פרשת השבוע - שלח
"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ... וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר יד, כד)
במהלך תיאור מסע המרגלים לארץ ישראל נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר, י"ג, כב).
הגמרא במסכת סוטה (לד) מקשה על לשון הפסוק: מדוע נכתב "ויבוא" בלשון יחיד ולא "ויבואו", והרי הפסוק עוסק במרגלים? בגמרא מובא תירוצו של רבא: "אמר רבא: מלמד, שפירש כָלֵב בן יפונה מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: (במדבר, יג, טז) 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע' - י-ה יושיעך מעצת מרגלים". (סוטה לד)
וגם רש"י מפרש שכָלֵב בן יפונה קבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים.
בעלי המוסר עסקו, בעקבות דברים אלו, בהשפעת החברה על היחיד. הרב אברהם בהר"ן, תלמידו של ר' יצחק אייזיק שר, חיבר את הספר החברה והשפעתה העוסק בנושא זה, ונצטט מדבריו בעניין (החברה והשפעתה, ירושלים, תש"נ, עמודים 27 - 26):
"כאשר אדם עומד בודד במערכה, ודעתו מנוגדת לדעת הקבוצה, הוא יהסס לקבוע עמדה עצמאית גם כאשר מדובר בנושא ברור ומוחשי שניתן למששו בידיים. הוא יעדיף לנקוט עמדה המנוגדת למה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, להתכחש לוודאי ולבטוח, ולהיכנע ללחץ של דעת החברה, וכל זה מחמת הפחד להיות "יוצא דופן" בחברה שבה הוא נמצא. הוא יוותר על דעתו מול הלחץ הבלתי נראה של הקבוצה, עד שביטחונו העצמי ביכולת שיפוטו ובהבחנת מה שהוא רואה, יתערער, וכוח ההכרעה שלו ישתבש לחלוטין. רבים מאוד הם אלה הנוהגים כך. גם המעטים שיש להם העוז והכוח לא להיכנע לעמדת הרוב, והם נוקטים לעתים עמדה עצמאית בניגוד לדעת החברה, עדיין יהיו נתונים במיצר בעת ההתמודדות עם החברה ותחת לחץ רב... אדם השואף לעלות בדרך השלמות האמיתית, ולצעוד בעקבותיו של אבינו אברהם העברי, אשר זכה להיקרא כך משום שהיה לו העוז לעמוד לבדו מעבר אחד, בעוד העולם כולו עומד מן העבר האחר, אדם כזה מן ההכרח שיהיה מודע לכוחות אדירים אלו של החברה המאיימים להסיט אותו מדרכו זו. עליו להבין על בוריה את התלות של נפש האדם בחברה, עליו להכיר את דרכי השפעתה, את אמצעי הנגד שהבורא העניק לאדם לשמור על עצמאותו... עליו גם לדעת כיצד לנצל טבע זה של האדם להיות מושפע השפעה חיובית...".
ר' יהודה ליב חסמן פירש בהקשר זה פסוק נוסף מפרשיית המרגלים:
"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר, יד, כד).
הכתוב מנמק את שכרו של כָלֵב והיבדלותו מעונש המרגלים בכך ש"רוח אחרת היתה עמו", וכך כתב (אור יהל, חלק א', עמודים רסה - רסו):
"בעומק בתי נפשם (של המרגלים) עמוק עמוק - נתעוררה המידה של תאוות הכבוד, שחשבו כי בארץ יעבירו אותם מנשיאותם, כמבואר בזוהר הקדוש, ומזה כבר נארגו ונטוו כל מיני חשבונות מצווה, ויצא מה שיצא. וזה שאמרה תורה "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" - היינו שלאחר שירד להבין כל הבנינים והחשבונות של מצוה, בכל זאת לא הניח את עצמו להתפתות, ביודעו שמדת רצון הנשיאות והכבוד מולידה כל הטענות, רוח אחרת זו - שלא להימשך אחר טענותיהם - הצילתו מעצת המרגלים! למדנו שעיקר עבודת האדם, בפרט בזמנינו אנו - "רוח אחרת" - שלא להימשך אחר המידות, ולא אחר אחרים".
מאת: הרב נחמיה רענן, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון
