק בין השכבות

אין אלו שתי מטרות נפרדות, אלא מהלך אחד שלם:

• הזכירה היא שער להודאה
• הנס הפרטי מוביל להכרה בניסים הכלליים
• החוויה החושית של ראיית הנרות מעוררת תודעה רוחנית עמוקה

ביטוי בברכות ההדלקה

שתי הברכות משקפות את שתי השכבות:

1.     "להדליק נר חנוכה":

o       על מעשה ההדלקה עצמו

o       זכר לנס פך השמן

o       שכבת הזכירה

2.     "שעשה ניסים":

o       על כלל הניסים והישועות

o       הודאה כוללת

o       שכבת ההודאה

30. ייחודיות נר חנוכה

בזה שונה נר חנוכה משאר מצוות זכר לנס:

• בשאר מצוות המטרה היא הזכירה בלבד
• בנר חנוכה הזכירה היא שער להודאה
• המצווה אינה מסתיימת בזכירת הנס, אלא מובילה להודאה כוללת

השלכות מעשיות

1.     בכוונת ההדלקה:

o       יש לכוון הן לזכירת נס פך השמן

o       והן להודאה על כלל הניסים

2.     בדיני ההדלקה:

o       דיני הפרסום (מקום ההדלקה, זמנה) נקבעו כך שיעוררו להודאה

o       איסור ההשתמשות לאורה מדגיש את תפקידה כמעוררת הודאה

31. עיקרה להודאה נתקנה - מיקום הזכרת חנוכה

תופעה מעניינת בהלכות חנוכה מובילה אותנו להבנה עמוקה במהות החג. בשונה משאר המועדים, חנוכה מוזכר בתפילה ובברכת המזון במקום שונה לחלוטין. תופעה זו אינה מקרית, אלא משקפת את מהותו הייחודית של החג.

התופעה המיוחדת

כאשר נתבונן בסדר התפילה וברכת המזון, נגלה הבדל משמעותי:

1.     כל המועדים נזכרים בברכת "רצה" בתפילה ובמקבילתה בברכת המזון

2.     חנוכה ופורים, לעומת זאת, נזכרים בברכת "מודים" ו"נודה לך"

שורש ההבדל - עיקרה להודאה

רש"י במסכת שבת (כד.) מאיר לנו את היסוד: "כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה". זהו מפתח להבנת כל מהות החג והשלכותיו ההלכתיות.

הגמרא עצמה מבטאת זאת בדיון על מיקום הזכרת חנוכה: "אמר להו רב ששת: כתפלה, מה תפלה - בהודאה, אף ברכת המזון - בהודאה". משמעות הדברים היא שאין זה רק עניין טכני של מיקום, אלא ביטוי למהות החג כולו.

32. העמקה בפסקי הריא"ז

דברי הריא"ז מוסיפים נדבך להבנה זו: "לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים, שגומרים בהן את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת הנרות, ומזכירין אותו בתפלה". הריא"ז מקשר בין שלושה מרכיבים:

1.     קביעת הימים

2.     ההלל וההודאה

3.     הדלקת הנרות

כל אלו מתאחדים תחת מטרה אחת - הודאה לה'.

33. נפקא מינה מיוחדת - ברכה מעין שלוש

תופעה מעניינת נוספת היא שאין מזכירים חנוכה בברכה מעין שלוש. שני טעמים עמוקים לדבר:

1.     מצד מהות ההודאה:

o       בברכה מקוצרת לא שייך להזכיר עניין שכל כולו הודאה

o       הודאה דורשת הרחבה והתבוננות

2.     מצד תוכן ההודאה:

o       בברכה מעין שלוש ההודאה מצומצמת לארץ בלבד

o       לא שייך להכניס בה הודאה על ניסים

המשמעות העמוקה

הבנה זו מאירה באור חדש את כל מה שלמדנו:

1.     ההדלקה היא מעשה הודאה

2.     ההזכרה בתפילה היא המשך ההודאה

3.     כל פרטי החג מכוונים להודאה

השלכה מעשית

כאשר אדם מזכיר את חנוכה בתפילה ובברכת המזון, עליו לכוון:

• לא רק להזכרת היום
• אלא להודאה מחודשת על הניסים
• להתחבר למהות החג כ"ימי הודאה"

34. עומק ההודאה - מסע אל הלב

מהי הודאה אמיתית?

חידוש עמוק ומאיר עיניים מגלה לנו הרב בידרמן שליט"א בעניין טבעה של ההודאה. הוא מסביר שלא שייך להזכיר חנוכה בברכת מעין שלוש, כי אי אפשר להודות בקיצור או רק "מעין" הודאה - הודאה אמיתית דורשת הרחבה והתבוננות.

כדי להבין את עומק הדברים, נתבונן במשל: ילד מקבל מתנה מיוחדת. הוא יכול להגיב בשתי דרכים:

1.     "תודה" חטופה וממשיך הלאה

2.     עיניו מתמלאות אור, והוא מתחיל לספר בהתרגשות: "זה בדיוק מה שחלמתי עליו! איך ידעתם? והצבע הזה... והעטיפה היפה..."

ההבדל בין שתי התגובות אינו רק בכמות המילים, אלא בעומק החוויה הפנימית.

תהליך ההודאה

הודאה אמיתית דומה לפרח הנפתח:

• בתחילה - סגור ומכונס
• לאט לאט - מתחיל להיפתח
• בסוף - פורח במלוא הדרו

כך גם בלב האדם המודה:

• צריך זמן להתבונן בטובה שקיבל
• להרגיש את עומק החסד
• לתת ללב להתמלא ברגשי תודה

למה 'על הניסים' ארוך כל כך?

משל נוסף ממחיש זאת: ילד שניצל מסכנה על ידי אביו. האם יסתפק ב"תודה" קצרה? לא! הוא:

• יחבק את אביו
• יספר לאמו בהתרגשות
• ישתף את סבא וסבתא בטלפון
• יזכור ויספר שוב בארוחת הערב
• אולי אף יצייר ציור המתאר את המאורע

כך גם אנחנו בתפילת "על הניסים":

• מספרים את השתלשלות האירועים
• מתבוננים בכל שלב
• חווים מחדש את ההצלה
• נותנים ללב להתמלא בהכרת הטוב

העומק בדברי הרב בידרמן

כעת מובן מדוע אי אפשר להזכיר חנוכה בברכה מקוצרת מעין שלוש:

• בשבת ויום טוב - אפשר להזכיר בקצרה את קדושת היום
• אבל בחנוכה - שכל מהותו הודאה - אי אפשר לקצר
• הודאה דורשת התבוננות, הרחבה, והתעוררות הלב

לימוד לחיים

מכאן נלמד לכל הודאה בחיינו:

• לא להסתפק באמירת "תודה" טכנית
• לקחת זמן להתבונן בטובה שקיבלנו
• לתת ללב להתעורר ולהתמלא
• לבטא את ההודאה במילים ובמעשים

 

35. סיכום – תורה ותפילה

שַׁעַר רִאשׁוֹן: שְׁתֵּי הַשְּׁכָבוֹת

תּוֹרָה:

בְּעֹמֶק הַנֵּר מִתְגַּלּוֹת שְׁתֵּי שְׁכָבוֹת:

הַזְּכִירָה הַחִיצוֹנִית - נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן,

וְהַהוֹדָאָה הַפְּנִימִית - עַל כָּל הַנִּסִּים.

כְּמוֹ הַלַּהַב הַמֵּאִיר בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת:

אוֹר גָּלוּי הַמֵּאִיר לָעֵינַיִם,

וְאוֹר פְּנִימִי הַמֵּאִיר לַנְּשָׁמָה.

 

תְּפִלַּת הַשְּׁכָבוֹת

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְקוֹר הָאוֹר הַנִּסְתָּר וְהַנִּגְלֶה,

אַתָּה שֶׁנָּתַתָּ בְּתוֹרָתְךָ שְׁתֵּי שְׁכָבוֹת:

שִׁכְבַת הַזִּכָּרוֹן הַמְּאִירָה לַחוּץ,

וְשִׁכְבַת הַהוֹדָאָה הַמְּאִירָה לִפְנִים.

תֵּן לִי אֶת הַכֹּחַ לַחְדֹּר מֵעֵבֶר לַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנִית,

לָגַעַת בְּעֹמֶק הַהוֹדָאָה הַפְּנִימִית.

שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת בְּכָל נֵר שֶׁאֲנִי מַדְלִיק

פֶּתַח לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל הַכָּרַת טוּבְךָ.

 

שַׁעַר שֵׁנִי: מֵהַפְּרָט אֶל הַכְּלָל

תּוֹרָה:

הָרַמְבַּ"ם מְגַלֶּה סוֹד עָמֹק:

פּוֹתֵחַ בִּלְשׁוֹן יָחִיד - "לְהוֹדִיעַ הַנֵּס",

וּמְסַיֵּם בִּלְשׁוֹן רַבִּים - "עַל הַנִּסִּים".

כִּי הַנֵּס הַפְּרָטִי הוּא שַׁעַר

לְהַכָּרַת הַהַשְׁגָּחָה הַכְּלָלִית.

 

תְּפִלַּת הַהִתְרַחֲבוּת

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מַרְחִיב הַדַּעַת וְהַלֵּב,

פְּתַח אֶת עֵינַי לִרְאוֹת בְּכָל נֵס פְּרָטִי

חַלּוֹן לְהַשְׁגָּחָתְךָ הַכְּלָלִית.

תֵּן שֶׁיִּהְיֶה כָּל נֵר שֶׁאֲנִי מַדְלִיק

מַפְתֵּחַ לְאוֹצָר שֶׁל נִסִּים,

שַׁעַר לְהַכָּרַת טוּבְךָ הָאֵין סוֹפִי.

 

שַׁעַר שְׁלִישִׁי: עֹמֶק הַהוֹדָאָה

תּוֹרָה:

הַהוֹדָאָה הָאֲמִתִּית דּוֹמָה לְפֶרַח הַנִּפְתָּח:

בַּתְּחִלָּה - סָגוּר וּמְכֻנָּס,

לְאַט לְאַט - מִתְחִיל לְהִפָּתֵחַ,

וּלְבַסּוֹף - פּוֹרֵחַ בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ.

 

תְּפִלַּת הַפְּרִיחָה

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת,

פְּתַח אֶת לִבִּי כְּפֶרַח לְאוֹרְךָ,

שֶׁלֹּא אֶסְתַּפֵּק בְּהוֹדָאָה חֲטוּפָה,

אֶלָּא אֶתֵּן לְרִגְשׁוֹת הַתּוֹדָה

לִפְרֹחַ וּלְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל לִבִּי.

תֵּן שֶׁתִּהְיֶה הוֹדָאָתִי כְּפֶרַח חַי וְנוֹשֵׁם,

מִתְעוֹרֵר וּמִתְרַחֵב מִיּוֹם לְיוֹם,

עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא כָּל עוֹלָמִי

בְּרֵיחַ הַכָּרַת טוּבְךָ.

 

תְּפִלַּת הַסִּיּוּם

אֵל חַי וְקַיָּם, מְקוֹר כָּל הַהוֹדָאוֹת,

בְּסוֹף כָּל הַהִתְבּוֹנְנוּת וְהַהַעֲמָקָה

אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִּתְחִנָּה:

תֵּן שֶׁתִּהְיֶה זְכִירָתִי שַׁעַר לְהוֹדָאָתִי,

וְהוֹדָאָתִי - שַׁעַר לְדֵבְקוּת בְּךָ.

עַד שֶׁיִּתְאַחֲדוּ כָּל הַשְּׁכָבוֹת

לְאוֹר אֶחָד שָׁלֵם שֶׁל הַכָּרָה בְּךָ,

וְיִתְגַּלֶּה בְּתוֹךְ לִבִּי

הָאוֹר הַגָּנוּז בְּנֵרוֹת חֲנֻכָּה,

בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

חלק חמישי: מעשה ההדלקה - כלי להודאה שלמה

מבוא: הקשר בין מעשה להודאה

לאחר שהעמקנו בהבנת טבעה של ההודאה האמיתית, נבוא עתה לגלות יסוד נפלא נוסף: הצורך במעשה מוחשי כדי לבטא את ההודאה בשלמותה.

חז"ל לימדונו שהודאה אמיתית אינה מתקיימת במחשבה ודיבור בלבד, אלא זקוקה למעשה מוחשי שדרכו תתעורר ותתגלה במלוא עומקה.

המקור בתורה - מצוות ביכורים

התורה עצמה מלמדת אותנו יסוד זה במצוות ביכורים:

• לא די באמירת מזמור תודה על היבול
• יש לקחת מראשית כל פרי
• להעלות לירושלים
• לתת לכהן
• ורק אז לומר את פרשת ההודאה

מדוע כל המעשים הללו? כי ההודאה האמיתית צריכה לנבוע מתוך מעשה מוחשי. כאשר האדם רואה את הפירות בידיו, עולה לירושלים, ומוסר לכהן - אז דווקא מתעוררת בליבו הכרת הטוב העמוקה: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'".

היישום בנר חנוכה

באותה דרך בדיוק תיקנו חכמים את מצוות נר חנוכה:

• לא הסתפקו באמירת הודאה בלבד
• קבעו את ההודאה סביב מעשה ההדלקה
• האדם מדליק בידיו
• מתבונן בלהבות
• רואה את האור מתפשט בחשכה

כל אלו מעוררים בליבו את ההודאה העמוקה על ניסי ה' ונפלאותיו.

הרמוניה בין גוף ונשמה

העומק בדבר נעוץ בהבנת טבע האדם:

• הנשמה והגוף צריכים לפעול יחד בהרמוניה
• המעשה החיצוני משתלב עם הכוונה הפנימית
• כמו שהנר מורכב מפתילה ושמן, כך ההודאה מורכבת ממעשה וכוונה
• רק כששניהם מתאחדים - האור מאיר באמת

לימוד לחיים

מכאן נלמד לכל הודאה בחיינו:

• לחפש דרכים מעשיות לבטא את התודה
• לא להסתפק במילים
• לתת למעשה להעמיק את ההודאה
• לחבר את הגוף והנשמה בהודיה לה'

36. אור הנשמה - העומק הפנימי בנר חנוכה

הקדמה: שאלה מהותית

כאשר נתבונן במצוות נר חנוכה, מתעוררת שאלה עמוקה: מדוע בחרו חכמים דווקא בנר כאמצעי להודות על הצלתנו מהיוונים? האם זהו רק זכר לנס פך השמן, או שמא טמון כאן עומק נוסף?

גילוי חדש במהות הנר

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנה עמוקה של מהות הנר בתורתנו. הפסוק אומר "נר ה' נשמת אדם", ובמילים אלו טמון המפתח להבנת כל עניין נרות חנוכה.

עומק מלחמת יוון

כאשר נתבונן במהות מלחמת יוון, נגלה:

• היוונים לא ביקשו רק להרוג את גופנו
• מטרתם העיקרית הייתה להרוג את נשמתנו היהודית
• הם רצו לעקור את הקשר העמוק שלנו עם הקדושה

37. הנר כמשל לנשמה

המהר"ל בנתיבות עולם מעמיק בהבנת הקשר בין נר לנשמה. הוא מגלה שלשניהם יש שתי בחינות מקבילות:

בנר:

1.     הפתילה הגשמית

2.     הלהבה הבלתי גשמית

בנשמה:

1.     חיבורה לגוף

2.     מהותה הרוחנית הטהורה

משמעות ההדלקה

לאור הבנה זו, מקבלת הדלקת נרות חנוכה משמעות עמוקה:

• בהדלקת הנר אנו מודים על הצלת נשמתנו
• האור המתפשט מסמל את ניצחון הרוח על החומר
• הלהבה השואפת למעלה מבטאת את כמיהת הנשמה לקדושה

הקשר לנר נשמה

עתה מובן גם מדוע מדליקים נר לעילוי נשמה:

• הנר מבטא את מהות הנשמה
• האור מסמל את המשכיות החיים הרוחניים
• הלהבה המתנועעת מבטאת את הקשר המתמיד עם העולם העליון

עומק נוסף בדיני ההדלקה

הבנה זו מאירה באור חדש את דיני ההדלקה:

• ההדלקה בפתח הבית - לבטא את הקשר בין הפנים לחוץ, בין הנשמה לגוף
• האיסור להשתמש לאורה - כי אור הנשמה הוא מעל התועלת הגשמית
• ההדלקה בשקיעת החמה - זמן המעבר בין אור לחושך, כמו הנשמה המגשרת בין עולמות

משמעות לימינו

כאשר אנו מדליקים נרות חנוכה, עלינו לכוון:

• להודות על הצלת הנשמה היהודית לדורות
• להתבונן במאבק המתמיד בין אור לחושך בתוכנו
• לחזק את הקשר בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח

סיכום רוחני

נר חנוכה מלמד אותנו שההודאה האמיתית אינה רק על הצלה פיזית, אלא בעיקר על שמירת אור הנשמה היהודית. כל הדלקה היא הזדמנות להתחבר מחדש לאור הפנימי שבתוכנו, ולהודות על הנס המתמיד של קיום נשמתנו הקדושה.

38. אור ההודיה - גילוי נוכחות ה' בעולם

פתיחה: תובנה מאירת עיניים

הרב שטיינהויז שליט"א מאיר לנו נתיב חדש בהבנת הקשר העמוק בין הודיה לאור. תובנה זו לא רק מסבירה מדוע נבחרו דווקא נרות כאמצעי להודיה בחנוכה, אלא מגלה לנו את מהותה העמוקה של ההודיה עצמה.

שתי דרכים לראות את העולם

ישנן שתי דרכים יסודיות לחוות את המציאות:

הדרך החשוכה:

• אדם שאינו מודה לה' רואה את עולמו דרך עדשה כהה
• כל היום הוא מבחין רק ביסורים וצרות
• זוהי בחינת "רבים מכאובים לרשע"
• חייו מלאים בתחושת חסר ומרירות

הדרך המוארת:

• הצדיק רואה את חסדי ה' המתגלים בכל פרט בבריאה
• עיניו פקוחות לראות את הטוב שבכל דבר
• ליבו מלא בשבח והודיה תמידית
• הוא חי בתחושת שפע וברכה

מעגל האור והחסד

הפסוק אומר "והבוטח בה' חסד יסובבנו", ובמילים אלו טמון סוד עמוק:

• ההודיה אינה רק תגובה לחסד
• היא עצמה יוצרת מעגל של חסד
• ככל שאדם מודה יותר, הוא זוכה לראות יותר חסדים
• וככל שהוא רואה יותר חסדים, הוא מודה יותר

האור כביטוי להודיה

כעת מתבהר הקשר העמוק בין אור להודיה:

• כשם שהנר מאיר את החשכה הפיזית
• כך ההודיה מאירה את החשכה הרוחנית
• האור הפיזי מגלה את הדברים הנסתרים מן העין
• ההודיה מגלה את נוכחות ה' הנסתרת בעולם

העומק בתקנת הנרות

תקנת חז"ל להודות דווקא באמצעות נרות מקבלת משמעות חדשה:

• הנר אינו רק אמצעי להודיה
• הוא מבטא את מהותה העמוקה של ההודיה עצמה
• האור הפיזי משתלב עם האור הרוחני
• נוצר מעגל מושלם של אור והודיה

משמעות בעבודת ה'

כל הדלקת נר בחנוכה היא הזדמנות:

• להצטרף למעגל האור של ההודיה
• לפקוח את העיניים לראות את חסדי ה'
• להאיר את עולמנו בהכרת הטוב
• לגלות את נוכחות ה' בכל פרט בחיינו

חיבור הרעיונות

כעת מתחברים כל הרעיונות שלמדנו:

• הנר כמשל לנשמה
• ההודיה כמעשה מוחשי
• האור כגילוי נוכחות ה'

כולם מתאחדים לתמונה אחת שלמה של הודיה אמיתית לה'.

39. הודאה אישית - מעשה שאין לו שליח

פתיחה: תמיהה על שיטת הרמ"א

שאלה עמוקה מתעוררת בשיטת הרמ"א: כיצד יתכן שמצווה תשנה את אופייה מחיוב חפצא (על הבית) בעיקר הדין, לחיוב גברא (על האדם) בדין המהדרין? מעשה מופלא עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל יפתח לנו שער להבנת העניין.

המעשה המאלף

לאחר שהגרי"ש אלישיב עבר ניתוח על ידי מנתח מחו"ל, ביקש שילמדוהו לומר "תודה רבה" באנגלית. כששאלוהו מדוע לא הסתפק בשליח שיודה בשמו, ענה תשובה מאירת עיניים:

"בכל התפילה אנו יכולים לצאת ידי חובה בשמיעת החזן, חוץ ממודים. מדוע? כי תודה רבה אי אפשר לומר על ידי שליח - חייבים לומר בעצמנו." יסוד זה מופיע כבר בדברי האבודרהם בהסבר מנהג 'מודים דרבנן'.

היישום בנר חנוכה

לאור זה מתבהר הפלא בשיטת הרמ"א:

1.     עיקר החיוב - פרסום הנס:

o       זהו חיוב על הבית

o       אפשר לקיימו על ידי שליח

o       כמו שאר מצוות הבית

2.     דין מהדרין - הודאה:

o       זהו חיוב אישי

o       אי אפשר על ידי שליח

o       כמו מודים בתפילה

עומק נוסף בהבנת ההודאה

בספר "להודות ולשבח" מובא טעם נוסף:

• הודאה היא עיקר היהדות וכוונת היצירה
• אדם מתפעל יותר ממה שעושה בעצמו
• חווייה חושית עדיפה משמיעה מאחרים
• לכן תיקנו שכל אחד יודה בעצמו

40. השלכות מעשיות

1.     חשיבות הנוכחות בשעת ההדלקה של בני הבית שאינם מדליקים:

o       עדיף להיות נוכח בעצמו

o       לחוות את ההודאה באופן אישי

o       להתחבר לרגש ההודיה

לימוד לחיים

מכאן נלמד עיקרון חשוב בעבודת ה':

• הודאה אמיתית דורשת מעורבות אישית
• אי אפשר להסתפק ב"שליחים" לעבודת ה'
• כל אחד צריך למצוא את הקשר האישי שלו

• נפקא מינה מעשית - שליחות בהדלקת מהדרין

מתוך כל מה שלמדנו על מהות ההודאה והקשר שלה למצוות נר חנוכה, עולה שאלה מעשית מרתקת: בן השוהה מחוץ לביתו בשעת הדלקת נרות, האם יש מקום להדר ולמנות שליח שידליק במקומו בבית אביו?

שתי דרכים בהבנת ההידור

הכל תלוי בהבנת יסוד מהות ההידור:

הדרך הראשונה - תוספת פרסומי ניסא:

• אם עיקר ההידור הוא להרבות בפרסום הנס
• להוסיף אור וגילוי בעולם
• לכאורה אפשר על ידי שליח
• שהרי סוף סוף מתרבה האור ומתפרסם הנס
• "מה לי הוא מה לי שלוחו"

הדרך השנייה - עצם ההודאה:

• אם ההידור הוא בהתעוררות רגש ההודאה
• בחיבור האישי של המדליק לנס
• אין מקום כלל לשליחות
• כי איך יתכן להעביר רגש הודאה דרך שליח?
• זה כמו לבקש משליח שיאהב או ישמח במקומך

הכרעה מתוך דברי הגרי"ש

המעשה שלמדנו עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מטה את הכף:

• אי אפשר למסור הודאה ביד שליח
• ההודאה היא התעוררות פנימית של הנפש
• היא קשר אישי בין המודה לבוראו
• כמו שאי אפשר לומר "מודים" על ידי שליח

המסקנה המעשית

לפי זה נראה שכאשר בן אינו יכול להיות בבית:

• אין עניין למנות שליח שידליק במקומו
• חסר כל העניין הפנימי של ההידור
• אין כאן התעוררות אישית של הודאה

הלימוד לכל עבודת ה'

מכאן נלמד עיקרון יסודי בכל עבודת ה':

• כשם שאי אפשר למסור הודאה ביד שליח
• כך כל הודיה צריכה להיות אישית
• "רחמנא ליבא בעי" - הקב"ה מבקש את הלב
• את ההתעוררות הפנימית של כל יחיד
• את הקשר האישי והבלתי אמצעי

41. הודאה על כל נשמה - עומק שיטת הרמב"ם

שאלה מתבקשת

כאשר אנו מתבוננים בשיטת הרמב"ם, שבעל הבית מדליק כנגד כל בני ביתו, מתעוררת שאלה עמוקה: מה העניין בפרסום מספר הנפשות בבית? לכאורה מובן שמוסיף והולך מבטא את המשכיות הנס, אך מה משמעות ההדלקה כנגד מספר בני הבית?

אור חדש בהבנת שיטת הרמב"ם

לאור מה שלמדנו על מהות ההדלקה כביטוי של הודאה, מאירה שיטת הרמב"ם באור חדש לגמרי. כל נר שמדליק בעל הבית אינו רק מספר יבש, אלא הוא ביטוי עמוק של הודאה על הצלת נשמה מישראל מרדת שחת.

עומק ההתבוננות

כאשר אב מביט בילדיו העוסקים בתורה ובמצוות, עליו להתעורר בהכרה עמוקה:

• לולא חסדי ה', היו נשמות אלו שקועות בתרבות יוון
• כל נר הוא זעקת הודאה: "הצלת את נשמת בני!"
• כל להבה מאירה את האמת: זכינו לראות דור המשך לתורה

ההקבלה לליל הסדר

הבנה זו מאירה בהקבלה נפלאה לליל הסדר:

• בפסח אנו אומרים: "אילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו משועבדים"
• בחנוכה עלינו להרגיש: לולא הנס, היינו ובנינו יוונים
• בשני המקרים: הודאה על הצלה רוחנית של הדורות הבאים

"למען לא ניגע לריק"

כל נר מבטא הודאה עמוקה:

• "זכיתי לגדל את ילדי לתורה"
• "לא לשווא עמלתי"
• "לא לתוהו ילדתי"
• "הם ממשיכים במסורת אבות"

מהודאה כללית להודאה פרטית

שיטת הרמב"ם מלמדת אותנו עיקרון יסודי בהודאה:

• אין להסתפק בהודאה כללית על הצלת עם ישראל
• יש להודות באופן פרטי על כל נשמה
• כל נר מבטא הכרת הטוב על נפש אחת מישראל
• כל להבה מאירה סיפור הצלה ייחודי

העומק בדיני ההדלקה

כעת מובנים טוב יותר דיני ההדלקה:

• מדוע מדליקים כנגד כל בני הבית
• איך המספר המדויק של הנרות משמעותי
• מדוע ההידור הוא דווקא בריבוי נרות

לימוד לדורות

מכאן נלמד לכל הודאה בחיינו:

• להתבונן בכל פרט של החסד
• להודות באופן פרטי על כל טובה
• לראות את הניסים בכל נשמה ונשמה
• להכיר בהשגחה הפרטית על כל יהודי

42. נרות שבת ונרות חנוכה - האור המשותף

גילוי מאיר עיניים

חידוש נפלא גילה לנו הגאון רבי אשר וייס שליט"א: מנהגן של נשים להדליק נרות שבת כנגד כל בני הבית שורשו בדברי הרמב"ם בנרות חנוכה. קשר זה אינו מקרי, אלא מגלה עומק משותף בין שני סוגי הנרות הללו.

הדלקה כהודאה

המהות המשותפת מתגלה בעומק ההודאה:

• בחנוכה: האב מודה על הצלת נשמת כל ילד מתרבות יוון
• בשבת: האם מודה על כל נשמה שזכתה להביא לעולם

בשני המקרים, כל נר מבטא הודאה על נשמה יהודית, על "בני א-ל חי".

תורת המהר"ל - סוד הנר והנשמה

המהר"ל בספרו 'נר מצוה' חושף את העומק הפנימי של נרות שבת:

העולם והשבת:

• ששת ימי המעשה - השלמת הבריאה הגשמית
• היום השביעי - קבלת הצורה האלוקית
• בדומה לגוף המקבל נשמה לאחר השלמת יצירתו

הנר כמשל לנשמה:

• "נר ה' נשמת אדם"
• הלהבה והשמן כנשמה וגוף
• חיבור נפלא של רוחני וגשמי

הנשמה היתירה והאור

בכל שבת קודש:

• העולם זוכה להשלמה עליונה
• מתחדשת הנשמה היתירה
• הנרות מבטאים את ההארה המיוחדת הזו

תפקידה המיוחד של האם

עומק נפלא בתפקיד האישה:

• בחטא עץ הדעת - כיבוי נרו של עולם (נשמת אדם הראשון)
• בהדלקת נרות שבת - תיקון והשבת האור
• בכל הדלקה - החזרת הצורה האלוקית לעולם

החיבור בין שני סוגי הנרות

כעת מתבהר הקשר העמוק:

• נרות חנוכה - הודאה על הצלת הנשמה היהודית
• נרות שבת - הודאה על נתינת הנשמה היהודית
• שניהם מבטאים את הקשר העמוק בין הנר לנשמה

משמעות לחיינו

לימוד עמוק לכל הורה:

• להודות על כל נשמה יהודית
• לראות בכל ילד אור אלוקי
• להכיר בתפקיד המיוחד של הבאת נשמות לעולם

43. סיכום תורה ותפילה

שַׁעַר רִאשׁוֹן: הַמַּעֲשֶׂה הַמּוֹלִיד הוֹדָאָה

תּוֹרָה: בְּעֹמֶק סוֹד הַהוֹדָאָה נִגְלָה פֶּלֶא: הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת לְהִתְגַּלּוֹת, אַךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגַּלּוֹת בְּלִי מַעֲשֶׂה. כְּמוֹ בַּבִּכּוּרִים - לֹא דַי בְּאָמְרָם "תּוֹדָה", אֶלָּא צָרִיךְ לָקַחַת, לַעֲלוֹת, לָתֵת.

תְּפִלַּת הַמַּעֲשֶׂה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, הִנֵּה יָדַי רוֹעֲדוֹת בְּאָחְזָן בַּנֵּר, מְבַקְּשׁוֹת לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת הַהוֹדָאָה הַטְּמוּנָה בְּעֹמֶק נִשְׁמָתִי.

כְּשֵׁם שֶׁהַפְּתִילָה צְרִיכָה שֶׁמֶן כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַלַּהַב לְמַעְלָה, כָּךְ נִשְׁמָתִי צְרִיכָה מַעֲשֶׂה מֻחְשָׁי כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַהוֹדָאָה לִמְעוֹן קָדְשֶׁךָ.

שַׁעַר שֵׁנִי: סוֹד הַנֵּר וְהַנְּשָׁמָה

תּוֹרָה: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" - בְּמִלִּים אֵלּוּ טָמוּן סוֹד הַקֶּשֶׁר בֵּין נֵר לִנְשָׁמָה: כַּאֲשֶׁר הַיְּוָנִים בִּקְּשׁוּ לְכַבּוֹת נֵר ה', לֹא רַק אֶת הַגּוּף בִּקְּשׁוּ לְהָמִית, אֶלָּא אֶת הַקֶּשֶׁר הַנִּצְחִי לְהַכְחִיד.

תְּפִלַּת הַנְּשָׁמָה

אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שׁוֹמֵר הַנְּשָׁמוֹת, בְּכָל הַדְלָקַת נֵר אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמַּאֲבָק הַנִּצְחִי בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין הַנְּשָׁמָה הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת לְמַעְלָה לְבֵין הַגּוּף הַמּוֹשֵׁךְ לְמַטָּה.

תֵּן לִי אֶת הַכֹּחַ לִרְאוֹת בְּכָל לַהַב מִתְנוֹעֵעַ אֶת כְּמִיהַת נִשְׁמָתִי אֵלֶיךָ, אֶת הַקֶּשֶׁר הַבִּלְתִּי נִפְסָק בֵּין נִשְׁמָתִי לִמְקוֹרָהּ הָאֱלוֹקִי.

תְּפִלַּת הַסִּיּוּם

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אוֹר הַנְּשָׁמוֹת, בְּסוֹף כָּל הַהִתְבּוֹנְנוּת וְהַהַעֲמָקָה אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ כְּעֶבֶד מוֹדֶה: תֵּן שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשַׂי כְּלִי לְאוֹרְךָ, וְהוֹדָאָתִי - מַרְאָה לִשְׁכִינָתְךָ.

עַד שֶׁיִּתְאַחֲדוּ הַמַּעֲשֶׂה וְהַכַּוָּנָה, הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, הָאוֹר וְהַכְּלִי, לִהְיוֹת מִקְדָּשׁ שָׁלֵם לְאוֹרְךָ הָאֵין סוֹפִי, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

חלק שישי:  מהדלקה לשירה - התעוררות ההודאה

מאור הנסתר אל אור הנגלה

בואו נתבונן ברגע המיוחד שלאחר הדלקת נרות חנוכה. אנו שרים "הנרות הללו" ו"מעוז צור", ואומרים "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים".

מדוע דווקא בנר חנוכה, יותר מכל מצווה אחרת, נהגו ישראל קדושים לשיר לאחר קיום המצווה?

44. עומק השירה בחנוכה

הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה מאיר לנו נתיב להבנת העניין: "הדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל... שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הניסים הגדולים".

משמעות הדברים:

• הנר מעורר את הלב להודות
• השירה היא ביטוי טבעי של ההודאה
• האור הפיזי מוביל לאור רוחני
• ההדלקה והשירה הם מקשה אחת

תהליך התעוררות ההודאה

כאשר אדם מדליק את הנרות, מתרחש תהליך עמוק:

1.     ראיית האור הפיזי

2.     התעוררות הלב להתבוננות

3.     הכרה בניסי ה' ונפלאותיו

4.     התפרצות טבעית של שירה והודאה

45. עומק מנהג ישראל

כעת מובן מדוע דווקא בנר חנוכה נהגו לשיר:

• כי ההדלקה מיועדת לעורר את האדם לשיר ולרנן
• השירה היא חלק מהותי מקיום המצווה
• בלעדיה חסר בשלמות ההודאה
• היא הביטוי השלם של התעוררות הנשמה

משמעות מעשית

מכאן נלמד לקיום המצווה:

• לא למהר אחרי ההדלקה
• להתבונן בנרות ולתת ללב להתעורר
• לשיר בכוונה ובהתעוררות
• לתת לאור החנוכה להאיר את הנשמה

46. שני פנים להודאה - חיוב נשים בנרות ובהלל

שאלה עמוקה בדיני חנוכה

שאלה מרתקת מתעוררת כאשר אנו משווים את חיובי הנשים בחנוכה: מצד אחד, נשים חייבות בנר חנוכה מטעם "אף הן היו באותו הנס". מצד שני, לדעת הרמב"ם, נשים פטורות מאמירת הלל בחנוכה. כיצד יתכן הבדל זה, והרי לכאורה שניהם באים להודות על אותו נס?

תובנה מאירת עיניים של המנחת שלמה

הגרש"ז אויערבך מגלה לנו עומק נפלא בהבנת שני סוגי ההודאה בחנוכה:

חיוב הנרות - הודאה ישירה:

• נרות חנוכה הם הודאה ישירה על נס ההצלה
• הנשים היו שותפות בנס המלחמה וההצלה
• לכן חייבות בהדלקה כמו האנשים
• זוהי הודאה הנובעת מהשותפות בנס עצמו

חיוב ההלל - שמחת יום טוב:

• ההלל בחנוכה אינו מדין הודאה על הנס
• הוא מדין שמחת יום טוב
• היום טוב נוצר מהתעוררות אהבת ה' שבנס
• זוהי שמחה כללית של קדושת היום

עומק בדברי הגמרא

כעת מאירים באור חדש דברי הגמרא "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה":

• לא רק קביעת ימי הודאה
• אלא יצירת ימים טובים חדשים
• מכוח התעוררות אהבת ה' שבנס
• הלל מצד קדושת היום, הודאה מצד הנס

47. שתי דרכים ליצירת יום טוב

המנחת שלמה מגלה שיש שתי דרכים לימי הלל:

1.     דרך רגילה - איסור מלאכה:

o       כמו בשלוש רגלים

o       הקדושה נוצרת מאיסור המלאכה

o       חיוב ההלל נובע מקדושת היום

2.     דרך מחודשת - התעוררות הלב:

o       כמו בחנוכה

o       הקדושה נוצרת מהרגשת אהבת ה'

o       התעוררות מיוחדת בעקבות הנס

הבנה חדשה בפטור נשים

לאור זה מובן:

• בנרות - חייבות, כי זו הודאה ישירה על הנס
• בהלל - פטורות, כי זה מדין שמחת יום טוב
• כמו שפטורות משמחת יום טוב בשאר מועדים

לימוד לדורות

חנוכה מלמד אותנו:

• יש הודאה ישירה על הנס
• ויש התעוררות כללית של אהבת ה'
• כל אחד משני סוגי ההודאה יש לו את דיניו המיוחדים
• הנס יכול ליצור קדושת זמן מכוח ההתעוררות שבו

48. ברכת הרואה - חידוש מופלא בדיני הודאה

תופעה ייחודית

תופעה מיוחדת במינה מצאנו בדיני נר חנוכה: הרואה נר חנוכה מברך. דין זה מעורר פליאה עצומה, כפי שכבר תמהו ראשונים:

האבודרהם שואל: "למה תקנו לברך על ראיית נר חנוכה יותר משאר מצוות?" התוספות בסוכה מתמודדים עם שאלה זו ומתרצים: "משום חביבות הנס".

עומק השאלה

אך התשובה "חביבות הנס" טעונה ביאור:

• וכי אין ניסים חביבים אחרים?
• מה מיוחד בראיית נר חנוכה?
• למה לא תיקנו ברכת הרואה במצוות אחרות?

תשובה מאירת עיניים

לאור כל מה שלמדנו על מהות ההודאה בחנוכה, מתגלה עומק חדש:

יסוד החיוב:

• כל יהודי חייב להודות על נס ההצלה מהיוונים
• ההודאה העיקרית היא דרך הדלקת הנרות
• אך מה יעשה מי שאינו יכול להדליק?

הפתרון של חז"ל:

• תקנת ברכת הרואה
• מאפשרת לכל יהודי להביע הודאה
• גם למי שנבצר ממנו להדליק

עומק התקנה

ברכת הרואה מגלה יסוד מופלא:

1.     ההודאה על הנס היא חובה כללית

2.     אי אפשר לפטור אדם מהודאה

3.     חז"ל דאגו שלכל יהודי תהיה דרך להודות

השלכה מעניינת להלכה

דעה מיוחדת מובאת במשנה ברורה:

• יש פוסקים הסוברים שאפילו מי שמדליקים עליו בביתו
• אם אינו מדליק בעצמו ואינו משתתף בפרוטה
• עליו לברך ברכת הרואה
• כי עיקר הברכה היא "להודות על הנס"

אמנם למעשה:

• אין מברכים במקרה כזה
• מטעם ספק ברכות להקל
• אך עצם הסברא מלמדת על יסוד הדין

המשמעות העמוקה

ברכת הרואה מלמדת אותנו:

• הודאה אינה רק מצווה פורמלית
• היא חובת הלב של כל יהודי
• חז"ל דאגו שלכל אחד תהיה דרך להודות
• אפילו מי שאינו יכול לקיים את המצווה בשלמותה

לימוד לדורות

מכאן נלמד לכל הודאה:

• לחפש דרכים להודות גם כשיש מניעה
• לא לוותר על הבעת הכרת הטוב
• להבין שההודאה היא צורך נפשי עמוק
• לראות בהודאה חובה בסיסית של כל יהודי

 

49. שער ראשון: התעוררות השירה

מִן הַנֵּר יַעֲלֶה קוֹל זִמְרָה

וּמִן הַלֶּהָבָה תִּפְרֹץ שִׁירָה

בְּעֵת יִתְעוֹרֵר הַלֵּב לְהוֹדוֹת

יִפְצְחוּ הַשְּׂפָתַיִם בִּרְנָנוֹת

כְּאוֹר הַנֵּר הַמַּעֲלֶה שַׁלְהֶבֶת

כֵּן תַּעֲלֶה הַנְּשָׁמָה מִתְלַהֶבֶת

וּבְהִתְעוֹרֵר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבָּהּ

תָּשִׁיר וּתְזַמֵּר לְבוֹרְאָהּ בְּאַהֲבָה

50. שער שני: כוח ההודאה

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם

מְעוֹרְרִים הַנְּשָׁמָה לְרוֹמְמָם

מִן הַמַּעֲשֶׂה אֶל הַשִּׁירָה נַעֲלֶה

וּמִן הַשִּׁירָה אֶל הַהוֹדָאָה נִתְעַלֶּה

כְּמַעֲיָן הַנּוֹבֵעַ מִמַּעֲמַקִּים

כֵּן תִּפְרֹץ הַשִּׁירָה מִנִּבְכֵי הַחַיִּים

רֶגַע אַחַר רֶגַע, צְלִיל אַחַר צְלִיל

עַד אֲשֶׁר יִתְמַלֵּא הַלֵּב בְּשִׁיר וְגִיל

51. שער שלישי: חיוב הנשים

נָשִׁים בְּנֵס חֲנֻכָּה הָיוּ

וּבַהַצָּלָה חֵלֶק נָטְלוּ

עַל כֵּן בַּהַדְלָקָה חַיָּבוֹת הֵן

לְהוֹדוֹת עַל הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶן

בְּאוֹר הַנֵּרוֹת תָּאִיר נִשְׁמָתָן

וּבְשִׁירַת הַהוֹדָיָה תִּתְרוֹמֵם רוּחָן

לְהַכִּיר בְּחַסְדֵי ה' וּגְבוּרָתוֹ

וּלְהוֹדוֹת עַל נִפְלְאוֹת יְשׁוּעָתוֹ

52. שער רביעי: ברכת הרואה

גַּם הָרוֹאֶה יְבָרֵךְ וְיוֹדֶה

עַל נִסֵּי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו יַעֲמֹד וְיֶחֱזֶה

כִּי הַהוֹדָאָה חוֹבַת הַלֵּב הִיא

וְכָל נְשָׁמָה לַה' תּוֹדֶה וְתוֹדִיעַ

מִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהַדְלִיק בְּעַצְמוֹ

יִתְבּוֹנֵן בָּאוֹר וִיבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ

כִּי הַהוֹדָאָה לַכֹּל נִתְּנָה

וְכָל נֶפֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל בָּהּ נִצְטַוְּתָה

פרק סיכום: הודאה, אהבה והידור - מעגל של אור

פתיחה: שאלת היסוד

כעת, לאחר שהעמקנו בכל היבטי ההודאה בחנוכה, נוכל לענות על השאלה העקרונית: מדוע דווקא בנר חנוכה מצאנו דין מיוחד של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, דבר שאין דומה לו בשאר מצוות?

הודאה כביטוי של אהבה

היסוד העמוק שגילינו הוא שהודאה אמיתית היא:

• לא רק הכרה בטוב שקיבלנו
• אלא הכרה בטוב ליבו של הנותן
• גילוי האהבה העומדת מאחורי הנתינה
• התעוררות רגש אהבה כלפי המיטיב

מהאהבה להידור

וכאשר מתעוררת אהבה בלב האדם:

• הוא אינו מסתפק במה שהוא מחויב
• הוא מחפש לעשות מעל ומעבר
• הוא רוצה להראות את אהבתו
• הוא מבקש לגרום נחת רוח לאהובו

הייחודיות של חנוכה

חנוכה הוא זמן מיוחד של הודאה:

• כל מהותו היא להודות ולהלל
• ההדלקה עצמה היא מעשה הודאה
• הנרות מעוררים את האהבה
• האור מגלה את הקשר העמוק עם הבורא

מהדרין בחנוכה

לכן דווקא בחנוכה תיקנו מהדרין:

1.     מהדרין ראשון - כל אחד מדליק:

o       ביטוי לאהבה אישית

o       רצון להודות באופן ישיר

o       התנדבות לעשות יותר מהחיוב

2.     מהדרין מן המהדרין - מוסיף והולך:

o       ביטוי לאהבה הגדלה והולכת

o       חיפוש דרכים להוסיף ולהדר

o       התפתחות מתמדת בקשר עם הבורא

הנס לאוהבים

עומק נוסף מתגלה בנס עצמו:

• החשמונאים חיפשו שמן טהור אף שלא היו חייבים
• הם ביטאו אהבה על ידי הידור במצווה
• הקב"ה השיב להם באהבה
• נס פך השמן היה תגובה להידורם

דוגמאות נוספות

ראינו דוגמאות נוספות לקשר בין הודאה להידור:

• ביכורים - תוספת ועיטור בהבאתם
• שירת הים - מקור להידור מצווה (זה אלי ואנווהו)
• ארבעת המינים - הידור מעכב בהם
• סוכה - נהגו לעטרה בקישוטים

הלימוד לדורות

מכאן נלמד לכל השנה:

• הודאה אמיתית מעוררת אהבה
• אהבה מביאה להידור
• הידור מעורר אהבה מלמעלה
• נוצר מעגל מתמיד של אור ואהבה

סיכום אישי

כאשר אנו מדליקים נרות חנוכה:

• נתבונן באהבת ה' אלינו
• נפתח את ליבנו להודות
• נחפש דרכים להדר ולהוסיף
• נזכה להרגיש את האור הגנוז שבמצווה

 

53. סיכום – תורה ותפילה